לא פחות מ-505 ימים הוחזק אליה כהן בשבי ארגון הטרור הרצחני חמאס, חודש וחצי לאחר שחרורו הוא עדיין נאבק לבנות את חייו מחדש, הוא עובר תהליך שיקום פיזי ונפשי ארוך – הגוף זקוק להתאוששות, הרגל הפצועה דורשת טיפול, השמיעה נפגעה, והמשקל שירד במהלך השבי עדיין לא חזר. למרות הקשיים, אליה התייצב אמש לראיון אמיץ ונרחב ששודר ב'חדשות 12', ושיתף בעדות קשה שקשה לעכל.
"כבר כשיצאתי מהמיגונית הבנתי שהשמיעה שלי לא תקינה", סיפר אליה, שמתאר צפצופים מתמשכים באוזניים ומספר כי הוא נאלץ להצמיד את הטלפון לאוזן כדי לשמוע.
הסיפור שלו מתחיל ב-4:00 לפנות בוקר של שמחת תורה, כשהגיע עם חברים לאירוע ביער רעים. בשעה 6:00 בבוקר שמעו יירוט ראשון בשמיים, אותו תיאר כ"מופע זיקוקים הזוי". הם היו מהראשונים שברחו והגיעו למיגונית, שם פגש את אלון אוהל. בהדרגה הצטרפו אנשים נוספים, והמצב התבהר: התרעות על חדירת מחבלים, עדות של בחור שסיפר שירו על רכבו. "הבנו שזה מעבר לטילים, אבל האמנו שהצבא יגיע", הוא אמר.
עוד באתר:
בזמן שהיריות נשמעו ברקע, קם ענר שפירא הי"ד. "פתאום הוא אמר: 'אנחנו לא יכולים לתת להם להרוג אותנו ככה'", סיפר אליה. ענר תפס רימון שנזרק פנימה והשליך אותו החוצה. "ראיתי את זה בעיניים", הוא נזכר. במהלך הקרב, אלון אהל, שעדיין מוחזק בשבי, התקשר למשטרה: "הוא אומר להם, 'תקשיבו, אנחנו במיגונית, זורקים עלינו רימונים, יורים עלינו'. התגובה שקיבל הייתה: 'תתחבאו, יאללה ביי'".
בהמשך, ענר הי"ד נפגע מירי ונפל עם רימון שהתפוצץ בידיו. "הבחור ששמר עלינו הלך", אמר אליה. אחרים ניסו להמשיך ולהשליך רימונים החוצה, עד שבחורה אחת איבדה את ידה מרימון אחרון, ואז אף אחד לא קם יותר.
בשלב הזה, אליה אמר "שמע ישראל" והתכונן לגרוע מכל, כאשר פקח את עיניו הוא ראה שלושה מחבלים עם טלפונים ופלאשים, מצלמים אותם. "היה להם חיוך מטורף על הפנים, חיוך משוגע שאני לא אשכח לעולם. אני חי אותו, הולך לישון איתו", הוא תיאר. אחד המחבלים כיוון אליו נשק ולקח אותו. "הרגשתי שהידיים שלנו מתנתקות, ראיתי טנדרים ועשרות מחבלים. חשבתי לעצמי – אני בישראל? איפה אני?".
בדרך לעזה, המחבלים חגגו: "הם שמחו, צהלו כאילו ניצחו, תוך כדי שהם מכים אותנו, דורכים עלינו ויורקים". חטוף אחר שניסה לברוח מהטנדר נורה למוות מול עיניהם. "הם עצרו, ירו בו, והמשיכו כאילו כלום", הוא סיפר.
כשהגיע לעזה, הוא ראה את עצמו במראה לראשונה: "הייתי מפורק בדם, עם חתיכות עור שרוף על הגוף ועל הפנים. הבנתי שיש עליי חלקי גופות של אנשים". הוא החליט: "אין סיכוי שאני לא יוצא מפה. אעשה מה שהם רוצים ואשחק אותה בסדר". רופא שבדק את פצע הירי שלו הוציא את הקליע בלי הרדמה, רק עם בד תחוב בפה. "אסור לצעוק", אמר לו, "אם האזרחים ישמעו, הם ייכנסו ולא אוכל להגן עליך".
בהמשך פגש את אור ואלון, אך אסור היה להם לדבר. "הם התירו לנו ללחוש באנגלית, אבל זה היה יותר לקרוא שפתיים", סיפר. כשהועברו למנהרה ופגשו חטופים נוספים, המחבלים נתנו להם תקווה כוזבת: "אמרו לנו, 'יאללה, כולם הביתה', אבל כששאלנו מה איתנו, הם ענו 'יום-יומיים'". אליה הבין שזו מלחמה פסיכולוגית: "הם צחקו עלינו, אמרו שהשאר כבר בבית".
במנהרה קשרו אותם בשרשראות צמודות שחתכו את הרגליים. "לישון היה קשה, הגוף תפוס כל בוקר", הוא תיאר. השרשראות הוסרו רק פעם בחודשיים למקלחת. הרעב היה הקשה מכל: "אתה יכול להתמודד עם השפלות ושרשראות, אבל הרעב הוא יומיומי. אתה נלחם על חתיכת פיתה". לעיתים קיבלו פיתה יבשה עם שתי כפות פול, ולעיתים המחבלים שיחקו איתם: "פתאום מביאים פחות, או שלוש פיתות לכולם ואומרים 'תתחלקו'".
הם ניסו לפנות לליבם של המחבלים: "כשהצלחנו לגעת במישהו והוא הביא חטיף, זה היה הרגע הכי טוב – שרדת עוד יום". ההשפלות המשיכו: "פעם-פעמיים בשבוע נכנסו ואמרו 'תורידו בגדים', בדקו כמה אנחנו רזים והחליטו אם לקצץ באוכל. ראיתי את החיוך שלהם – הכול היה משחק".
כשהכוחות התקרבו, הם חשבו שיוצאו להורג. "חיבקתי את אלון ואמרתי לו 'תעצום עיניים, זה ייגמר מהר'", שחזר. אך קצין הורה לשחרר את השרשראות ולהעביר אותם. הם יצאו מחדר מורים בבית ספר לעזה הרוסה: "שקט מחריש אוזניים, גופות בכל פינה, ריח של מוות". התנאים הידרדרו – ללא חשמל, מים או היגיינה, ישנו על הרצפה.
לקראת השחרור, המחבלים שמחו והביאו יותר אוכל. מפקד בכיר הורה להסיר את השרשראות: "הלחימה נגמרה". כששוחררו, המדינה נחרדה מהמראה שלהם. "אחרי זה ריפדו אותנו באוכל", סיפר, "אבל אתה כל כך חסר ביטחון, שרק רוצה להכניס הכול לפה".
כאמור, אליה שוחרר לאחר 505 ימי שבי ארוכים ומייסרים, כאשר תפילותיהם של כל בית ישראל בארץ ובעולם מלוות אותו וממשיכות ללוות את שאר החטופים שעדיין מוחזקים בשבי, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה, בעגלא ובזמן קריב.
