מרד גיל ההתבגרות: הסיבות וההתמודדות

אהבה שאינה תלויה בדבר היא יסוד עמוק וראשוני ביותר לבריאות הנפשית והזהות העצמית של כל אדם, בטח של ילד ונער שהוא בשלבים של 'חיפוש הזהות' שלו.

ונעמיק בדברים, אחד הקונפליקטים הדקים והכואבים ביותר בקשר שבין הורה לילדו המתבגר, הוא הפער שבין עולמו הבטוח והמגובש של ההורה – לבין עולמו המתהווה, הסוער והבלתי מגובש של הנער.

ההורה מבוסס על זהות מגובשת: הוא יודע מי הוא, מה מטרותיו, מהם ערכיו, מה הוא רוצה מהם הצרכים שלו, הוא יודע או אמור לדעת לאזן בין המערכות המורכבות שיש לו בנפש, הוא יודע מה מגדיר אותו. הוא מצוי בשלב ביצועי של החיים שלו, הוא בעשייה ובצמיחה – שלב שבו הזהות כבר אינה שאלה, אלא תשובה, הוא יודע מי הוא ומה הוא רוצה מעצמו. לעומתו, הילד או הנער נמצא בתקופה של גיבוש זהות – הילד או הנער נמצא בתקופה של בנייה פנימית – הוא עוד לא יודע בדיוק מי הוא, הוא לא דמות סגורה וברורה, אלא הוא עדיין מתעצב, מחפש את עצמו, לומד לאט מי הוא רוצה להיות, הוא במסע להכיר את עצמו

לעומת, המבוגר שהוא במסע למימוש הערכים שלו

הנער מצוי בשאלות קיומיות שאינן מנסחות את עצמן בשפה של מבוגרים, אלא לעיתים בהתנהגות מתנגדת, בביקורת, בבדידות או בריחוק.

שלב גיל ההתבגרות הוא שלב מובהק של "חיפוש זהות מול בלבול תפקידים"

הוא שואל את עצמו: מי אני באמת? מה אני רוצה? האם אני רק סך כל הציפיות מההורים שלי או שיש בי משהו אותנטי משלי?

זו תקופה של ניסוי ותעייה, של התנסות, של פריצת גבולות, לעיתים של מרד – לא מתוך כפירה בהורים, אלא מתוך ניסיון לבנות את העצמי הנפרד מהם, 'על כן יעזוב איש את אביו ואמו…'

כאן מגיע הקושי: ההורים, מתוך כך שהם כבר לא נמצאים במקום הזה – מתקשים לעיתים להכיל את התנועה הפנימית הזו של הנער. הם שופטים את המציאות מתוך נקודת המבט שלהם, בקלות ובחוסר לימוד זכות הם אומרים: "אם אתה לא מצליח, תתאמץ", "אם אתה מתנהג כך, כנראה אתה כושל", "אם אתה שואל שאלות – אתה מבולבל".

הם לא תמיד זוכרים את העוצמה של חוויית החיפוש, את התחושות הלא פתורות, את הפחד מכישלון, את החרדה החבויה מאחורי ההתנגדות שלהם להורים.

הזהות האנושית אינה דבר קבוע – היא תהליך. האדם אינו מה שהוא היום,  אלא מה שהוא נעשה, האדם הוא בצמיחה הוא בתהליך. הנער בוחר את האופי האישיות ההרגלים והעשייה שלו, ההורים מעניקים חום אהבה מסגרת, אבל אז הם צריכים להרפות כי תפקיד הנער לבחור את מהותו. לעומת זאת, עבור הורים רבים – המהות של הנער כבר נקבעה, הם רואים את הנערים כסיפור סגור, הנער קיבל מה שהוא צריך לקבל מההורים שלו, אין לו זכות להביע דעה, והתפיסה של ההורים, הפער הזה יוצר מתח: הם חיים בתוך סיפור ברור, ובנם חי בתוך סיפור שעדיין נכתב.

הנער שנראה כהולך לאיבוד, הוא לפעמים מי שמתחיל את המסע האמיתי, הנער רוצה לבחור בטוב, ובהרבה מקרים הוא עובר דרך מסלול ה'ספק, ההתנגדות והשאלות'.

תפקידו של ההורה בשלב גיל ההתבגרות, הוא לא לנהל את הילדים אלא ללוות אותם

לא להסביר לו מה נכון – אלא להיות קרוב, סבלני, סופג.

הנערים לא צריכים תשובות – הם צריכים להיות מובנים.

וכאשר הם ירגישו שהם מובנים, הם מרגישים שהם לא לבד במערכה, הם מקבלים ביטחון מההורים, מה שיגרום לכך שהם בהרבה מקרים יתגמלו את ההורים בבחירות המתאימות לערכי ההורים, מדובר על סיכון, כן על סיכון של ההורה – ההורה צריך רגע לעזוב את עולמו הבטוח והברור, ולרדת אל עולם שבו עדיין יש שאלות. לא כדי לאבד את עצמו – אלא כדי להאיר לבנו את הדרך.

הנער הוא המחפש. וזו לא רק מילה פיוטית – זהו תיאור עמוק של מצב קיומי. הוא מחפש את עצמו, את קולו הפנימי, את משמעות חייו. הוא עובר תהליך גיבוש זהות שבו כל דבר נעשה סימן שאלה – מי אני? במה אני מאמין? מה אני רוצה? איפה הגבולות שלי? מה מותר לי להרגיש?

לעומתו – ההורה – הוא מבוסס. הוא יודע מי הוא, מה הוא רוצה, מהם ערכיו. הוא לא שואל כל הזמן שאלות על עצמו. הוא עובר את החיים מתוך יציבות, מתוך עמדה ברורה. דווקא הביטחון הזה, שהוא תוצאה של תהליך ארוך ובשל, הופך לעיתים למחסום להבנה של הבן המתבגר, ההורה לא מבין את הילד, את הנער

ההורה מסתכל מנקודת מבט מושלמת שלו את עצמו, ולכן אם הילד לא מצליח – הוא יגיד "תשקיע יותר". אם הילד מבולבל – הוא יחשוב "הוא מתפנק". אבל הוא לא תמיד קולט שהילד לא נמצא בשלב של יישום, אלא של בנייה. הוא עוד לא החליט מי הוא, איך ייראו חייו, במה הוא מאמין.

ההורה רואה את החיפוש כסטייה מהמסלול – בעוד שבעצם, זהו בדיוק המסלול.

זהו שורש אי ההבנה: ההורה מרגיש שהילד "מתפזר", "לא ממוקד", "לא אחראי" – אבל האמת היא שהילד מצוי בתהליך מעמיק של גיבוש, והוא זקוק להרבה אהבה, סבלנות, שקט ומרחב כדי למצוא את עצמו.

יש לנו את הנער שהוא  ה"אדם הבונה"  לעומר הבוגר שהוא האדם ש"כבר נבנה".

תפקידו של ההורה הוא להבין, להניח, להאיר, לסמוך להעניק עצמאות לא למהר לתקן, אלא להיות שם.

כאשר הנער מרגיש שיש לו מקום להיות "מחפש", הוא ימצא את עצמו.
וכשימצא – הוא גם ישוב אל אביו, לא כילד קטן   אלא כאדם.

חשוב שההורה ידע יבין ויפנים, הנער המתמודד אינו "סתם מתבגר", הוא לא סתם "קשה". הוא אדם שנמצא בלב סערה פנימית קיומית. הוא אינו מתנהל מתוך שלווה או בחירה נינוחה – אלא מתוך סבך של מתחים, סתירות, כאבים, וספקות. הוא לכוד בתוך תהליך עוצמתי של גיבוש זהות, אך שלא כמו נער שצומח בסביבה בטוחה ובתמיכה רגשית מספקת – הוא חווה את התהליך הזה כמערבולת פנימית, כמבוך חסר מוצא.

הנער מצוי בלחץ מתמיד. הוא מרגיש שהוא חייב לבנות את עצמו – אבל אין לו עדיין כלים. הוא רוצה להיות מובן – אבל מתקשה להסביר את עצמו. הוא רוצה להשתייך – אבל חש זר בכל מקום.

הוא חווה לעיתים קרובות בושה, דימוי עצמי ירוד, תחושת אשמה, ולעיתים גם ייאוש שקט. לעיתים נדמה שהוא "שבור מבפנים", שאין לו עתיד ברור, ושאף אחד לא באמת רואה אותו.

במקרים רבים קיימת תחושת נתק: מהגוף, מהרגש, מהמשפחה, מהחברה, מהעולם הפנימי. לעיתים זה מתבטא בהתפרצויות כעס, בשתיקה ממושכת, בריחוק, בהתנהגויות מסכנות – אך אלו רק סימפטומים חיצוניים למצוקה עמוקה. הנער אינו עצלן, לא מחפש ריגושים לשם ריגוש – אלא מנסה לשרוד את הכאב, לחפש משמעות, להבין מיהו.

הנער לא תמיד בטוח שיש לו מקום בעולם. הוא מרגיש שעליו "להצדיק את קיומו".

טוב שהאדם שואל שאלות, שהוא צומח, אבל הנער עדיין לא יודע איזו שאלה מותר ואיזו אסור לשאול

או שהוא שואל, אך אין לו עדיין מילים. הוא מבולבל, הוא גם מזהה  שיש סביבו יש הרבה סתירות, בין מה שמלמדים אותו לבין מה שהוא רואה, בין מה שמצפים ממנו לבין מה שהוא מסוגל, בין הרצוי למצוי.

ההורה מבין שיש אידאלי וריאלי אבל אצל הילד לא תמיד ישנה את ההבדלה בין הרעיונות לבין המעשים, בין היכול רוצה לבין המימוש בשטח

עבור הנער – זהו מאבק על הקיום. הוא מרגיש שהוא לא כמו כולם, שהוא כישלון, שהוא לא מצליח לעמוד בקצב. לכן הוא רגיש הרבה יותר

לכן נדרשת מאתנו הבנה עמוקה, אמפתיה הקשבה דיבור בגובה הלב, ובעיקר, לא לדרוש

ממנו להיות מה שהוא עדיין לא יכול – אלא ללוות אותו בתהליך להיות מי שהוא נועד להיות.

להאמין בו גם כשהוא לא מאמין בעצמו.
ולכן בתקופה הזו, אהבה שלא תלויה בדבר היא מהותית, כאשר ילד חש שהוא אהוב לא בזכות הישגים, לא בזכות תכונות חיצוניות, לא בגלל שהוא "מתנהג יפה", אלא פשוט בגלל שהוא קיים – הוא מקבל את המסר הכי עמוק ובונה: אתה ראוי, אתה חשוב, אתה רצוי בעולם. תחושת שייכות ואהבה בלתי מותנית היא אחד המרכיבים המרכזיים ביצירת תחושת ביטחון רגשי.

ילד שמרגיש שהוא צריך "להרוויח" את האהבה הוא גם מפתח חרדה סמויה תמידית, חשש מאובדן אהבה אם ייכשל, יש לו לחץ להצטיין, יש לו לחץ לעמוד בציפיות, הוא מפחד לאבד את השייכות ואת האהבה הוא מפחד לא להיות מה שאחרים מצפים שהוא יהיה

ילד שזוכה לאהבה שאינה תלויה בדבר – בונה לעצמו גרעין עצמי יציב שאינו תלוי באישור חיצוני. הוא יכול לטעות, להיכשל, להתנסות – מבלי לחשוש שהדבר יאיים על עצם היותו אהוב. מבחינה נפשית, אהבה כזו מרפאה את הבושה הפנימית, מחזקת את דימוי העצמי, ומאפשרת לתהליכי צמיחה אמיתיים להתרחש – לא מתוך פחד, אלא מתוך ביטחון ועצמות.

אהבה כזו מבטאת את ההכרה בקיום הפנימי של האדם כערך בפני עצמו. היא אינה תוצאה של חוזה מותנה – "אם תתנהג כך, תזכה לאהבה" – אלא קבלה מלאה של האדם באשר הוא.

הנער צריך את ההכרה בכך שגם בתוך הכישלון – הוא  אהוב. גם כשהוא נפל  – הוא בן. וכאשר הוא יקום, הוא יידע שהוא  לא לבד. אהבה כזו אינה רק רגש – היא השקפת עולם, היא עמדה מוסרית וערכית עמוקה.

היא לא רק 'רגש' אלא היא השקפה ותפיסה שאני ההורה מאמין בך!

בתקופה של תחרות, של עמידה בקריטריונים – דווקא אהבה שלא תלויה בדבר היא משיבה את האדם לעצמו.

היא שורש הריפוי, היא יסוד התשובה, היא הסיכוי האמיתי לצמיחה

ילד שמרגיש אהוב, הוא מאמין בעצמו, הוא מרגיש שהוא לא צריך להוכיח את עצמו בלחץ אז הוא ייבחר להוכיח את עצמו באופן עצמאי מתוך רצון טבעי של הנער לצמוח.

 

ואיך עושים את זה בפועל?

חשוב שהורים לא ייתעסקו הרבה ב'הוראות' אלא להתחיל מקירבה תתחיל מקִרבה.
ילד מקשיב – כשמרגיש אהוב.

שיחות פשוטות של 5 דקות ביום – בלי הערות, בלי מסרים חינוכיים – רק "מה שלומך"
"מה עבר עליך היום"
"ראיתי אותך קורא… איך היה"

מה עם החברים שלך

מי הם החברים שלך

לשמוע את החוויות שלו

בלי שיחות שיפוט, 'סתם' מדברים, הנוכחות היא אמירה, 'אתה חשוב'.

כדי שהורים יחזקו את הקשר עם הנער ויראו לו שאכפת להם ממנו בלי שיפוטיות, עליהם לנהוג מתוך רגש, הקשבה וקרבה אמיתית.

הנער זקוק לאהבה שקטה, לא לניתוחים ולא לביקורת.

כשהוא משתף, לא למהר לייעץ או לתקן – אלא להקשיב. די באמירה כמו "אני שומע אותך", "נשמע שהיה לך קשה" – כדי שהוא ירגיש שיש לו מקום. אל תעמידו אותו מול ציפיות, אלא מול אוזן קשבת. אם תבקשו לדעת איך עבר עליו היום, תתעניינו באמת במשהו שמעסיק אותו, או תציעו לו לשבת אתכם לארוחה בלי לדבר על ערכים חשובים – זה מסר עוצמתי של נוכחות אוהבת.

שיחה עם נער לא צריכה להיות שיחה חינוכית. לפעמים עדיף להגיד לו שאתם עצמכם מרגישים מרחק, או געגוע, או שאתם מבולבלים – בלי להשליך את זה עליו.

נער לא זקוק להורה חכם, אלא להורה שנמצא. כשהוא ירגיש שאתם לא שופטים אותו, אלא פשוט אוהבים – בלי תנאי, בלי תכנית,– הוא יתחיל להיפתח. ככל שתשדרו לו שאתם מאמינים בו, גם כשהוא טועה – הוא יאמין בעצמו. הקשר מתחזק מתוך שיח רגשי פשוט, מתוך אמון שהוא יעשה את הבחירות שלו, ומתוך המסר העמוק: אתה לא חייב לרצות אותי כדי שאאהב אותך.

 

כשהנער נכנס הביתה ועובר לידך, אתה לא שואל "מה למדת היום?" או "נו, איך היה בתפילה?", אלא פשוט אומר: "איזה כיף לראות אותך, חיכיתי לך." כשאתה רואה שהוא מוטרד, אתה לא שואל "מה קרה עכשיו?" או "למה אתה ככה?", אלא אומר: "אני רואה שמשהו יושב לך על הלב. אני כאן אם תרצה".

כשהוא משתף אותך במשהו שנשמע לך בעייתי – נגיד, שהוא רב עם חבר, או שהוא לא הלך לשיעור – אל תגיד: "למה עשית את זה?" אלא תגיב: "נשמע שהיה לך יום קשה, רוצה שנאכל יחד"?

אם הוא קורא עיתון וזה נדמה לך בזבוז זמן אל תגיד "זה שטויות", או "לך תלמד", אלא תשאל מתוך סקרנות אמיתית: "מה מעניין בזה?

מה מושך אותך בזה"?

כשהוא מתרחק, אל תיגש בדרישה: "למה התרחקת"?, אלא תגיד: "אני מרגיש שהתרחקנו קצת בזמן האחרון, וזה חסר לי. אם אי פעם תרגיש שאתה צריך משהו, אני כאן תמיד."

כשהוא מספר שהוא מבולבל לגבי העתיד, אל תגיד: "ברור מה צריך לעשות – תלך לישיבה פלונית או לקורס ההוא", אלא תגיד: "זה באמת מבלבל. זה נשמע שאתה עובר משהו לא פשוט. מה אתה מרגיש שנכון לך כרגע"?

כשאתה רוצה להראות אכפתיות, עשה זאת בלי לדבר: השאר לו פתק בכיס עם משפט כמו שאתה אוהב אותו, השאר לו חטיף שהוא אוהב להיכנס לחדר שלו, לחבק אותו 'סתם' בלי סיבה, הסיבה שהוא זוכה לחיבוק או לחיבה כי הוא הילד שלנו

כשהוא מצליח חוץ מהשמחה על התוצאה גם חשוב לאמר לו –  "אני גאה בך על ההתמדה שלך, לא רק על זה שזה הצליח".

ואם הוא נכשל – לאמר: "ההשקעה שלך לא נעלמה. אני רואה את המאמץ, וזו הצלחה בפני עצמה."

וכשהוא בכלל לא מדבר – גם שתיקה היא דיבור.

לשבת לידו באותו חדר בלי מילים, להכין לו תה בלי לומר כלום, להעביר יד על גבו כשאתה עובר – כל אלה אומרים: אני איתך, גם בלי להבין הכול, גם בלי לתקן כלום…

הכלל פשוט: אהבה וחיבה שקטה, עקבית, בלי תנאי – היא משאב חזק שאתה יכול להעניק לו. לא צריך להיות מושלם.

צריך רק להיות נוכח, לראות אותו, ולשדר: אני איתך גם כשאתה למטה, גם כשאתה סגור, גם כשאתה לא יודע מה אתה מרגיש. בזה נבנה אמון. בזה מתחיל חיבור אמיתי.

גם אם הוא לא עונה – הוא מרגיש.

חשוב לזכור שאהבה שאינה תלויה בדבר — היא כמו עוגן הנפש לנער מתמודד

אחת המתנות הגדולות ביותר שניתן להעניק לנפש צעירה — ובפרט לנער מתמודד — היא תחושת אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שאינה נבחנת לפי הצלחותיו, מידותיו, או סגנון חייו.

בגיל ההתבגרות, ובייחוד אצל נוער מתמודד, מתרחשת סערה נפשית עמוקה: רגשות סוערים, תחושת זהות מתגבשת, שאלות קיומיות וחוויית בדידות. דווקא שם, במעמקים האפלים, נולדת התקווה — כשיש מבוגר שממשיך לאהוב בלי תנאים.

אהבה כזו לא מחלישה. היא מחזקת

היא לא מרפדת את המציאות — אלא מאפשרת לנער למצוא את עצמו בתוך מערבולת של קולות, דחפים, וטעויות.

יש הורים שיש להם חרדת נטישה ולכן הם לא מאפשרים עצמאות מרפדים את המציאות יותר מיד, אבל אז כאשר הנער ייפגוש את המציאות הוא ייתקשה יותר ויותר

כאשר הנער מרגיש שהוא לא מספיק טוב, כשהוא מרגיש דחוי או חסר ערך — הוא עלול לברוח אל התנהגויות כפייתיות: אוכל, התמכרויות, כעס, אדישות, אלימות ועוד הרבה דברים גרועים כל אלו מעניקים לו "שליטה" מדומה, עונג רגעי, אך ממוטטים את הנפש בטווח הארוך.

כאן בדיוק נכנסת האהבה שאינה תלויה בדבר: היא אינה "פרס" ולא "שוחד" — אלא הכרה עמוקה באנושיות הפגיעה

הוא לא יזכור מה אמרת לו בדיוק.
הוא לא יזכור כמה שיעורי בית בדקת.
אבל הוא יזכור אם אהבת אותו כשכשל.
הוא יזכור אם חיבקת אותו כשכולם התרחקו.

אהבה שאינה תלויה בדבר – היא מצפן. היא עוגן. היא נבואה שמגשימה את עצמה.

אם תבחר לראות בילד את מי שהוא יכול להיות, הוא יתחיל להאמין שגם הוא מסוגל להיות שם.

לעיתים עולה החשש  אם אני אוהב יותר מדי, אם אני מבטא חום בלי גבול – אולי אני יוצא חלש, תלוי, אולי אני אפילו מתבזה?

אך האמת ההפוכה היא הנכונה:

אהבה שלמה נובעת ממקום של ביטחון, לא מחולשה.
אדם שמעניק אהבה מרובה ואמיתית – גם כשקשה, גם כשהצד השני לא ראוי – מגלה שהוא שלם עם עצמו, יציב, ואינו פוחד לאהוב.

