אימת מוות: הערבים דפקו על רכב האברכים באיום

מסופר על יהודי אמריקאי שביקר בארץ הקודש וחשקה נפשו לנסוע לכותל המערבי, רכב שכור עמד לרשותו ומישהו גם דאג לו לאישור כניסה עם הרכב לחניון שלפני רחבת הכותל, הוא אכן נסע ושפך צקון לבו לפני השי"ת במקום שלא זזה שכינה משם מעולם.

בצאתו משער האשפות אותתו לו 2 יהודים בידם השלופה שהם מבקשים טרמפ והוא נענה להם מכל לבו, הוא הכניס את כתובת המלון שלו לווייז ונסע בלב רגוע, דא עקא, שהוייז רצה לחסוך לו כמה מאות מטרים של נסיעה והוביל אותו דרך ואדי ג'וז, הוא הסתבך בסמטאות הצרות של המוקעטה ופתאום משום מקום התחילו לעוף אבנים על הרכב בצירוף צעקות אימים 'אללה אל אכבר', שהחוירו לעומת הצעקות 'שמע ישראל' שהיושבים ברכב צעקו, ברור שהאיש נכנס ללחץ והחל לברוח עם הרכב כל עוד נשמתו בו, לא לפני שהתחכך בשילדה של פח צפרדע ענק שאשפה מילאה את גדותיו ואך בנס יצאו משם בחיים עם רכב שרוט ומוכה ושמשות מנופצות, אך תלי"ת ללא פגיעה גופנית ל"ע.

עם חלוף הסכנה, פנה האמריקאי לשני היהודים שעברו עמו את כל הסיוט ואמר להם כי באותם רגעים של סכנה הוא קיבל על עצמו, שאם ינצל מצפרני צמאי הדם הללו, הוא יערוך סעודת הודיה כיד ה' הטובה עליו ועל כן הוא רוצה להזמין אותם לבית מלונו הערב לסעודת הודיה כסעודת שלמה בשעתו.

אחד משני הטרמפיסטים, היה יהודי פולני, בן לניצולי שואה, שלבטח שמע מהוריו על הניסים שהוא עבר בימי זעם המלחמה, נענה ואמר כי כיון שהנס אירע לכולנו גם אני רוצה להשתתף במשהו, ועל כן אביא איתי לסעודה בקבוק 'טקילה' משובח ונעשה עליו 'לחיים'.

היהודי השלישי, שנורר בן שנורר 4 דורות, הרגיש לא נעים ואמר: 'גם אני רוצה להביא משהו'.

'אין צורך' ענה האמריקאי ברוחב לב, 'אבל כרצונך'.

'תודה' ענה האיש: אביא את אשתי, בניי ובנותיי אחיי ואחיותיי… וגם שקיות לשאריות שלא יהיה בל תשחית.

תיכף תבינו איך הסיפור נכנס לפה.

 

כבר סיפרתי בעבר שפתחתי ישיבה לבחורים ואברכים, אני קורא לה ישיבת 'ובלכתך בדרך', אני אוסף טרמפים בדרך קבע ותוך כדי נסיעה, נותן להם שיעור תורני ואין להם איפה לברוח.

אני מתבייש להגיד להם מיד בפרצוף, שאני המלכתי את עצמי לראש ישיבה עליהם בעל כרחם, לכן אני מתחיל את השיחה בעדינות ואומר: הבה נקיים מצוות 'ובלכתך בדרך' אולי יש למישהו איזה רעיון על הפרשה או סתם חידוש וכדומה, על פי הרוב אנשים מבינים את מה שלוחץ לי ואומרים: אדרבא, תגיד אתה (החכמים מביניהם קולטים את הענין לעומק וכבר עונים בלשון רבים: 'זאגט איר' – 'אמרו אתם'). וב"ה הרבה חידושים כבר נתחדשו בשיח התורני שמתפתח ברכב הישיבתי.

השבוע אני יוצא מאולם שמחות שיש בית מדרש מעליו, וביציאה ראיתי אנשים מחכים לטרמפיסט שירחם עליהם ויוליכם אל מחוז חפצם, ובמקרה דנן זה בבחינת 'א כשר'ן טאפ, א כשר'ע לעפל' ('סיר כשר וכפית כשרה', זו אמרה באידיש שמשולה לסיפור במסכת מגילה עם 'בעל התל ובעל הבור', רק שכאן זה על הצד הטוב). והכנסתי 3 אנשים לרכב ולאחר בירור מחוז חפצו של כ"א מהם, התחלתי כדרכי מעשה 'ראש ישיבה' כמתואר לעיל, אך במקרה דנן מינה אחד מהנוסעים את עצמו למגיד שיעור והתחיל להרצות פלפול שלם בענין קריאת הנשיאים, אם מותר להוציא ס"ת לא בשביל עליות וכו'.

