בחנוכה האחרון (יודעת, יודעת שעכשיו על הניסים של פורים), מול החנוכיות, ביקשתי מאחד הבנים שלי, אחרי שנשארתי להתפלל שם בחוץ לידן, שיביא לי רגע בבקשה מחזור של ראש השנה.
"אמא? הכל בסדר?" הוא שאל אותי בדאגה, "חנוכה עכשיו", ואמרתי לו שכן, כן, הכל בסדר, ושנפלא.
הוא לא שאל הרבה שאלות, ילד טוב, הלך והביא לאמא.
עוד באתר:
אחרי שסיימתי להשתמש במחזור, הרגשתי צורך להסביר לו את המוזרות בבקשתי.
"ביקשתי משהו מהקב"ה בראש השנה, והנה עכשיו בחג הזה, אני מרגישה את הדבר שביקשתי בעוצמה. עברו שלושה חודשים, אני יודעת, זה משהו קטן, אבל רציתי לראות בעיניים שוב את המילים, כדי להיזכר בדיוק, רציתי לראות את התפילה מראש השנה בניסוחה הקדוש כדי להרגיש עכשיו משהו במילים של אז".
הוא הסתכל עליי, חייך, אמר "טוב", והלך.
———-
לפעמים יש לנו פחד ואכזבה מעצמנו בחיבורים של החיים.
אנחנו כאלה משתדלות להיות שם בכל כוחנו וזה לא תמיד הולך. אני פוגשת נשים רבות שאומרות לי על ימי החול, שהן היו רוצות בהם להרגיש יותר, לחוות, לחיות בתוך, להיות מחוברות, והן מרגישות שהן לא מצליחות. לא מצליחות לבכות, לא מצליחות להרגיש שנגע בהם הדבר הזה שאחרות מספרות בהתרגשות שכן.
אבל בצמתי החיים, כמו אירועי שמחות, חגים, וימים טובים, קושי להרגיש מחוברות, עושה לנשים טובות לב, עוד יותר קשה. חוסר חיבור לחג, לאירוע, גורמים תחושת החמצה, כאב. למי שרוצה ולא מצליחה, להרגיש.
"שפורים יעבור ככה? ואני לא ארגיש את החג?"
"שליל הסדר כמו שהיה דורות אצל סבתא שלי לא ירטיט אותי?" הן שואלות, "מה קרה לי?"
נשים רבות מרגישות תסכול מגלגל השנה החולף להן ונשאר עבורן רק ברמה הטכנית. מדברות על עייפות כשזה כבר מגיע לענייני רוח, מספרות על אטימות במקומות שהיו בעבר רגישים. מדווחות על געגוע לעצמיות שלהם בפעם.
"לאן הלכתי?" הן שואלות את עצמן.
"איפה 'האני הרגישה והדומעת מהסמינר'?"
"איפה החג והעוצמות שלו מולי?"
אז בגלל שלעולם צרת רבות מביאה נחמות, אני חייבת לחלוק אתכן שיטה שעשיתי לי כדי לא להילחץ מאופציות מרגשות היכולות להתפספס ביעף.
כי עצם התסכול מחוסר הרגש מביא עצב. וכן, מאורעות האקטואליה מביאים אותנו לעייפות החמלה. כולנו שרויים באיזו מידה שיל דיסוציאציה. לונה פארק של חדשות, זמן עיכול, ונסיון להישאר רגועות על השתק.
אז עשיתי לי מעין חברת ביטוח של עיסקה.
מעין חוזה שמניח לי את הדעת ועושה בי שקט בתחום ההתחברויות לחגים ואירועים.
החוזה הולך ככה: בגלל שאנחנו לא שולטות על הזמן, והיות וכולנו נשים שרוצות ברצונות העמוקים ביותר שלנו להיות מחוברות כל הזמן, ובגלל שגם רגשות לא מגיעים לכאן עם כפתור הפעלה אוטומטי לפי לחיצה, וזה טבעי, אני אומרת לעצמי ככה:
הימים הטובים והחגים מטפטפים מצדם אל העולם, כוחות.
פורים הקרב ובא מביא עמו שמחה, תהפוכות, ריקודים ממתקים ומגילות.
ואם לא הצלחת להתחבר? ואם לא הצלחת להתרגש ולכוון?
או פסח שיבוא אחריו ועמו, יציאות ושחרורים, ניפויים ומיונים, הזדמנות לניקיונות נפשיים, חמץ החוצה.
ואם לא הצלחת להתחבר, מה תעשי?
בעסקה שדיברתי בה אל עצמי אמרתי לי כך: קחי מכל חג את כל הכוחות שהוא מביא בתוכו, ושמרי אותם בינתיים, רדומים, אצלך. היי עמם, בלי להתווכח, בדיוק ברמת היכולות שלך, עכשיו.
תגידי לבורא עולם בתפילה שהכל אגור אצלך בפנים ושאם זה בסדר שבמהלך השנה בכל מיני סתם ימים, בהם יהיה לך זמן ותהיי את היוזמת, או שפתאום יבוא משום מקום, רגע שלא תכננת, את תשתמשי ב-'פיזור שנתי פרטי', בכל מתנות הזמן האלה. ותזהי, מאיזה חג הם באו.
וזה יקרה.
כי אף אחד לא יכין אותך לשמחה של שידוך שפתאום יגיע לבן שלך ותרגישי איך כל מה ששמרת לך מפורים, עולה בך בשמחה אמיתית וטהורה בהקשר בכלל של חתונה.
או שיום אחד מישהי תרגיז אותך בעבודה ותהיי ממש בסדר עם זה, ותוציאי לך מהארנק האישיותי את צמיחת ט"ו בשבט ששמרת לגדילות ונביטות כאלה.
ויום אחד סתם תצאי לטיול קצר ונס יקרה לך, ובו תיקלטי את כל חיבורי הניסים שלך מחנוכה.
ויום אחד יהיה משהו שתחשבי שזה סוף העולם ואיך את מכאן ממשיכה, ותשלפי את יכולת המיצוי והמיון שלך בין טוב ורע ותדעי שפסח חי בך באמיתי ובגדול לאורך כל השנה. שבתחנת פסח לקחת איתך צידה לדרך.
ואז תצטרכי לסלוח לאיזו חברה, ותביאי את עוצמת כיפור לכל הסיפור, ולא תוכלי לתפקד בלעדיה, כי כשעברת בכיפור, לקחת משם במודע כדי שיהיה לך לאחר כך.
ורק בשבת, זו הבאה בנאמנות כל שבוע, את לא תוותרי, ותתרכזי במילים של התפילה שיגידו לך שאת עכשיו במנוחה. ותהיי.
האזינו לטור המלא מתוך תוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
