לא מפחדת מאלול; חוששת לא להתחבר לבאר

מרוב פחד ותחושת אחריות, מרוב חשיבות יראת הזמן, מרוב גודל ההבנה כמה התפילות של ראש השנה משמעותיות קדימה אל תוך חיינו, נכנסתי לפריז.

לשון קיפאון.

תפקודי.

לא יודעת מה קרה לי.

לפעמים כשאתה יותר מדי מבין משהו אתה מפחד יותר.

אני כבר מתנצלת בפני כל ה'אופנות החדשניות' המנסות בשנים האחרונות להסביר באהבה כמה אלול לא מפחיד בכלל.

אלול לא מפחיד אותי ולא ראש השנה, מפחידה אותי העובדה שיש כאן עוצמת כוח של זמן, ואופציית עשייה מצדי, שאני יכולה בטעות לפספס.

זה הפחד שלי.

שיש כאן באר של כל טוב, שאני יכולה לשתות ממנה, ולהשקות ממנה,

או, חס וחלילה, לעבור לידה סתם כך. איזה מוזר זה שבאר זו נקבה?

עם כל הדיבורים שלנו כל השנה על פרפקציוניזם והשלמה עם כישלונות,

כאן, אני רוצה להיות ממש טובה.

זה הפחד.

איך אני יכולה להיות בטוחה שאני אכנס לזה? שאני אתחבר השנה? זה עושה בי דאגה. העונש הכי גדול בשבילי הוא לא להיות מחוברת.

 

כולנו אינטרסנטים, אל תסתכלו עליי ככה. ואם אומרים לי שאלה ימי תשובה, אלה ימי תשובה. ואם אומרים לי שאלה שני ימי עבודה קדושים ומשמעותיים, אני מקשיבה. ואם אומרים, קבלי כניסה חופשית לארמון, אני נכנסת.

אני רוצה לעשות את זה טוב. איכותי.

מרוב פחד ואחריות, מרוב חשיבות יראת הזמן, נכנסתי למערבולת עם עצמי.

אני כבר חודש חופרת, לכל מי שמרשה לי לשאול, שאלות על המלכות ה' בעולם.

כאילו זו ההמלכה הראשונה שלי. שאלות על איך אני מסבירה לרחוקים שמצוות והלכות, כמו שהם טוענים, ניתנו רק לטובת האנשים. איך אני מסבירה להם שגם לאלוקים יש רצון ונחת מהבחירה הפעילה שלנו, בו. שדקדוק אנשיו במצוותיו קשור גם אליו. שמלוכה יהודית בנויה אחרת. שעובדים כאן יחד.

עוד שאלה שהטרידה אותי היא,

איך אני מחברת רצונות נכון. איך אני מצמידה את הרצון שלי לרצון שלו, ואת הרצון שלו מפעילה אצלי.

זה לא שלא הייתי בהמלכות קודמות, הייתי, אבל אחרי שנה כזאת יש תהליכי הסקת מסקנות, יש סיבה ותוצאות, ויש גם – הכל משמיים ואת לא צריכה להבין כלום.

אני זוכרת שבסעודת החג של תשפ"ד, תוך כדי שלב הסימנים, אני שאלתי פתע אל תוך חלל השולחן, "מה זה? כמה סימנים יש בהתייחסות לאויבינו ושונאינו, ומשטיננו ורוצי רעתינו, מישהו שם לב לזה?" מבטיחה לכם שככה ששאלתי. יש לי כאן מספיק עדים, את חלקם ילדתי, עם חלקם התחתנתי, את השאר פשוט אירחתי.

אף פעם לא שמתי לב לזה. ותהיתי בסעודה ההיא, ושאלתי בקול רם, "מי שונא אותנו עדיין כל כך, לא התקדמנו"? ועניתי לי. כי לפעמים אני עונה לעצמי לבד, כשלכולם נגמר הכוח אליי.

האם הכוונה בשונאינו היא לקפלניסטים? חשבתי אז, כי הם היו בברן רציני בתקופה ההיא. האם הכוונה לשנאה עצמית? לחוסר פירגון? על ערבים ממש לא חשבתי. זה נראה לי מפעם כזה.

אני דואגת כי לבורא עולם יש יכולת אינסופית לתת. יש לו גם רצון להעניק לנו.

איך אני מניחה נכון את רצונותיי מול פניו?

איך אני גם מגדילה את שמו בעולם, איך אני לוקחת ולא מפספסת את כלי העבודה שהוא רוצה ויכול לתת לנו שיהיו בנו לשימוש כל השנה?

וסגרתי עם ה' עסקה לגבי ההמלכה הקרובה.

ונחה דעתי. והתחלתי לבשל.

אמרתי לו, בתפילה מוקדמת, ברוגע, כמה ימים לפני החג, שאת השנה הזו, ממנה אני כעת מדברת אליו אני כבר מכירה.

מרגישה בה בבית.

ושידע לו שאני הכי רוצה, והכי אוהבת, והכי יודעת כמה חשובה התפילה של ראש השנה, וההמלכה. ושמשום מה אני פוחדת שמהתרגשות המעמד אתבלבל ואשכח.

אשכח נושאים חשובים, אשכח הדגשים, אשכח להעביר דברים טובים מגלגל הזמן הקודם לגלגל הבא, אשכח פינות חיים נידחות, ואני לא רוצה שזה יקרה לי. אז עשיתי עם ה' הסכמה כזאת, קצת כמו באירועי שמחות.

שגם בהם, אני לא מצליחה רגשית להיות.

אני מתוך השנה הזו מתפללת לפני על הצלחת ראש השנה, ההמלכה והתפילות.

כשיכנס החג, הדלקת נרות ראשונה, ערבית ראשונה, יו איזה מרגש, אני מקווה שאתרכז ויהיה בסדר, עם האוכל, והילדים, והחזן, והניגונים, והכוונות, והמוסף והכל.

ואז, כשיעבור החג, במשך כל השנה החדשה שאחרי, כל ברכה שאברך, כל מצווה שאעשה, כל מחשבה על גודל מלכותו, יהיו ממילא המשך פעיל של ההמלכה הזו.

וכך כל פעם בתוך השנה החדשה, כשאזכיר ביום יום את אלוקינו מלך העולם, יהיו אלה מילים מחוברות ביניקה ישירה להמלכה הראשית הבלתי נגמרת מתחילת השנה.

וככה תמיד גם בימי החול אוכל לחזור למחשבות הארמון, לבאר, לפחות לצלצל, אשאיר לעצמי אופציות להיזכר בכל עת שארצה, שכאן רק בורא עולם.

כמו שאני עושה לעצמי כל יום עם  ראשית חכמה יראת ה',

ככה בראשית המלכה ואין אחר.

האזינו לדברים, בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל: