בכיכר החטופים בתל אביב, נאמה הערב מוצאי שבת התצפיתנית נעמה לוי, ששוחררה מהשבי בעזה אחרי 477 ימים, עלתה לדבר מול קהל רב וחשפה את הרגעים הקשים והמפחידים ביותר שחוותה בזמן שהוחזקה בידי חמאס. דבריה הותירו את הנוכחים פעורי פה, כשהיא הציגה תמונה מצמררת של המציאות שחווים עדיין עשרות חטופים.
"בשבועות הראשונים בשבי הייתי לבד," פתחה לוי. "רק אני והשומרים שלי. במנוסה מתמדת, בפחד מוות. לפעמים ימים שלמים בלי אוכל, ומעט מים."
לוי תיארה את המצוקה הפיזית והנפשית שידעה בשבי: "באחד הימים, לא נשאר לי כלום. אפילו לא מים. למזלי, התחיל לרדת גשם. השובים שלי הניחו סיר מחוץ לבית שבו הוחזקתי, והגשם מילא אותו. שתיתי ממי הגשמים האלו, שהספיקו גם לסיר אורז. וזה מה שהחזיק אותי."
עוד באתר:
אך לא הרעב היה הדבר הקשה ביותר – אלא הפחד מההפצצות. "הפחידו אותי יותר מהכול. הן באות במפתיע. בהתחלה שומעים את השריקות, מתפללים שזה לא יפול עלינו, ואחר כך – הפיצוצים. רעש בעוצמות שמשתק את הגוף, והאדמה שרועדת."
בשלב זה עצרה לרגע, נשמה עמוק – ואז חשפה את הרגע הקרוב ביותר למוות שחוותה: "בכל פעם הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. באחת ההפצצות קרס חלק מהבית שבו הייתי. למזלי — הקיר שעליו נשענתי לא התמוטט, וזה מה שהציל את חיי."
בסיום דבריה, לוי הביטה בקהל וביקשה לא לשכוח את אלו שעדיין מוחזקים: "זאת הייתה המציאות שלי. וזאת עכשיו המציאות שלהם. גם עכשיו, ברגע זה ממש, יש חטופים ששומעים את אותן שריקות ופיצוצים. הם שם, רועדים מפחד. אין להם לאן לברוח, רק להתפלל ולהיצמד לקירות בתחושת חוסר אונים נוראית."
