האסון שהזכיר לי את החוטים המאולתרים שלי \ זלמן וישצקי

כששמעתי על אסון מירון נזכרתי בחדר שלי, בפנימייה בישיבה בירושלים.
זה היה החדר אחד הכי מאובזרים בישיבה, היה בו מקרר וטלפון (בזק), מאוורר קיר, טוסטר ומיחם, תנור ספירלה ששימש יותר ככירה לטיגון צ'יפס מאשר לחימום ועוד רשימה לא קצרה.

אלא שבשביל שכל זה יעבוד כמו שצריך היה צורך בשקעים של חשמל שונים ובמקומות מגוונים, ולשם כך הולך הייתי לטמבור תל ארזה, קונה חוטי חשמל כאלה ואחרים, מחבר ומרכיב, מתקין וקודח כך שלכל מכשיר יהיה מענה.

אבל לא בגלל זה נזכרתי בו בחדר שלי כששמעתי על אסון מירון, נזכרתי בו כי יום אחד בהיותי בשיעור ג' ישבתי בחדר לבד והבטתי סביב, ראיתי את כל החיבורים הפיראטיים שלי והבנתי שאם יהיה קצר אחד קטן החדר הזה יעלה באש ויהיה פה אסון ובו במקום ניתקתי את החוטים שמשכתי מכל מיני שקעים וקניתי כבל מאריך תקני שאמנם לא היה נוח, אבל היה נכון ובטוח.

עוד באתר:

ערב שבת 'שירה'

השידור המלא: ירון בר מנגן לכם את סוף השבוע

קול חי מיוזיק

הספד מצמרר

איציק גווילי סופד: "אחרי שנתיים וחצי שלם לגמרי"

אבי יעקב

החסימה והסערה

מרדכי דוד לא חוזר בו: "זה בסדר לכנות את נתניהו היטלר?"

פנחס בן זיו

תיעוד עוצר נשימה

אל תנסו את זה בבית: טיפס על מגדל בן 101 קומות

שמעון כץ

אני לא צוחק ולא סתם אומר, לגמרי ברצינות, באמת ברגע ששמעתי על אסון מירון המוח שלי העלה לי את החדר שחייתי בו לפני למעלה מעשרים שנה, ככה בלי שביקשתי, כנראה שמשהו בי זכר את זה ועשה הקש בין האירועים.

החדר שלי לא היה נדיר בנוף, ראיתי לפני ואחרי לא מעט חדרי פנימייה מלאי חוטים מאולתרים שמכבי-אש לעולם לא היה מאשר, ביקרתי מאז בלא מעט בתי כנסת ומניינים שהתקיימו במקלטים ובקרוונים מאולתרים שהיו נראים פחות או יותר כמו החדר שלי ואני משוכנע שרוב חבריי החרדים יודעים על מה אני מדבר.

זהו, חברים זהו, הגיע הזמן לצעוק!

אני לא יודע לצעוק, אני לא אוהב להתריע, לא טוב בלכתוב הערות ולא נוח לי עם ביקורת, אבל כנראה שאין ברירה ואנחנו חייבים לצעוק. אני יודע, עוד מעט יהיה השלושים של מירון, וכמעט כל מי שיש לו עט או דף או עמוד או סטטוס כבר צעק. אז מה, אני עדיין צועק, כי אסור לנו להפסיק לצעוק את זה עד שבכל ישיבה, ההנהלה תעבור חדר חדר ותמצא פתרון לאלתורים (ולא, לנתק וללכת לא עוזר), ועד שבכל קהילה ובכל חסידות יעברו בית כנסת בית כנסת ויבדקו שהכל תקין, שהכל כשורה, שהכל מאושר.

הייתי במירון בל"ג בעומר פעם אחד בתשנ"ב 1992 (חבדניקים לא לצעוק, עשיתי עם חברים והשלוחים תהלוכה בראש פינה ובלילה היה לנו זמן לקפוץ לרבי שמעון), הייתי בן 15 ואני זוכר שהבטחתי לעצמי לא לעשות את זה שוב, כי זה פשוט מסוכן – עברו כמה שנים מאז, הציבור גדל ועמו הסכנה. לא רק אני הבנתי את זה, מסתבר שכל מי שאי פעם היה שם הבין את זה, אבל אנחנו רגילים לדחות ולומר יהיה פסדר. לרוב זה עובד לנו, אבל הנה, לפעמים זה לא והמחיר כבד, כבד מידי.

אל תפסיקו לצעוק