סוד הספירה: מעשים קטנים שהופכים לדבר גדול

לשון הברכה של ספירת העומד מעט מבלבלת אנחנו סופרים 'עשרים ואחד יום שהם שלושה שבועות', מדוע ולמה אנחנו מזכירים את השבועות ומה הענין לומר ולסכם את מקבץ הימים לשבועות?

ביהדות אנחנו מקיימים מצוות של הטווח הקצר והטווח הארך, כלומר גם מעשים קטנים וגם מעשים גדולים שנקבצים מהמעשים הקטנים.

המעשים הגדולים גורמים להשפעה שמימית גדולה, אבל צריך לזכור שהמעשים הגדולים אין משמעות רק מעשה גדול אלא מעשים קטנים שמצטרפים זה לזה וגורמים לשלמות האדם והתכנית הגדולה.

עוד באתר:

מכה נוספת לציר

חמינאי עוקב באימה: משמעות נפילת מדורו עבור טהרן

פנחס בן זיו

צפו בדבריו המלאים

"ישראל כבר אינה דמוקרטיה": אהרן ברק בנאום הפחדה

אבי יעקב

צפו

האבא מאשים: "מטה החטופים - הפך לנחש"

הקבינט

רדיפת עולם התורה

בני ישיבה שוחררו מהכלא; המונים יקבלו את פניהם

נתי קאליש

במצוות ספירת העומר אנחנו סופרים גם את הימים וגם את השבועות כלשון הגמרא: "מצווה לממני יומי ומצווה לממני שבועי"

יש שתי מערכות בלוח הזמן היהודי, מערכת היום שמורכבת משעות היום ושעות הלילה, ומערכת שבועית זאת ששבת קודש היא יומה האחרון ומרוכבת מכלל ימי השבוע.

מערכת הימים נחשבת ונספר כבר מהרגע הראשון שלה ולכן אנו סופרים את הימי העומר בתחילת הלילה אבל שלמות השבוע יכולה להיספר רק לאחר חתימתה כי את צירוף יחידות הימים הכללה ושלמות נעשית רק על ידי הקדוש ברוך משמים.

לכן יש שיטות בראשונים כי ספירת העומר חלוקה לשתי מצוות שונות שנספרים בזמנים שונים: האחת ספירת הימים בכל יום ויום. השנית ספירת שבוע שלם מקבץ כל ימי השבוע בחתימת השבוע יום שבת קודש.

בספירת העומר אנחנו מקדשים את שתי הקדושות אלו שאנחנו עושים מצד עצמנו בכל מעשה ומעשה בפני עצמו שיש לו חשיבות עצמית ומצד שני סופרים גם את השבועות, גם את השלמות שמגיעה מתוך מקבץ המעשים שלנו.

עבודת השם שלנו צמודה לאלמנט הזמן, והנפש שלנו צמודה לדופק של לוח השנה העברי.