טל שוהם, ששוחרר מהשבי לאחר 505 ימים, התראיין לרשת "פוקס ניוז", זאת בפעם הראשונה מאז חזר לביתו. במהלך הראיון, הוא שיתף את סיפור חטיפתו, הדרך בה נלקח לעזה, והתנאים הקשים שנכפה עליו לחוות בשבי. כמו כן, סיפר על הקשר שנרקם בינו לבין אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, שנותרו בשבי וצפויים להשתחרר רק במסגרת השלב השני של העסקה.
בריאיון, תיאר שוהם את רגעי החטיפה וכיצד הובל ברחובות עזה תחת קריאות גנאי והשפלה. "הובילו אותי ברחובות, וצעקו עליי 'חייל, חזיר, ציוני'. המון התקהל מסביבי, ילדים עם אלות מעץ ניסו להרביץ לי. אבל חייכתי ונופפתי, לא הראיתי פחד. הם חטפו אותי, אבל הם לא ראו פחד בעיניים שלי". כשאחד מהחוטפים דרש ממנו לכרוע ברך ואיים עליו בנשק, שוהם סירב להיכנע. "הרמתי ידיים, ואמרתי לו שאני לא ארד על הברכיים".
בתוך השבי, הוא התמודד עם רעב קיצוני, שהתעצם ככל שעברו הימים. "בשלושת הימים הראשונים קיבלתי פיתות, ואז הם הפסיקו להביא אותן. אספקת האוכל הצטמצמה. היו ימים שבהם קיבלתי שלוש כפיות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר".
עוד באתר:
אך הקושי האמיתי היה בבידוד הנפשי ובמחשבות הכואבות על גורל משפחתו. "החלטתי לקבל את זה שהמשפחה שלי מתה. ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בלוויה שלהם… עמדתי מול קבר – קבר גדול לאשתי, ושני קברים קטנים לילדים – והספדתי כל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך הלאה. בכיתי, אבל לא נתתי לשובים שלי לראות אותי בוכה. זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי מעולם – לקבור את המשפחה שלי בראש של". רק לאחר 50 ימים קיבל מכתב שהודיע לו כי אשתו וילדיו בחיים. "קראתי את זה והידיים שלי רעדו. הדבר החשוב ביותר קרה – המשפחה שלי הייתה בטוחה".
לאחר 34 ימים בשבי, הצטרפו אליו אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל. השלושה עברו התעללות מצד שוביהם, שסירבו לספק להם אוכל ונאסר עליהם אפילו לזוז או לדבר. "אסור היה לנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. דיברנו בלחישה". בחודש יוני הם הועברו למנהרה תת-קרקעית של חמאס, שם הצטרפו אליהם חטופים נוספים. התנאים שם היו קשים במיוחד – ארבעה מזרונים, חור ברצפה לצרכים, ואור עמום שדלק ללא הפסקה. "רק אחרי שבועות הפסקתי להרגיש כאילו הקירות סוגרים עליי ולהתרגל למחסור בחמצן".
השבי הפך אכזרי יותר עם הזמן, במיוחד כאשר מפקד-מחבל חדש הצטרף. "בשלב מסוים הגיע שומר חדש. הוא גרם לנו לרדת על הברכיים כמו כלבים והרביץ לנו. הוא צרח עלינו שאנחנו יהודים מלוכלכים, הכה אותנו, ואחרי עשר דקות חייך והביא לנו אוכל". מחסור בתנאים בסיסיים גרם לזיהומים חמורים, אך רק לאחר חודשים הגיע רופא לבדוק אותם. "הרגל שלי שינתה צבעים… בסוף הם הבינו שהבעיה הייתה תת-תזונה ונתנו לנו ויטמינים במשך שבעה ימים".
השבי יצר בקרב החטופים תחושת אחווה נדירה. "בינינו, החטופים היהודים, היה טוהר. היה כבוד… בינינו שמרנו על הניקיון הפנימי שלנו, על האנושיות בינינו. זה היה הכרחי כדי שנוכל לצאת משם אנשים שלמים". רגע השחרור היה עבורו בלתי נתפס. "היציאה שלי מהמנהרה שבה הוחזקתי הייתה כמו לידה מחדש". כשהובל בעיניים מכוסות, הרגיש לפתע טיפות מים על פניו. "שאלתי אותם – 'זה גשם?' והם ענו לי – 'לא, זה טל'. והבנתי שהשם שלי הוא טל, והרגשתי את הטל על העור שלי".
למרות החזרה לחיים, שוהם מרגיש שהמסע שלו לא הושלם כל עוד חבריו נשארים בשבי. "טוב מאד לחזור, אבל יש לי שני אחים חדשים שהשארתי מאחור, גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שעדיין שם מתחת לאדמה". המחשבה עליהם אינה נותנת לו מנוח. "אני מקווה שנצליח להחזיר אותם בקרוב, עם התמיכה של כולם, והממשל שיעשה הכל כדי להביא אותם הביתה כמה שיותר מהר".
