ראיון מיוחד

שני הדברים שביקשה אם החטוף והתפילה המרגשת בליזענסק

ציפי ולס, המלווה את משפחות החטופים מאז הטבח, מספרת על הקשר עם משפחות החטופים שהחל בכלל ממפגש לאחר הפיגוע בו נרצחו ילדי משפחת פלאי ועל התפילה המצמררת על ציונו של רבי אלימלך מליז'ענסק

רחל פסטג

כ"ה בשבט תשפ"ה, 23/02/25 14:03 עודכן: 24/02/25 23:05

א+

א-

עומר שם טוב וקריאה לשחרור החטופים | צילום מסך מערוץ 14/חיים גולדברג, פלאש 90

בראיון מרגש במיוחד סיפרה ציפי ולס, מנהלת מרכז הלידה "הרמוניה" ופעילה חברתית המלווה את משפחות החטופים, על הקשר העמוק שנרקם בינה לבין משפחות החטופים, ועל הרגעים הקשים והמרגשים שליוו את תהליך ההמתנה והחזרה של החטופים. "אנחנו מבינים שלכל אישה יש את הרקע הרוחני, השמימי, האמוני הזה", היא מספרת, ומדגישה את החיבור החזק שנוצר בין נשים מכלל המגזרים על רקע האירועים הכואבים.

ולס נזכרת כיצד נכנסה לעולם הליווי למשפחות החטופים, כשחצי שנה לפני האירועים אירחה בביתה מפגש של משפחת פלאי, ששכלה את שני בניה. "לא עובר חצי שנה ואנחנו נתפסות לטלטלה הקשה הזו שכולנו חווינו, שמחת תורה, 7 לאוקטובר", היא משתפת. באותם ימים ראשונים שלאחר האירוע, היא הגיעה לבית החולים קפלן עם חברותיה, ונכנסה לראשונה למטה המאולתר של המשפחות, שם פגשה את שלי שם טוב, אמו של עומר. "שאלנו אותה מה היא רוצה, היא אמרה – חיבוק ותפילה".

הקשר עם שלי התעצם עם הזמן, וביחד עם עוד אלפי נשים שהצטרפו לקבוצות התפילה שיזמה, הן המשיכו ללוות את משפחות החטופים. "אך ורק שני חטופים נשארו לנו מתוך הקבוצה הזו שאמורים לחזור", סיפרה בהתרגשות. "זה פשוט כל כך מרגש שרובם מתוך הקבוצות שלי כבר שבו הביתה". לדבריה, קבוצות התפילה הפכו למוקד של חיבור ותמיכה בין נשים מכל הזרמים בחברה הישראלית.

הרבנית ימימה מזרחי, שפגשה את ולס לא אחת במהלך הדרך, חיזקה את תחושת השליחות שלה. "היא תפסה אותי ואמרה לי – וואו, ציפי, את לא מפסיקה ללוות את האימהות האלה, את תומכת לידה". ולס מספרת כי הדברים נגעו בה עמוקות, וכי היא רואה את תהליך חזרתם של החטופים כלידה מחדש – היריון ארוך של תקווה, שנמשך ימים ארוכים עד לרגע הלידה.

בעת מסע תפילה אישי בציונו של רבי אלימלך בליז'ענסק, היא חלקה חוויה מיוחדת עם שלי, כאשר שלחה לה מסר מרגש: "שלי, אהובה שלי, צמרמורת עדיין אוחזת בכל נימי גופי, ובעומדי בציונו של רבי אלימלך מליז'נסק, מבקשת עלייך רחמים, שלי בת שרה, היושבת על המשבר שתלד בנקל, בידיים מלאות ובלב שמח".

על תחושת השליחות שליוותה אותה לכל אורך הדרך, היא אומרת: "לא פחדנו מהמקום הזה, מה יגידו הבריות. כן, גם אנחנו כציבור חרדי, כל כך חשוב לנו להיראות שם. אני חושבת שכל מה שניתן באמונה אמיתית בתהליך אני כל כך נרגשת", היא מסכמת בקול חנוק מהתרגשות.

לסיום, ולס מביעה תקווה שהחטופים שנותרו ישובו במהרה, ומוסיפה: "בעזרת השם, בעזרת השם, כל החטופים והאחרון שבהם". ברגש עז ובנחישות בלתי מתפשרת, היא ממשיכה לעמוד לצד המשפחות, לחזק ולתמוך, ולהיות עבורן מקור לכוח, אמונה ואהבה.