הרב הלל מרצבך מספר: "ביום כיפור שנת תשע"ג, בהסכמת אשתי היקרה, נסיעתי לבסיס צבאי של הנח"ל ליד ערד ללוות את החיילים שנשארו שם ביום כיפור. רוב החיילים השתחררו, אבל בכל זאת נותרו מספר משמעותי של חיילים.
בתחילת יו"כ היה קצת קשה לגייס מניין, לאט לאט הגענו למניין ויותר. המניין היה כלל ישראלי (אשכנזים, מרוקאים, תימנים ואתיופים). אמנם היינו מעט אך הייתה תפילה נהדרת. שרנו, למדנו, והייתה התרוממות רוח.
כך היה גם למחרת בתפילות שחרית ומוסף. יצאנו להפסקה ואחרי תפילת מנחה לפני שעת הנעילה אמרתי לכל החיילים: עכשיו נלך לאסוף את כל החיילים כולם, גם החילונים שכולם יבואו להתפלל אתנו את תפילת הנעילה. החיילים קצת התביישו אז אמרתי שאני הולך לקרוא לחיילים לבוא להתפלל.
עוד באתר:
עברתי שם עם קיטל וטלית, חיילים הסתכלו אליי במבט שאומר בחיים לא ראינו בגדים כאלו. כל חייל שראיתי הצעתי לו לבוא אתנו להתפלל את התפילה החשובה ביותר בשנה.
היה אחד שפניתי אליו: "רוצה לבוא להתפלל תפילת נעילה?" ענה לי: "בכיף, אבל אני דרוזי!"
לפתע ראיתי בחור יושב על המטה שלו, אוחז בכריך לחם ומשחק בפלאפון. נגשתי אליו ואמרתי לו:
"תרצה אולי לבוא להתפלל אתנו תפילת נעילה?
"אני לא יכול. אני לא דתי!" הוא סינן לעברי.
"גם לחילונים מותר להתפלל. זה התפילה הכי חשובה בשנה" ניסיתי להסביר.
"הם אולי יכולים. אצלי זה משהו אחר!"
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"אתה יודע כמה כריתות עברתי היום במזיד?"
"כריתות? במזיד? נשמע שאתה קצת מכיר את המושגים!"
"ברור. אני בוגר ישיבה חברון' בירושלים. עברתי מה שעברתי (לא רצה לפרט). והחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר דתי, התנתקתי מכל העבר שלי, התגייסתי לצבא וזרקתי הכל. זהו, מצטער, אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות שקר בעצמי, להגיע פתאום לתפילת נעילה… אחרי שאכלתי ביום כיפור במזיד. סליחה!".
חבקתי אותו חזק. ואמרתי לו: "בוא, אתה תתפלל לידי, אני זקוק למישהו שמכיר את המנגינות טוב! רק תגיד את המילים. אל תחשוב על מה היה ועל תחשוב על מה יהיה. ה' בוחן אותנו לפי המקום שאנו נמצאים בו כעת".
הוא התלבט קצת ובסוף הסכים. אחרי דרשת ההתעוררות לחיילים, הוא נעמד לידי כעוזר שליח ציבור. בהתחלה עשה עצמו כמנותק מהתפילה. אך כשהגענו בסליחות לקטע של "שמע קולנו" פתאום הוא נשבר והחל לבכות… הוריד את הראש על השולחן ובכה עוד ועוד.
בסיום התפילה כל החיילים רקדו ושרו עם הרבה התרוממות רוח.
עשינו הבדלה, ואז הוא ניגש אליי ואמר לי: "אני חייב לשתף אותך: אתה לא מתאר לעצמך כמה סבלתי כשאכלתי בצום. תוך כדי שאני לועס את הלחם אני סופר לעצמי כמה איסורי דאורייתא אני עובר במזיד. מתפלפל בראשי האם זה נחשב כרת אחד או כל לעיסה זה איסור כרת נפרד. התפללתי בסתר ליבי שאם יש אלוקים שיהרוג אותי כבר או שיעשה לי איזה נס. ואז פתאום הגעת וגררת אותי לתפילה. שם כבר לא הייתי מסוגל להתאפק ובכיתי כמו תינוק. לא יודע איך אתקדם מכאן הלאה, אבל אלוקים הראה לי שעם כל מה שעברתי הוא בטוח עדיין קיים".
החלפנו מספרי טלפון. אחרי כמה חודשים הוא התקשר לעדכן שהוא התחיל תהליך של חזרה בתשובה. אחר שנה וחצי בערך הוא הודיע לי שהוא התארס עם בחורה צדיקה ויראת שמיים.
"לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב, יד, יד)"
הרב הלל מרצבך, יד בנימין
