קריעת ים סוף \ הרב נהוראי משה אלבילה

היא הייתה רווקה מבוגרת בת 32..
כזו שניסתה אין ספור שידוכים שעלו וירדו והמשותף להם שהם אף פעם לא צלחו..

ניצני ייאוש התחילו לכרסם בליבה עת סיימה את הפגישה הראשונה..
הרימה עיניה לשמיים ואמרה: "ריבונו של עולם עד מתי"?

התחלתי וגם זה לא נראה לי…
"עד מתי אשאר בבדידותי אחרי שכל אחי כבר מוליכים את ילדם הקטן למסיבת סידור"?
"מה יהיה"?

וככה שהיא שחה בינה לבין עצמה, נכנסה התקווה אל ליבה: "הלא אנו מתקרבים אל חג שביעי של פסח, והוא חג שיש בו שעת רצון לתפילה על שידוכים, מדוע שלא אתפלל לישועה בשעת קריעת הים?

וכך, שנה בדיוק אחרי, שרה כבר הייתה בביתה שלה שמחה ומאושרת שתפילותיה נענו לפני ריבונו של עולם.

הבה נתבונן: מדוע אמרו חז"ל שדווקא הזיווג קשה כקריעת ים סוף, במה התייחד ענין הנישואין שדווקא הוא קשה כקריעת ים סוף (סוטה ב.)?

אלא אפשר לבאר בסיעתא דשמיא – האם אדם מאיתנו מכיר את עצמו כמושלם בתכלית?
לא נראה לי שיש אחד כזה…
לכל אדם יש נפילות עליות ומורדות..

וכתב בזה רבינו המוהר"ן מברסלב זצוק"ל (קמא תורה כה):

"ובזה טועין החסידין הרבה שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדימיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזר ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל כנ"ל".

יש נפילות ומורדות מהיצר הרע המונעות את האדם מלהגיע לשלמות..
כזה הוא היצר…

אף פעם לא יתן לך להגיע לשלמות האמיתית שהיא מטרתך בעולם הזה…
כך הוי בקריעת ים סוף..

עם ישראל יצאו ממצרים בדרכם אל קבלת התורה בהר סיני, וכשהגיעו אל ים סוף פרעה רודף אחריהם והם מרגישים מצד אחד המצריים ומצד שני ים סוף (שמות יד,י): "וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֹֽה".
הרגישו דוחק ונפילה..

מה עושים?
לצעוק אל ה'.

זו המתכונת, וזו התרופה לכל הקשיים, וזו גם כן התשובה..

מדוע זיווג שהוא לכאורה אי של שלמות לאדם, נמשל לקריעת ים סוף?

כי בקריעת ים סוף עם ישראל היה בדרך לקבלת התורה, בדרך לדבקות בה', באו המצריים, לא ידעו מה לעשות, החלו צועקים לה', כי זה באמת מה שצריכים לעשות..

כך גם בחור או בחורה שנתקעים בשידוכים ומרגישים שכרגע הם באמת לא בשלמות האמיתית שהם צריכים להיות בעולם הזה, יצעקו אל ה'.

וככה בעז"ה ובס"ד גדולה יוושעו.

ולכן היום המסוגל לזה הוא בדווקא הוא שביעי של פסח…

ואיך צועקים אל ה'? אתם שואלים?

הבה ואגלה לכם בסיעתא דשמיא (אוצר הסיפורים ח"א עמוד 147):

"ערב שבת קודש. ברכבת העושה את דרכה על מסילת הברזל ישבו הגאון העצום ר' מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל ומלווהו, רבי יצחק, שהיה יהודי תלמיד חכם ושימש גם כמוהל.

ישבו השניים על הספסל ודיברו בלימוד. מדי פעם בפעם העיפו מבט החוצה לבדוק אם הרכבת הגיעה למחוז חפצם. אך עד מהרה שקעו בלימודים ושכחו את כל הנעשה סביבם.

הרכבת המשיכה בנסיעתה עצרה בתחנות, אנשים עלו וירדו, והשניים כלל לא שמו לב לנעשה. לפתע התנערו וגילו כי הרכבת כבר עברה את התחנה שבה היו צריכים לרדת. מבוהלים מיהרו השניים לרדת מן הרכבת, הביטו סביבם וראו כי הגיעו לעיירה נידחת. הם ידעו שיהיה עליהם לשהות בעיירה זו בשבת, ולא ידעו מה יעשו. מסביב היו כולם גויים והם לא ידעו היכן ישבתו, מנין יהיה להם מניין, איפה יאכלו סעודת שבת.

החלו השניים להלך ברחובות, שאלו אנשים, ושמעו כי יש יהודי אחד שחי בעיירה זו שכולה גויים. השניים פנו לביתו. בדרך אמר ר' מרדכי: "דע לך יהודי לעולם אינו תועה בדרך. יהודי מגיע לכל מקום שהוא בהשגחה פרטית של הקב"ה".

משהגיעו לבית, פגשו בבעל הבית עומד בחוץ וממתין כשהוא מתבונן לכל עבר. כשראה אותם, קרנו פניו. הוא קיבל את פניהם בשמחה רבה ובהתרגשות עצומה.
"הייתי בטוח כשתגיעו", אמר כשדמעות זולגות מעיניו.
לתמיהת אורחיו הסביר: "בשבוע שעבר נולד לי בן, היום הוא היום השמיני התפללתי לה' שישלח אלי הביתה מוהל. כשראיתי אותכם, בטוח הייתי שתפילתי התקבלה, אין לי ספק שאחד מכם הוא מוהל".

הברית התקיימה בזמנה.. ר' יצחק היה המוהל. והגאון הרבפוגרמנסקי זצ"ל היה הסנדק…

ללמדך: כמה מרוצה התפילה לפני ריבונו של עולם..
ובמיוחד אם מגישים לו את הלב – (תענית ב.): "איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה.
שנזכה.

שבת שלום ומבורך וחג כשר ושמח לכל בית ישראל היקרים והאהובים.
המאמר מוקדש לכבוד שבת ה11חודש של:
הרה"צ ר' רחמים אהרון בן רגי'נה מלכה זצ"ל
למשפחת ישועה. ת.נ.צ.ב.ה.