היגואר החדשה שלי • שלמה הופנר

מייק היה איש צעיר ומצליח, הוא היה מנכ"ל של חברת היי-טק גדולה בארה"ב. באחד מן הימים כאשר מייק סיים את עבודתו, התכונן מייק לחזרה לביתו, ירד מקומת המשרדים הגבוהה לעבר החניה ונכנס בנינוחות ליגואר החדשה שלו, כיאה למנהל צעיר ומרוויח.

הייתה זו מכונית פאר מהיחידות שבארה"ב, מייק נהג לטפח אותה ולצחצח אותה עד כי נדמה שאין בה ולו שריטה אחת.

מייק החל בנסיעה מהירה כשהוא מקפיד ונזהר לבל יגיחו ילדים ועוברי אורח לעבר הכביש, כמובן ובמידה והבחין במשהו מיד האט הוא את נסיעתו.

הנסיעה הייתה חלקה, במהלכה לא צץ ילד. אך לפתע הוא הרגיש חבטה עזה מאבן גדולה שנזרקה על דלת הרכב.

קולות חריקת בלמים עזה נשמעו תוך חריכת הגלגלים בכביש, הוא עצר בסערה ומיד חזר לאחור בכדי לתפוס את זורק האבן, מייק זינק בזעם מהיגואר שכבר הייתה פחות נוצצת, וראה כמה ילדים שאחד מהם זרק את האבן. מיד הוא תפס את הילד והדף אותו בצעקות על האיוולת שנגרמה לו ולמכוניתו. "מה זה צריך להיות? מה אתה עושה? זאת מכונית חדשה והאבן שזרקת גרמה לנזק רב! למה עשית את זה?"

כשדמעות קטנות מבצבצות להן מלוכסני עיניו הגדולות של הילד הקטן פתח הילד בהתנצלות תמימה אך זועקת: "סליחה… אני ממש מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות". הוא התחיל להתחנן, "זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר" ובדמעות שכבר זלגו על לחייו הצביע מעבר למכונית החונה ואמר "זה אחי, הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא מצליח להרים אותו, אתה מוכן בבקשה לעזור לי להרים אותו חזרה לכיסא הגלגלים שלו? הוא נפצע והוא כבד מדי בשבילי".

מייק ההמום והנרגש ניסה לבלוע את מצבור הרגשות שלפתע חנקו את גרונו. הוא הרים במהירות את הילד הנכה לכיסא הגלגלים, הוציא ממחטת בד, ניקה את פצעיו ותוך כדי סקירה מהירה ראה שהכל יסתדר.

נסער מכדי לדבר, הביט מייק בילד המוביל את אחיו בכיסא הגלגלים לאורך המדרכה אל ביתם.

הדרך חזרה ליגואר כבר הייתה שונה.

נוסעים אנו בחיים שלבים, כל אחד ביגואר שלו… אבל לעיתים נדמה לנו שהחיים ביגואר זה מושג המובן מאליו.

באחד מימי החנוכה השתתפתי במסיבת חנוכה שערך ארגון 'רפואה וחיים'. במסיבה השתתפו ילדים פגועים ובני משפחתם.

ידעתי לאן אני מגיע אבל לא שיערתי איך אצא. לראות כ"כ הרבה ילדים פגועים על כל בעיותיהם עם בני משפחתם שדואגים להם במסירות שאין לה תחליף, התמסרות מוחלטת של משפחות גיבורות שמטפלים ביקיריהם באהבה ועושים הכל כדי לזכות בחיוך ולו קטן מאותו אח או בן.

אמנם לא באתי לשם לחזק, אבל ברור שיצאתי מחוזק.

כמה אנחנו צריכים להודות על ילדים שקופצים, הולכים, מחייכים, אוכלים, כותבים, מדברים, מבינים ובטח שגם מצליחים. זה לא מובן מאליו.

יש הרבה ילדים שמתקשים בכל כך הרבה דברים אפילו הבסיסיים ביותר. בואו נכיר בילדים שלנו וביכולותיהם ונודה עליו.