זה שמזמן לא כתבתי עליכם, זוגות צעירים נשואים, זה לא אומר שאין לי מה להגיד.
העולם מתחלק לשתי אסכולות, שמתי לב. אלה שייתנו הכל לנשואים הטריים. בואו, בטח, מה חסר לכם? נקנה לכם, נביא לכם, נסחוב לכם, נשמור לכם. לנו אין חיים, העיקר הכל בשבילכם. מעניין אם אלו אותם הורים, שגם רצו, רצו, רצו, כשהתינוקות היו עוד קטנים, קרקרו סביב הקוואץ' הראשון של הבכי, האכילו לפני שהיו רעבים, או שאין קו עקבי בין השניים. מעניין לבדוק.
ואסכולה השנייה, תסתדרו לבד, חמודים. אנחנו פה, בגדול, בואו מדי פעם, תקבלו, תתבגרו, תראו מה זה אומר המוצר הזה שנקרא, החיים. תתאמצו קצת, תבשלו קצת, תיכנסו קצת לדבר הזה, לא יודעת אם שמעתם עליו קודם, שנקרא תקציב, תלמדו ללמוד לחיות בתוכו, תלמדו מה קורה על בשרכם כשחורגים ממנו, תיבהלו קצת, תקטרו קצת. לא על מגש של כסף ניתנה עצמאות החיים.
עוד באתר:
מעניין, אם אלה מהאסכולה הזו, הם גם אלה שראו, מישהו מציק לקטנים שלהם, כשהיו משחקים בגן שעשועים, והיו ממשיכים לשבת על הספסל, לצפות מן הצד, להגיד לילדים שלהם, הנה, ככה לומדים להסתדר, מה אתה מתבכיין, נגב את החול מהידיים ותמשיך להתגלש. עוד מעט הולכים לאכול ארוחת ערב, ולא יישאר לך זמן.
רובנו, יושבים על הספקטרום הזה. הכרתי אנשים, שמהרגע שהזוגות הנשואים שלהם נהיו כאלה, הם לא לוקחים אותם על חשבונם לחופשות, לא קונים להם במכולת, ולא מוותרים להם על שטיפת כלים, כשהם סוף סוף באים.
הכרתי גם אחרים, שאין ביצה לחביתה כשהזוג הצעיר צריך, וההורים לא נעמדים דום אצל יוסי מהמכולת להשיג להם את הביצה, לשלם עליה ולהביא להם אותה עד הבית, בתבנית בודדת. נו, אל תעשו עכשיו, אוי, באמת, אפרת, כי זה באמת.
שמעתי את אחד הזוגות במטבח שלנו, איזה יום, מרכל עליי. ביקשתי מאחד מהם להוציא את הזבל. ראיתי שהם עשו פרצוף עליי, פרצוף תוהה. הם לא ראו שראיתי. כאילו אמרו בקימוט מצח, אוף, מה עכשיו? אחד הרים את העיניים בתנועה אל השמיים, תנועה שאומרת, נו, אין ברירה, לא מתחשק לנו עכשיו, אבל חייבים לעזור כאן לקראת שבת.
ראיתי את תנועת ההרמה של האישונים אל התקרה, על מנת שנתקדם באופן ברור עכשיו עם הטקסט, הפירוש אומר ככה, אוף, אימא הזו, מה עכשיו? אנחנו צעירים וחדשים, אנחנו לא עבדים, חבל שבכלל אולי באנו מוקדם, למה אנחנו? כמה עוד דברים היא תבקש? יש לנו גם את הבית של עצמנו, שתבקש מהקטנים יותר בבית.
היא הסתכלה עליו, והוא הסתכל עליה, בסולידריות של מסכנות, של אין אונים, של, נעזור או לא נעזור? של, בקשה לגיטימית או לא? של, זה לטובתנו או פחות? של, מה יש לה היום זאת? הכל זה לקח אולי שנייה. מצחיקים אתם, זוג צעיר. לא ידעתם שראיתי, אה? יש לאימהות חיישנים שלא על כולם הן מדווחות. יש דברים שמשאירים בשקט.
אבל בכל זאת, הסתובבתי לכיור. אחרי ההוראה שנתתי לכם לעזור, בלעתי את הקיטור ורק מלמלתי לכיוון העציץ הגבוה עם החור המונח משמאל לכיור. עציץ שחור שקניתי לעצמי בעצמי, באיקאה, כדי לייבש בו סכו"ם. המים יורדים מהסכו"ם דרך חור קטן לצלוחית הקטנה, לצלוחית הקטנה הזו שמתחתיו הסתכלתי עליו על העציץ ומלמלתי מזמור לתודה. תודה. כמו שאתם יודעים שאני כבר שנים ממלמלת כשילד מתחיל לזחול או ללכת. המשכתי לשטוף כלים, אבל הייתי מאושרת.
חייכתי לחרסינה מולי, הציף אותי אור של שמחה. יודעים למה? כי אני לא יודעת מאיזה זן של שוויגר בדיוק אני, ממילא לא הייתי סומכת על החלוקה בתחילת הדברים כאן למעלה. הודיתי כל כך כי לא משנה מאיזה סוג על הספקטרום השוויגרי את, אימא של חתן או אימא של כלה, אנחנו צריכות לראות את עצמנו כדמות אקסטרנית, בטלנובלה הזו. אין שום דבר שהזוג עושה נגדי או מולי, או דווקא לי. אנחנו חייבות לזכור את זה, אמהות, שוויגריות.
התרגשתי מהרעיון ששניכם במזימה. לא, לא, לא, זו מילה קצת חזקה. אהבתי ששניכם בעמותה. לא, לא, לא, לא, לא, זאת מילה קצת הסתדרותית. אהבתי את הרעיון שאתם יחידה אחת. יחידה שמבינה אחד את השנייה. יחידה שחותרת יחד לטובת עצמה. שאתם אגודה אחת, כי גיבשתם לכם קבוצה. בקבוצה? ראיתי, ראיתי. זה אתם, את ואתה, זוג צעיר, וזה מקסים בעיניי, וזה חמוד אפילו, ואני גאה בכם. ככה בונים. מרגעים ומלט של אנחנו מול העולם. אנחנו מול אחרים. זה מתוק. תמשיכו, תמשיכו. תמשיכו לעשות עליי פרצופים. תמשיכו בעיניכם את הקריצות האלה. תמשיכו לקטר על עבודות שאני נותנת לכם, גאה בכם. צריך לדעת, אני מדברת אל עצמי, מתי לשחרר. אימא לא נעלבת, זהו. אימא המון אוהבת.
האזינו לטור המלא מתוך תוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