זו אהבה שמקדשת את האדם שמולך, לא מבזה אותך.

הבעיה אינה ב"אוהב יותר מדי", אלא כשאנו אוהבים מתוך צורך, פחד או חוסר זהות ברורה

אז האהבה מתבלבלת עם תלות.
אבל כשאהבה באה ממקום של יציבות פנימית – היא עוצמתית

אבל יחד עם אהבה, כן חשובים הם הגבולות

אהבה בלי גבולות עלולה לגרום ל:

• בלבול אצל הילד או האדם שמקבל אותה – מה מותר? מה אסור?
• חוסר תחושת ביטחון – כי דווקא הגבולות יוצרים מסגרת בטוחה.
• רמיסה של העצמי של ההורים – אם אתה מוותר על ערכים, זמן, סדר – בשם ה"אין גבול".

האהבה הבריאה איננה חסרת גבולות – אלא כוללת גבולות.

האהבה נותנת תחושת ערך ושייכות.

הגבול נותן תחושת יציבות וכיוון.

כמו מים בתוך כלי – המים הם האהבה, הכלי הוא הגבול. בלי כלי – המים נשפכים. בלי מים – הכלי ריק.

הגבולות הם לא מגבילים את האהבה אלא מנציחים ומקבעים את האהבה

אם יש אהבה אבל אין גבולות, גם אהבה לא תהיה לאורך זמן

אם יש גבולות יש הערכה ויש כבוד, אם יש הערכה יש רציפות גם באהבה

אם נייצר רק גבול הילד ירגיש דחוי

אם תהיה רק אהבה בלי גבול

הילד ייגדל בחרדות,

ילד לומד להבין את העולם דרך תגובות ההורה

אם כל מה שהוא עושה מתקבל באהבה – גם כשעבר על כללים, חצה גבולות או פגע באחרים

הילד מאבד תחושת מצפן – אין "נכון", אין "לא נכון", אין מה שצפוי.

וכשאין צפוי – יש חרדה.
הילד אומר בלבו: "אם אין מבוגר שאומר לי מה כן ומה לא – אולי אני לבד בעולם. אולי אני הוא שצריך לקבוע הכל… וזה מפחיד אותי."

 

אהבה קיצונית, בלי גבול, שמשדרת: "אני תמיד אעשה הכל בשבילך, גם כשאתה לא מתאמץ" –
מלמדת את הילד:

"אתה לא צריך ללמוד להתמודד – תמיד יפתרו בשבילך".

ואז, כשתבוא סיטואציה שבה הוא כן צריך להתמודד (חבר פוגע, מבחן קשה, שלב חיים) – הוא לא יאמין בעצמו  לא ירגיש שיש לו כוחות

אמנם כאשר מעניקים לילד אהבה בלי גבול באופן קיצוני, יש תחושת סיפוק מיידית, אך בטווח הארוך עלול להתפתח מצב של חרדה, תלותיות וחוסר עצמאות. הסיבה לכך היא שילד צריך שני דברים בסיסיים להתפתחות נפשית תקינה: אהבה וחום מצד אחד, וגבולות ברורים מצד שני. כאשר הילד מקבל רק אהבה – ללא גבולות, ללא סירוב, ללא מסגרת – הוא לא לומד להכיר מציאות חיצונית מוצקה, ולכן אינו מפתח

מערכת פנימית של ויסות עצמי. הוא עלול לגדול בתחושת כאילו העולם כולו מגויס לצרכיו, אך כאשר יפגוש את העולם האמיתי – שבו יש תסכולים, דחיות, דרישות ומגבלות – הוא ירגיש חסר אונים, חרד, חסר יכולת להתמודד.

אהבה בלי גבול אינה מלמדת את הילד לשאת כאב או לחכות, אלא משדרת לו שהוא תמיד במרכז, תמיד זכאי, וכל קושי חייב להיעלם מיד. זה יוצר "אני" חלש, שמפחד מהתמודדות, ולא מאמין ביכולתו לפתור בעיות.

תלות שנובעת מכך שמעולם לא נדרש להפעיל כוחות פנימיים. אהבה קיצונית שאינה יודעת לשחרר – מונעת התפתחות של העצמי.