כשמתבוננים בפרשת השבוע זה נראה די ברור שבלק בן ציפור משתייך לקבוצה של הרעים. הוא הרי שוכר את בלעם כדי שיקלל את עם ישראל. אבל..כשעוברים על סדר המאורעות כפי שמסופר בתורה ומנסים לבחון את הדברים,זה אולי נראה קצת אחרת.
בלק מלך מואב רואה כיצד עם ישראל כובש את העמים מסביבו. הוא מזהה שקיים קושי אמיתי להתמודד במלחמה מול עם ישראל. מה הוא אמור לעשות?? הרי יש לו אחריות כלפי העם שלו?? את מה שאנחנו יודעים שיש ציווי לא להילחם במואב,הוא לא יודע. את זה אף אחד לא סיפר לו. לכאורה מנקודת מבט אוביקטיבית,לשכור את בלעם כדי לקלל את עם ישראל וכך להציל את עמו שלו,זה מעשה מאוד הגיוני וצודק??בהמשך הפרשה כאשר בלעם יוצא עם שרי מואב אומרת התורה, "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתנו ושני נעריו עימו" התורה מעידה שהקב"ה כועס על בלעם ולכך מיד מתיצב מלאך ה... ומיד אח"כ, "ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו... בהבנה הפשוטה ,המלאך שמגיע הוא הביטוי המעשי לכעס של הקב"ה על בלעם.
אבל כשמעיינים ברש"י רואים דבר פלא. על המילים " לשטן לו" אומר רש"י, 'מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא,שלא יחטא ויאבד'.
עוד באתר:
בתורה כתוב במפורש שהקב"ה כועס על בלעם ולכן שולח את המלאך עם החרב,ורש"י כביכול מתעלם מכך ומסביר שהיה זה מלאך של רחמים?? איך יכול להיות שכעס מוביל לרחמים??
ביום שני הקרוב יח תמוז, זהו יום פטירתו של של אבי ז"ל. והשבוע כשהזכרונות שבו ועלו ,שתי התמיהות התבררו כאחת.
אבא עסק בחינוך עשרות שנים. יהיה זה נכון לומר כי ברוב שנותיו,הוא עסק בחינוך,ולא במקום אחד,אלא תמיד בכמה מקומות במקביל. בהספדים כולם דיברו על על דמותו המיוחדת כמחנך. אנשים שעבדו לצידו ,תלמידים שלימד,כולם ביקשו לדבר. אני זוכר שכששמעתי את ההספדים הרגשתי הרגשה קצת מוזרה. על מה הם מדברים?? מחנך? תלמידים? זה לא מה שאני הכרתי. אני הכרתי אבא. אבא נפלא,אוהב,מכבד, תמיד עם מאור פנים ומילה טובה. מעולם לא הסתכלתי עליו כמחנך.. הוא פשוט היה אבא..
כשחשבתי על זה הבנתי שאין סתירה בין הדברים. בדיוק הפוך. מאותה סיבה שהם כולם העריצו אותו כמחנך,אני הערצתי אותו כאבא. אבא תמיד ידע להסתכל על השני,על הצרכים של זה שנמצא לידו. הוא פשוט תמיד ידע להתבונן בשני ,לראות את מי שלידו כמו שהוא ולא דרך העיניים של עצמו.
הם, היו התלמידים שלו ,מבחינתם הוא היה המחנך כי זה מה שהם היו,וכך הוא ראה אותם ואהב אותם,התלמידים שלו. בשבילי הוא היה אבא כי זה מה שאני הייתי,וכך הוא ראה אותי ואהב אותי,הבן שלו.
תנסו לחשוב על שני מקרים. במקרה הראשון, הילד שלנו מתחצף אנחנו כועסים וזה נראה לנו הגיוני,הרי אנחנו צריכים לחנך אותו. במקרה השני ,הילד שלנו משחק בסכין וח"ו נפצע, זה יכאב לנו,אנחנו נרחם עליו.
אנחנו מבינים היטב את השוני בין ההרגשות. אבל כשחושבים על זה..מה בעצם ההבדל בין המקרים? הרי בשני המקרים הילד עשה משהו שלא כשורה,מדוע במקרה הראשון אנחנו כועסים ובשני אנחנו מרחמים??
והתשובה... פשוטה. כי אנחנו מרגישים את עצמנו יותר מאשר את הילד. במקרה הראשון אנחנו כעסנו,ובמקרה השני אנחנו כאבנו. במילים חריפות אפשר לומר שהילד הוא רק "התרוץ" לתגובה שלנו,הוא לא ה"סיבה".
בלק,יתכן ודואג לעם שלו,אבל כשהוא פונה לבלעם הוא אומר לו "...כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" בלק בעצמו מעיד שהוא יודע שבלעם הקללות שלו מתקיימות אבל גם הברכות שלו מתקיימות. אז מדוע הוא מבקש שבלעם יקלל את עם ישראל ,הוא יכול באותה מידה לבקש מבלעם שיברך את מואב? הרי הוא ישיג בזה את אותה תוצאה? ככל הנראה, הדאגה לעם שלו זה רק ה"תרוץ", השנאה שלו לעם ישראל היא ה"סיבה" אם כך הוא בהחלט משתייך לקבוצה של הרעים.
הקב"ה בהחלט כועס על בלעם. הרי הוא רואה שהדבר רע בעיני ה' ובכ"א הוא רוצה ללכת. ובמצב שכזה צריך לכעוס על בלעם. בלעם הוא "הסיבה". הכל הוא כלפי בלעם,הקב"ה "רואה" אותו ואכפת לו ממנו. ןאם בלעם הוא ה"סיבה" ,אז הכעס של הקב"ה גורם לכך שיגיע מלאך של רחמים וינסה לגרום לו לשוב... כי אם לקב"ה אכפת מבלעם אז הכעס הוא הרחמים.
מותר לכעוס על הילד,אבל בתנאי שהוא ה"סיבה" לכעס ולא ה"תרוץ" כשזה כך,כשטובת הילד מול עינינו,כשאנחנו רואים אותו ולא את עצמנו, הכעס הוא בעצמו הרחמים.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו
