"היא התחננה שאתייחס אליה; לא יכלתי להתעלם"

יש ימים שמילים קופצות אליך מתוך התפילה.

הן תמיד היו מונחות שם בסידור, תמיד באותו מקום בטוח, אבל את לא שמת לב אליהן.

אמרת אותן, ועברת הלאה. וזה בסדר גמור. בצדיקות אין תחפושות. וזה כל היופי.

אבל יש ימים שמילה מחליטה להציק לך בתשומת לב חיובית. היא אומרת לך, "תראי אותי. אני כאן. תעצרי רגע. תתבונני עליי. חשבת פעם מה אני בעומק אומרת? חשבת פעם למה אני יושבת דווקא כאן?"

ואת ממשיכה להתעלם כי עד היום הסתדרת גם ככה בלי לצלול אליה, אל המילה הזאת, אז מה עכשיו תתחילי עם בלשנות תפילתית? תתחילי עכשיו שיג ושיח עם מילה שאת לא מכירה?

והיא לא עוזבת.

והיא ממשיכה למשוך לך בחצאית. ולהגיד לך, "תני לי רגע, אני מילה חשובה, אני לא סתם מנדנדת לך. אני יסוד. אני בסיס. אני בסיס כל הבנת הקשרים שלך, יסוד כל ההתנהגויות שלך, אם תביני אותי ואת כוחי, אם תחיי את פירושי, תביני הרבה יותר על עצמך ועל התנהגות סובבייך. תוכלי גם לדייק תפילותייך. תני לי רגע, אני רוצה להסביר לך משהו".

 

והחלטתי להתייחס אליה, זה היה כבר יותר מדי. המילה התחילה לקפוץ לי מכל חור, מכל מקום, בכל תפילה, במודעות רחוב, במחברות של הבנות.

מה כבר מילה יכולה לתת לי, חשבתי.

אבל אפשרתי.

נתתי לה במלוא הדרה להיכנס לי לחיים.

והיא לא אכזבה. מילה אהובה כזאת. איך שנים התעלמתי ממנה. היום אני כבר מבינה למה התעלמתי ממנה. מסכנה.

עכשיו כבר נקשרנו. אחרי שגם הבנתי למה לא ראיתי אותה שנים. היא הסתתרה בצילה של מילה אחרת. חזקה עבורי, ממנה.

 

 

כשיש מילים כוכבניות, חזקות ומשמעותיות, חד משמעיות, המילים שניצבות לידן, מאבדות גובה. חיות בצל. זה קשה לחיות בצל, במיוחד שאת מילה שאינה פחותה, אבל לידך יש אחות הרבה יותר חזקה.

הרבה מאיתנו, בעלי חלומות גדולים, מסתפקים בעבור השנים בלהיות עוזרים של, מתפעלים את, מפיקים מאחור, בזמן שאנחנו יודעים בוודאות שאנחנו לא פחות טובים מאלה שהחוצה בולטים.

באופן קבוע הייתי מתעניינת אצל הרבנית קנייבסקי זצוק"ל על מילים בתפילה. לימדו אותי בילדות שלמילים יש הרבה משמעות. שאם מישהו כתב משהו צריך להתייחס לזה בכבוד. אמא שלי היתה מקריאה לי בתור ילדה שירים קצרצרים לילדים. אז אם חז"ל, חישבנתי לעצמי, נתנו לנו מילים, יש בהן הרי טילי סודות וכוונות. למה לא לדעת ולהשתמש בביטחה?

הייתי שואלת אותה באופן קבוע על סיבת הסמיכות בסוף תפילת שמונה עשרה בין המילים 'לב ופנים'.

לא במשמעות שני האיברים שבגוף, אלא בעומק הרוחניות.

"יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי- לפניך".

התובנה הזו שמול פני ה' עומד ליבו של אדם,

מה אני צריכה יותר?

כל עוד פועם בי דופק ואני חיה כאן, בורא עולם יצטרך לשמוע את הלב שלי. זאת העיסקה.

שנים אני חיה את הצמד הזה. 'ליבי לפניך'. כבר קראתי לבת שלי ליבי על שם גודל המעמד, לא על שם שום סבתא ליבע ביידיש, או סבתא לובה, ברוסית.

לנו יש סבתא ורד.

אז מה קרה?

המילה הזו, שמטרטרת לי כבר חודשים, הסתתרה בצל ליבי. היא פשוט הונחה על ידי חז"ל אחת לפניה.

המילה: הגיון. אולי גם בגלל שהיא נסמכת, היא הוסתרה לי. 'הגיון ליבי'.

איזו מילה אדירה. היגיון. זה לא רק לב, ליבי, ליבו, ליבנו, זה 'הגיון ליבי'. יש בצמד המילים האלה, תאמינו לי שאני לא סתם מתלהבת, יש בהבנתן, הכל.

מה זאת אומרת הכל?

הכל.

כל ההתנהגויות שלך, ולכל ההתנהגות של האחרים סביבך, וכל מה שה' עושה בעולם, להכל יש הגיון, חלק את מבינה וחלק לא.

בדרכי אלוקים אין לנו השגה, אבל בהגיון ליבם של אנשים?

גם אם ההתנהגות שלהם, שיקולי הדעת שלהם, מסתדרים לנו וגם אם לא, אותו דבר גם על עצמנו, יש מאחורי הכל- הגיון לב.

עד כדי כך, שאם נשכיל לגעת בהגיון הלב, (מה הסיבה שהיא או הוא, את או אתה, מתנהגים ככה וככה, אומרים ככה וככה) אם נשכיל להבין את הגיון הלב המקורי של כולנו, ולהקשיב לו, נראה כמה במקור לכולנו יש אותו הגיון לב שרוצה להשיג אותם דברים.

כבוד, הערכה, אהבה, קירבה- לפניך ולפני כל מי שאנו באים עמו במגע.

הסבירו לה' את הגיון הלב שלכם. למה אתם רוצים משהו. ומה יצא לה' מזה. כשאנחנו מסבירים לה' את הגיון הלב שלנו אנחנו נאלצים להסביר אותו גם לעצמנו. נסו לדבר עם האחר על הגיון הלב שלו, בלי לדחוף את הגיון הלב שלכם. לפניו.

האזינו לטור המלא מתוך תוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':