מכיון שהפה שלי היה פנוי שלפתי מהשקית שלצידי, עוגיה פריכה טעימה, בירכתי מזונות והצעתי גם לנוסעים, אחד מהם התרצה ולקח, הוא נראה בעיני כבן תורה שכנראה לא בא אוכל לפיו זה כמה שעות או סדרים, או שאולי הבית כבר פסח'דיג, הוא בירך בכוונה ואכל בתיאבון. 'וואו זה טעים' אמר האיש, 'איפה קונים כאלו?', הבנתי את הרמז ונתתי לו עוד 2 עוגיות ואמרתי לו שלא קניתי אותם, רק שזה עתה יצאתי מהחתונה ולקחתי איתי 'צידה לדרך'.

ויהי אך שמע האיש את תשובתי, הוא התחיל לגמגם קצת (היה חושך ברכב, אבל אני משער שהוא גם החויר) וביקש ממני אם אני יכול להחזיר אותו לכיוון האולם, או לפחות להוריד אותו כאן והוא ינסה לתפוס טרמפ לכיוון האולם.

לא הבנתי את הסיטואציה וחשבתי שהעוגיות כל כך טעימות, שגם הוא רוצה ללכת לקחת 'צידה לדרך' ואולי גם לפנק את עקרת ביתו ועל כן הגשתי לו את כל השקית עם מה שנשאר לי שם, אך הוא כמעט נשנק וביקש שהוא חייב לחזור לאולם לפני שהחתונה תסתיים ומיד הסביר את דבריו: הלא ודאי יודע מר את הגמ' הידועה 'כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות' וכעת נהניתי מסעודת חתן ולא שימחתי אותו חלילה לי מלהיכשל ולעבור על חמשה קולות, מה עוד שהמשך הגמרא היא 'ואם משמחו, זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות' ועל כן הוא מבקש לחזור לאולם כדי לרקוד לפני החתן ולשמחו וכך ינצל מלעבור על חמשה קולות ויזכה לברכה כאמור.

לזה לא ציפיתי וטרם פצחתי את פי, ניסה אחד הנוסעים האחרים להרגיעו ואמר לו: ברור שהכוונה בגמרא היא רק למי שהשתתף בעצמו בחתונה ואכל שם ובמקום לקום ולשמח את החתן הוא נטל רגליו ויצא, אבל לא במקרה כמו שלנו שכלל לא השתתפת בחתונה.

האברך לא נרגע ולא הסכים לקבל את הטיעון ואמר: אולי בסברא אתה צודק, אבל הגמ' אינה מציינת הבדל אם השתתף בחתונה או לא ולא אקח סיכון לעבור על דברי חז"ל.

הרגשתי לא נעים שסיבכתי אותו עם עוגיה בעייתית כזאת, אבל ראש ישיבה הוא ראש ישיבה, נטלתי את המושכות לידיים ואמרתי לו: בא נדבר לומדות, הלכה'דיג, לא נהנית מסעודת חתן. אני הייתי בחתונה, שימחתי ב"ה, רקדתי עם בקבוקים על הראש ואף שמתי סולם על השיניים ונשכבתי לו על הרצפה ועוד שנים רבות הוא וילדיו יצפו בתמונות של החתונה ויזכרו אותי, אני קניתי את העוגיות ביושר ומרגע שהגבהתי אותם קניתי אותם בקנין מלא והם שלי ויצאתי איתם מהאולם בלב שלם ומעתה אין לך כל חשש שנהנית מסעודת חתן רק מסעודתי הפרטית ואני ב"ה הייתי חתן לפני 34 שנים ולא עוד.

נראה היה ששכנעתי אותו והוא התכנס בתוך עצמו והחריש ולא דרש עוד שאחזיר אותו לאולם.

היום סיפרתי את כל הסיפור לרב ואב"ד בית מדרשנו 'שבילי דוד' הגאון רבי יצחק אונסדארפער שליט"א והפעם הוא הפתיע אותי ואמר לי 'זה לא כל כך פשוט', יש מגן אברהם שמביא בשם הר"ן, שמי שבא לסעודה יכול לאכול כחפצו (לא תחסום) אבל לא יטול עמו לביתו כדי שלא יחסר לבעל הסעודה לשאר אורחיו.

הרב מיד הוסיף ואמר: מסתבר כי כיום המצב שונה, כי עניינים אלו בקפידא תליא מילתא, וכיום נשתנו העתים ויש שפע גדול בסעודות ואין מקפידים על זה ואדרבא, כל בעל שמחה שמח שלוקחים מסעודתו ונהנים מהשפעותיו.

אמרתי לרב שזה לא תמיד כך, זכורני שהייתי פעם ב'שלום זכר' והיה שם 'ארבעס' של גרינבוים, אהה, כל ארבה פגז, רך, נעים וחמים, מלוח ומתובל בפפריקה בדיוק כמידת הצורך, כמובן שזה גרם לציבור להצטייד בשקיות ולקחת סחורה לנשנוש עד לתחנה הבאה.

הבעיה התעוררה בשעה 9 כאשר בעל השמחה הבחין כי הוא בצרות, כמות הארבעס הלכה והתדלדלה ועוד מעט 'לא נשאר ארבה אחד', בעל השמחה לא איבד את העשתונות וניגש אל הבימה והכריז כי זה עתה הגיעה הידיעה כי העירוב לא תקין ואסור לטלטל.

תוך שניות ספורות התמלאו השולחנות בארבעס מכל הכיסים ולא עוד אלא שהיה איש אחד ששלף 4 סוגי ארבעס משלום זכר'ס קודמים שכבר ביקר בהם במהלך הערב.

באתי הביתה וניסיתי לחפש את המגן אברהם הנז' ולא מצאתי, שאלתי לבינה המלאכותית (ג'י בי טי) והוא ענה תשובה רהוטה על המג"א בשם הכלבו באורח חיים סימן קע"ז ס"ק י"ג, בדקתי בפנים: אייבט זיך נישט האן, און לאסט זיך נישט אויס, נישט גישטויגן און נישט גיפלויגן (לא מיניה ולא מקצתיה, לא דובים ולא יער).

אשמח לשמוע את דעתכם על כל הענין ואם מישהו יודע על מקורות בנידון שיודיעני.

כאן גם המקום להזמין את כל קוראי הגליון לשמחת הבר מצוה של נכדי היקר יעקב יוסף לעפקאוויטש ני"ו, ביום ראשון הבעל"ט בין השעות 8 עד 10 בערב בטאמס ריווער, מי שרציני, שישאל באימייל ואתן לו כתובת מדוייקת.

כולי תקווה שיהיה כיבוד בשפע גם לקחת צידה לדרך.

 

בברכת שבת שלום ומבורך: ישראל אהרן קלצקין

 

ויקרא – אלף זעירא

חומש ויקרא עוסק בענייני טהרות, וידועים דברי המדרש ויק"ר ז ג 'א"ר אסי מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות'.

לכן התחיל רבינו הקדוש את המשנה הראשונה בש"ס עם ענין של טהרות, 'משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן' וכן: 'הקטר חלבים ואיברים' וכו' כדי להתחיל בענין של טהרות בבחינת 'יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות'.

ומאותו טעם, התנא הראשון ששמו פותח את הש"ס, הוא רבי אליעזר הגדול, שעליו מסופר בגמ' שבשעת פטירתו פסק על טהור טהור ויצתה נשמתו ב'טהור'.

יש רמז וסמך לחשיבות הדבר להיותו התנא הראשון בש"ס, שבאבות דר"נ מסופר שר' יוחנן בן זכאי אמר לרבי אליעזר: קורא אני עליך 'ושם האחד אליעזר'. ונרמז בזה שהוא האחד – היינו הראשון בש"ס, כמו 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד', שפירושו יום ראשון, גם מרמז ששמו מוזכר לראשונה לגבי הלכות שמע שהפסוק הראשון מסתיים במילה 'אחד'.

כמו"כ, ר' אליעזר נהג בפשטות ובענווה גדולה, כדאיתא בגמ' תענית שר"א העיד על עצמו 'מימי לא הקדימני אדם לבית המדרש ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי. ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם'.

זה נרמז במילים 'אלף זעירא' שהם אותיות 'אף אליעזר', כלומר שמה שנאמר בזה על גדלותו של משה, שהאות א' מרמזת על ענוותנותו כידוע, נאמר גם על רבי אליעזר, ששמו כשם בנו החשוב של משה (שממנו יצאו ששים רבוא) וכן נרמז במילים 'ושם האחד אליעזר' האחד היינו אות א' שמיוחדת בפסוק זה על משה, מרמזת גם על ר' אליעזר.

 

ה'כלי יקר' כותב טעם על האלף זעירא, שכיון שמתחילין חומש זה עם התינוקות, הרי יש לחנכם ולאלפם מגיל צעיר להיות בענווה ולא להתגאות, והיינו 'אלף זעירא' לאלפם מצעירותם וקטנותם, שהרי זעירא פירושו צעיר וקטן.

כך גם איתא מהרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זי"ע שהמילה אל"ף ר"ת פתחי לי אחותי, כלומר, יש לפתוח את לימוד התורה עם הילדים עם אות א' קטנה זו.

זה נרמז בטעם 'טפחא', שעל המילה ויקרא, שיש לטפח את התינוקות מגיל צעיר למידת הענווה ולטהרה.

