יש לי בוודאות שאריות פגיעה משואת יהודי אירופה,
אני לא בטוחה שכתבו מספיק מאמרים על הנזקים לדור השלישי לשואה כמו שהשקיעו בשני.
כנראה עוד יבואו ספרים.
עוד באתר:
למשל, קשה לי מאוד עם לזרוק אוכל, זה היה לי קשה הרבה לפני "בל תשחית" וההיגיון שבו,
ויש לזה כמה תופעות בשטח,
למשל, ליקוטי אוכל מצלחות שהותירו על השולחן, מיחזורים של תבשילים שמוצאים את עצמם יום אחרי בתפקיד מרק, ויום אחרי, בואו נעצור כאן.
מצד שני, אין לי בוודאות בעיה, משום מה, עם סימפטום אחר של מחסור והוא להגיד את המילה: נגמר.
לדוגמה אין לי בעיה לענות בשבת תשובה לילדים (גם לאורחים) על השאלה "אימא, יש עוד סלט ביצים?"
"לא, נגמר".
בלב אני ממשיכה טיפה את התשובה, בלי שהם כמובן שומעים, "נגמר, ועכשיו תסתדרו עם החוסר, מפונדרקים שלי. חבל שלא עזרתם לקלף ביצים, אולי אם הייתם מקלפים, היה לכם עכשיו עוד קצת. עכשיו תסתדרו עם האין, כל הרעיון של החיים זה להתמודד, אני רק מאמנת אתכם. כן, נגמר".
בעלי סוחב איתו מסורת אירופאית אחרת מלטביה של צפון תל אביב שאומרת הפוך.
פה מתחילה הבעיה.
"תעשי יותר כמות, כדי שיהיה בשפע, מקסימום יישאר קצת", ואני לא יכולה עם המקסימום יישאר קצת הזה, אני גם לא אוהבת החזרים של עודפים אחרי הסעודה למקרר. העיסוק במציאת בית מתאים מאותה משפחה לשאריות הסלט, איפה הקופסה של הסלק, קשה עליי.
יש לי כל שנה יומולדת באותו תאריך בחשוון. גם לשם שלי וגם לתאריך הלידה לקח לי זמן להתחבר. שני דברים די בסיסיים בעולמו של האדם.
בזמן שכל הילדות בכיתה שלי היו קארין וספיר רק לי נתנו שם של מתנחלת. ועוד עם ארבע אותיות רחבות שבדפוס תופסות מלא מקום על המדבקה בשער של המחברת. מול כל הילדות הדקות זה היה ממש שם שמן. היום, אין לי איך להודות להורים שלי על הנבואה הקטנה שלהם, למרות שאימא שלי רצתה לקרוא לי אפרת כי היא הסבירה שבהדסה עין כרם באותו יום, באותו חדר התאוששות היו עוד שלוש אפרתיות, והיא רצתה מאוד את השם בזכות אפרת דובשני, הבת של מנשה דובשני, כדי לקרוא לי בשם החיבה, כמו שלה, 'ריתי'. לא יודעת מה זה 'ריתי', ואיך חדרו אל הקיצור כל כך הרבה 'חיריקים', בכל אופן לא כינו אותי כך אף פעם, אפילו לא במשך שעה, גם לא אימא.
ישנם הימים האלה שבהם הורים מטים את השם של התינוק לכל מיני צדדים כדי לראות איך הוא יישמע במתוק יותר. לריתי כנראה לא היה אף דף נחיתה אצלנו במשפחה כדי לשהות בו יותר מדקה.
עד שהרב עובדיה זצוק"ל לא נפטר בג' בחשוון, תאריך יום ההולדת שלי, לא האמנתי שאלוקים ייעד לי את היום הזה בחודש הזה, שלא היה בו כלום. להיוולד בחשון היה נראה לי ממש סתם.
הדבר הכי טוב ששמעתי עליו הוא שחגי תשרי עדיין מרחשים בו במרחשוון, וגם זה, רק רחש, לא ממש קול או צליל משמעותי. חבל היה לי, העדפתי איזה ראש חודש או משהו, כסלו, מעוז צור, משהו, ולא קיבלתי.
אני חוזרת לסלט ביצים כדי לכתוב משהו טוב:
אני מרגישה שנולדתי לתקופה הנכונה במאה.
אני מסבירה.
בכל זווית שהממטרה המחשבתית שלי מסתובבת אני רואה עוד ועוד שיטות טיפול / ייעוץ / הרגעה שאומרות בדור הזה אותו הדבר.
בואו נשנן את המסר ביחד:
את לא צריכה להיות מושלמת, שחררי,
מותר לך לטעות,
נהדר להיות חלשה,
את נפלאה גם כשאת לא שווה,
דברי את מגרעותייך,
תפסיקי להסתיר,
אז מה אם לא קיבלת 100,
תחמלי על עצמך בעיקר,
ספרי על פגיעותך, שתפי את כאבייך,
היי מוכנה לקבל את כישלונותייך,
כל מה שאמרנו עלייך, ועל הלא יוצלחיות שבך, אפשר להגיד גם על ילדייך,
אל תשווי את עצמך לאיש אם זה עושה לך רע.
קחי את הקצב שלך,
שגית?
נפלא, בואי נדבר על זה,
לא נעים ומה יגידו,
תני להם שיגידו, תשהי קצת בלא נעים
ותראי שעברת את זה,
תפסיקי להציג שהכול בסדר,
צמצמי את עצמך, היי אנושית,
אלוקים יודע כמה רצית.
נס של תקופה. איזה זמן משחרר לחיות בו.
ולכל הנכשלות הידד. לחופש נולד.
"אימא, יש עוד סלט ביצים?"
"מתנצלת, נגמר".
זה לא הופך אותי ללא נדיבה
או ללא מאורגנת,
לדבר אמת מוחלשת, לא מתוך סלט ביצים, אלא מתוך לב של יהודים, זה יותר מכל שם של שיטה: זה קרוב באמת לה', לכל מי שיודע שהוא קורא לו באמת,
זה להיות הילדה עם הזר שפחדה שלא יבואו אליה ליומולדת למסיבה
ועדיין להרגיש הכי בעולם אהובה.
