"בתור נערה, אני זוכרת את עצמי אוהבת להקשיב לכל מיני הרצאות של חינוך, ולקרוא ספרים בנושאים האלה", מספרת ל'קול חי' מנחת ההורים בתיה וגשל. "בפועל, אני למדתי לנגן באקורדיון, בגלל שאימא שלי ניגנה באקורדיון וסבתא שלי ניגנה באקורדיון, אז היה מובן שגם אני איכשהו צריכה לנגן באקורדיון. יש לנו את המשיכה הזאת לנגינה, אבל אם למדתי אקורדיון, אז מובן שמה יכול לצאת ממני? ריתמיקאית".
"אני נכנסת לעולם הריתמיקה, ואין לי בהירות, האם אני בוחרת בזה או לא בוחרת בזה, זה היה מובן מאליו שזה מסלול חיי. ואני נכנסת לתוך העולם הזה, ורואה שיש מחסור בשירים ביידיש. אני גם בעברית וגם ביידיש, אבל אני צריכה לייצר שירים ביידיש, ומשם אני נכנסת עמוק עמוק לתוך הדבר הזה, בגלל שאני צריכה בעצם להפיק שירים ביידיש. וכשאני מפיקה שירים ביידיש, אני הולכת לאולפן, מלחינה, מחברת שירים, אני כבר גם כן מתחילה לתרגם את זה לעברית".
"בקיצור, מצאתי את עצמי עמוק עמוק בתוך הריתמיקה, עובדת קשה, עובדת פיזית, עובדת רגשית, משקיעה את כל הנשמה, ובאיזשהו מקום אני באמת מרגישה שזה סוחט אותי, שזה ממש מוצא ממני הרבה מאוד אנרגיות, ואני מבינה שאני כמו הרבה נשים שעובדות במשהו שהן חייבות לעבוד בו, אבל לא באמת מחוברות לעבודה הזאת".
עוד באתר:
"באיזשהו שלב הקדוש ברוך הוא עזר לי פשוט לעצור, זה לא שלא נהניתי, היה לי מלא סיפוק, כיף לראות את הילדים כל כך מתרגשים ומחכים, הרי ריתמיקה זה 'הדבר'. כן, אבל זה היה גם פעם, והיו סוחבים גם את האקורדיונים, וממש הייתי סוחבת חבית ענקית וצלחת, וככה עוברת מגן לגן".
"הקדוש ברוך הוא עזר לי. לא חלמתי בכלל להגיע למקום הזה של להנחות אימהות, ובאמת להפיץ את כל הטוב שאני פגשתי, וכל כך הרבה חיפשתי בחיים שלי. ובאיזשהו שלב, באמת, זה פשוט התחיל להגיע אליי".
האזינו לשיחה המלאה, מתוך התוכנית 'אשת חיל' בהגשת מיכל ירושלמי:
