מוצאי שבת פרשת ויצא, "אמא אבל אני רוצה שתהיי מההתחלה ועד הסוף", אני מבטיחה לה שכן, ונהנית לקיים. ערב אימהות של בית הספר "תפארת תמר". מיכלי אמא של רותי, באה לאסוף אותי ואנחנו הולכות יחד.
אני פוגשת מלא חברות ופנים מוכרות. כבר בכניסה כולן שואלות אותי אותה שאלה, "מה, מה תכתבי עלינו?".
זה מתוק בעיני.
- שיצא לי שם של אחת שכותבת חוויות חיים פשוטות.
- שאתן כל כך קוראות.
- שתפילתי על מי שקוראת את מילותיי היא שתעשה רפלקציה בתוך עצמה ותיקח את הדברים אל חייה שלה, לתועלת. אם אני כותבת על סיטואציה מסויימת בחיי, ואתם כקוראות תישארו רק בי, לא הרווחתי. קולטני האישיות שלנו מעבירים מידע פנימה, מצבים של אחרים גורמים לשאלה אינטסנקטיבית השואלת בשקט, מה איתי?
עוד באתר:
איך אני עם שמחה, עצב, התרגשות, קירבה. אם אתם נשארים רק בסיפור השטוח שלי, הפסדתם את עצמכם. אני לא זו שמעניינת כאן.
כמו שמצוות מבקשות כוונה כדי להרגיש אהובות בשמיים, בעם בו כולנו ערבים זה לזה, רגשות של אחרים פוגשים את הרגשות שלכם.
- הנאתי הגדולה היא לשתף במה שעובר על ליבי, למדתי את זה מחנה אמא של שמואל הנביא. אני משתפת את אלוקים בתפילות ומשאירה בעמוד הזה, רסיסים קטנים.
בבקשה תשתמשו. אל תרכלו עליי בסיומה של הקריאה, רכלו קצת על עצמכם. בשקט.
כבר תיכננתי לי מלא דברים שרציתי לכתוב, על ערב ערכי, תענוג אמהי, חינוך, חטיף חלבי שחולק בשקית, שאני חייבת לקנות כזה גם הביתה, טעים משהו משהו. תכננתי לכתוב על חברתי שרל'ה גרוס ה'ספוקן וורדית' הנפלאה שהופיעה בערב, ועל חוייות שהיו לנו בהופעה משותפת בנתניה, שעד היום אני לא יודעת אם אני סולחת או צוחקת על איך שהמארגנת פעלה.
הבת שלי חיכתה בחזור בבית ולא נרדמה למרות שכבר היה ממש מאוחר כשחזרתי. גם רותי חיכתה לאמא שלה.
"נו, אמא איך היה?" כמה שהן רוצות שאנחנו נהנה. נתרשם. נבין. נחווה. נהיה חלק מהחיים שלהן. וישבתי ופירטתי לה את כל הליינ-אפ.
אבל הדבר הראשון שסיפרתי לה היה על רבקי. ילדה מכיתה ח-1 שכבר כמה ימים קודם נכנסה לי עמוק לתפילות כי הבת שלי סיפרה לי שהיא מהשכבה שלה ושהיא חולה.
כשהמנהלת, אין כזאת מנהלת, תבדקו בכל הבתים של יעקב כולם, אמרה במיקרופון שנמסר שיש קצת הטבה בבריאות של רבקי, ירדה לי דמעה.
כשעלו ספונטנית לבמה שתי אימהות שהסבירו כמה חשוב לדייק אותיות דגושות ורפות כשקוראים תהילים, ישר אמרתי בליבי מהקהל, כל הכבוד. אני לא אשאר הנודניקית היחידה שאומרת 'בחיטה אלף'. הטעות כאן בכוונה.
ביום רביעי, רבקי נפטרה.
בשעות הראשונות, אף אחד לא ידע מה לעשות עם עצמו. הטלפונים, השאלות, שנים של אימוני רגשות. הבת שלי, שלפני גיל שנתיים, כשהייתי מתנדנדת אותה בגן השעשועים בנדנדה, היתה צוהלת משמחה וצועקת, "אמא, כיף לי", זו שחינכתי אותה להרגיש ולדבר על הכל, בכתה, "אמא אני כל כך עצובה", היא אמרה, "זה עצוב ומפחיד כל כך".
ואני המומחית, לא ידעתי מה להגיד לה. כי גם אמהות לא אמורות לדעת הכל, זה חלק מהיותינו אנושיות. "איך זה יכול להיות?" היא שאלה אותי בסדרת שאלות לא פשוטות: "שכל כך התפללנו, ואיך זה יכול להיות שה' לוקח ילדות צדיקות", ואז באה השאלה שהפילה לי את הסיר מהידיים, "למה להיות יותר ויותר צדיקות אם ה' רוצה את הטובות?"
והיא שאלה וענתה בעצמה את מה שענו לה כל כך טוב המורות- נשים המורות את הדרך לתלמידות.
הקושי הזה בהיפוך סדר העולם, בלתי נתפס. כשילדים פוגשים עולמות עליונים לפני ההורים, יש בזה משהו, שאני לא מצליחה להבין. הם, הקטנים, יודעים לפני על המשהו הענק הזה שמעבר לחיים. הם יודעים לפני המבוגרים, את האמת.
אני מצרפת היום שיר מקורי, בכתב ידה של רבקי, הצדיקה, הצנועה, השמחה, היצירתית, שכשבאתי לשבעה וישבנו בחדר הורוד שלה ושל אחותה, הצצתי על הבובות של 'הלו קיטי' שאני כל כך אוהבת שישבו על המדף בשקט ולא הבינו מי כל האנשים האלה שבאו,
אבל מה שעשה לי הכי בלב היה הרגע שבו אחותה של רבקי סיפרה, איך אחרי המוות בבית החולים אמא ואבא שלה, ניגשו לכל אחות, לכל רופא, ואמרו בעיניים בורקות: "תודה. תודה. תודה". אלה האנשים שגידלו את רבקי 13 שנה, והחזירו אותה אל בוראה, איך אמרה אמא שלה? "החזרנו אותה טהורה, בדיוק כמו שקיבלנו אותה".
החלום שלי | מאת הנערה רבקה ורמברנד ע"ה
כיונה שעפה בשמים
כך ליבי שואף כפליים
מצפה הוא ליום שיבוא
תשב לחזות בו
ככדור מתגלגל
כך כל דור נופל ויורד
אך לכולם כולם יבקשו
לזכות לראות ולחזות
כזר שושנים שלובים שלוחים
כך כולנו מתפללים
אוספים תפילה ודמעה
לזכות בקרוב לגאולה השלימה!
חלום קטן,
חלום שלי!
חלום של כל אחד
חלום של כל יהודי