 

טהרת וקדושת בני ישראל

בתפילת שחרית בפסוקי דזמרה אנו אומרים את פרק קמ"ח בתהילים 'הללו את ה' מן השמים' ושם מנויים כמה וכמה קבוצות של ברואים ויצירות שמהללים את שם ה', והם נאמרים בהכללה של זוגות, כגון: ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, תנינים וכל תהומות, החיה וכל בהמה, רמש וצפור כנף, מלכי ארץ וכל לאמים, שרים וכל שפטי ארץ, זקנים עם נערים.

רק סט אחד מתוך כל הרשימה נאמר כזוג, אך בהפרדה ברורה: 'בחורים וגם בתולות', היינו, אלו צריכים להלל ואלו צריכים להלל, אך כל אחד מהם בנפרד ולא בערבוביא חלילה.

ואולי יש בזה גם רמז לסגולה לפרנסה, שידוע מצדיקים ששמירה על כללי הצניעות היא סגולה לפרנסה, שכאשר התורה מספרת את צניעותה של רבקה, כאשר ראתה ש'יצחק בא מבוא' עם אליעזר, נאמר: 'ותקח הצעיף ותתכס' 'צעיף' ר"ת עמך ישראל צריכים פרנסה, אף לענייננו, פסוק זה הוא בפרק קמ"ח בתהילים וקמח מורה על פרנסה כידוע.

 

כי יקריב מכם קרבן

בתחילת הפרשה, על הפסוק 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה" פירש"י: למה נאמר 'אדם' ולא 'איש'? מה אדם הראשון לֹא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו – אַף אתם לֹא תקריבו מן הגזל.

ונראה לבאר בדרך רמז לעבודת ה', דהנה כתיב 'אדם כי יקריב מכם' כלומר שהקרבן בא מכם — מתוך האדם עצמו. ויש בזה רמז לעבודה הפנימית, שאדם צריך להקריב מתוך עצמו, מהמקום שבו הוא נמצא, ובפרט להעלות ולתקן את הנפש הבהמית שבו, שהיא עיקר הקרבן הפנימי.

אך יש בזה אזהרה – שלא תהיה העבודה כאילו 'מן הגזל', דהיינו, שאדם לא יעתיק את עבודת חבירו ויחקה אותו מבלי שיהיה זה חלק מעבודתו האמיתית. כשם שאדם הראשון הקריב רק ממה שהיה שלו באמת – כן כל אחד צריך לעבוד את ה' מתוך עצמו, במידתו, בעניינו, במה ששייך אליו, ולא במה ששייך לאחרים.

כי עבודת ה' האמיתית איננה חיקוי של הזולת, אלא נובעת מעומק הלב של האדם עצמו, וכפי מה שניתן לו ממרום. והחיקוי, אף אם נראה חיצונית כעבודה, מכל מקום אין זה נחשב קרבן רצוי, כי אינו 'משלו', אלא כגזל רוחני.

ומכאן לימוד גדול – שכל אדם צריך לבקש מהקב"ה שיזכה אותו למצוא את דרכו האישית והאמיתית שלו בעבודתו יתברך, מתוך כנות ובלי זיוף, וזהו קרבן שמתקבל ברצון.

וכידוע מצדיקים, 'עבודה שאינה נובעת מעצמיותו של אדם – אינה אלא גזל של הלב', כי אין הוא מקריב את שלו באמת.

מפניני הר' יעקב בן ידידי הר' יוסף משה פריינד שליט"א.

 

הסמכתי לדבריו הסיפור הידוע על הרבי מסאטמר בעל ויואל משה זי"ע, שפעם אחת במשתה היין עלה בדחן אחד וחיקה את הרבי עם קולו ותנועותיו וכל הקהל צחק מאוד ולפתע החל הרבי לבכות, הבדחן נבהל על נפשו וביקש מחילה, אך הרבי הרגיעו והסביר: לא בכיתי בגללך אלא בגללי, ראיתי באיזה כשרון אתה מחקה אותי וחשבתי לי: 'מי יודע אם אני בעצמי אמיתי ואיני מחקה את עצמי'?

 

וכל קרבן מנחתך֮ במלח תמלח֒ (מנח זרקא מנח סגול)

שנינו במשנה זבחים ו, ה לגבי דיני מליחה בקרבן עולת העוף: 'וספגו במלח וזרקו על גבי האישים', פירש רע"ב ספגו בגימל (כמו ספקו בקו"ף, לשון ויספוק את כפיו).

זה נרמז בטעמים זרקא וסגול שזרקו על האישים אחר שסופגו בגימל היינו ג׳ נקודות של סגול.

'זרקא וסגול' גם ירמזון על אופן זריקת מלח על העוף שאפשר בזריקה ואפשר בפיזור כמו שעושים מליחה בדרך כלל, בג' קצות האצבעות שדומים בצורתם לניקוד של סגול.