הנשיא הגולה מודה לראשונה: "סוריה נפלה בידי הטרור"

שבוע לאחר שנטש את דמשק וברח מסוריה הבוערת, נשיא סוריה בשאר אל-אסד מוציא היום הודעה ראשונית ומתייחס לנסיבות שהובילו לעזיבתו: "כשהטרור התפשט ברחבי סוריה והגיע בסופו של דבר לדמשק בערב שבת ה-7 בדצמבר 2024, התעוררו שאלות לגבי גורלו של הנשיא ומיקומו. זה התרחש בתוך מבול של מידע מוטעה ונרטיבים רחוקים מהאמת, שמטרתם לעצב מחדש את הטרור הבינלאומי כמהפכה לשחרור עבור סוריה. בצומת כה קריטית בתולדות האומה, שבו האמת חייבת להיות עדיפות, חיוני לטפל בעיוותים הללו. למרבה הצער, הנסיבות הרווחות באותה עת, כולל הפסקת תקשורת מוחלטת מסיבות ביטחוניות, עיכבו את פרסום הצהרה זו. זה לא מחליף תיאור מפורט של האירועים שהתרחשו, שיינתן כאשר ההזדמנות תאפשר".

לגרסת הנשיא אסד: "ראשית, יציאתי מסוריה לא הייתה מתוכננת ולא התרחשה בשעות האחרונות של הקרבות, כפי שטענו. להיפך, נשארתי בדמשק, מילאתי ​​את תפקידי עד השעות המוקדמות של יום ראשון ה-8 בדצמבר 2024. כשכוחות הטרור חדרו לדמשק, עברתי ללטקיה בתיאום עם בעלי בריתנו הרוסים כדי לפקח על פעולות הלחימה. עם ההגעה לבסיס חמים באותו בוקר התברר כי כוחותינו נסוגו לחלוטין מכל קווי הקרב וכי עמדות הצבא האחרונות נפלו. ככל שמצב השטח באזור המשיך להידרדר, הבסיס הצבאי הרוסי עצמו ספג מתקפה מועצמת על ידי תקיפות מל"טים. ללא כל אמצעי בר קיימא לעזוב את הבסיס, ביקשה מוסקבה שמפקדת הבסיס תארגן פינוי מיידי לרוסיה בערב יום ראשון ה-8 בדצמבר. זה התרחש יום לאחר נפילת דמשק, בעקבות קריסת העמדות הצבאיות הסופיות והשיתוק שנגרם כתוצאה מכך של כל מוסדות המדינה שנותרו".

אסד טוען כי "בשום שלב במהלך האירועים האלה לא שקלתי לפרוש או לחפש מקלט, וגם הצעה כזו לא הועלתה על ידי איש או מפלגה. דרך הפעולה היחידה הייתה להמשיך בלחימה נגד מתקפת הטרור".

עוד באתר:

צפו בדברים

נתניהו בזירת האסון: "תחשבו אם לאיראן היה נשק אטומי"

שלמה ריזל

יד קשה

מכוניות תופת והצפות ביוב: טהרן תחת מתקפה מאסיבית

שלמה ריזל

יש לנו הקלטה

הישר מהקבינט: נתניהו ודרעי בשיחת חיזוק

יוסי חיים

נס בזבדיאל

"הוריתי לסגור את בית הכנסת; אברכי הכולל ניצלו"

בצלאל קאהן ודוד חכם

הדיקטטור העריץ כותב שוב: "אני חוזר ואומר שמי שסירב כבר מהיום הראשון של המלחמה להחליף את הצלת אומתו למען רווח אישי, או להתפשר על עמו בתמורה להצעות ופיתויים רבים, הוא אותו אדם שעמד לצד הקצינים והקצינים. חיילי הצבא בחזית, מטרים ספורים ממחבלים בשדות הקרב המסוכנים והאינטנסיביים ביותר. הוא אותו אדם שבשנים האפלות ביותר של המלחמה לא עזב אלא נשאר עם משפחתו לצד בני עמו, תוך התעמתות עם הטרור בהפצצות והאיומים החוזרים ונשנים של פלישות טרור לבירה במשך ארבע עשרה שנות מלחמה. יתר על כן, מי שמעולם לא נטש את ההתנגדות בפלסטין ובלבנון, ולא בגד בבעלי בריתו שעמדו לצידו, לא יכול להיות אותו אדם שיעזוב את עמו או יבגוד בצבא ובאומה שאליהם הוא שייך".

להגנתו הוא טוען: "מעולם לא חיפשתי תפקידים למען רווח אישי, אבל תמיד החשבתי את עצמי כאפוטרופוס של פרויקט לאומי, הנתמך באמונת העם הסורי, שהאמין בחזונו. נשאתי שכנוע בלתי מעורער ברצונם וביכולתם להגן על המדינה, להגן על מוסדותיה ולקיים את בחירותיהם עד הרגע האחרון. כאשר המדינה נופלת בידי הטרור והיכולת לתרום תרומה משמעותית אובדת, כל עמדה הופכת לחסרת תכלית, מה שהופך את עיסוקה לחסר משמעות. זה לא מפחית, בשום אופן, את תחושת השייכות העמוקה שלי לסוריה ולאנשיה, קשר שנשאר בלתי מעורער מכל עמדה או נסיבות. מדובר בשייכות מלאה בתקווה שסוריה תהיה שוב חופשית ועצמאית".