החילונית יצאה להפגין; החרדית תרמה כליה

 

הבטחתי בשבוע שעבר צילה פשקוס?

אז הנה אני מקיימת.

אבל לפני אני מספרת. משהו. שהתחיל לי יום קודם. סמיכות פרשיות. והמשיך יום אחרי.

יום לפני שהכרתי מקרוב את צילה היה יום ראשון. היה לי דיון לא נעים עם חבורת מפגינות לא דתיות שהם נגד.

נגד מה?

נגד כל מה שמפגינים נגדו, מפגינים.

משהו בדרך ההפגנה שלהן זעזע אותי.

הערתי, אני חושבת שבעדינות. את שלי אמרתי. בתגובה בחזרה אחת מהן הסבירה לי שבמקום לבקר את מה שהן עושות, אני צריכה, להיפך, להעריך אותן ואת המאמץ שהן עושות. היא נימקה את העניין במשפט הבא: "אפרת, את מבינה כמה שאנחנו מתאמצות?".

"אני", הרימה עליי אחת ממפגינות את קולה, "זה שאני יוצאת מאיזור הנוחות שלי, יוצאת מהבית, לוקחת את הדגל שלי, לובשת חולצה שאינה נוחה לי, ומקדישה מזמני לאחרים".

שתקתי. הבנתי.

אני יודעת בדיוק איפה הקבוצה הזו מפגינה ומה מרחק הדשא עליו הן עומדות מביתן שאינו רחוק משם.

לא רציתי להגיד לה שבגילה, סוף סוף יש לה מה לעשות, וסוף סוף יש לה יעד סיפוק ומשמעות. ושנראה לי שהאירוע החברתי הזה די מהנה.

נשארתי בעיקר עם תפיסת שלוש המילים שלה;

'יוצאת מאיזור הנוחות'. זה.

זה תפס אותי.

כי אני יודעת בדיוק מה היא עושה בתפיסה ההירואית שלה.

מה? היא קמה בבוקר, פעם בשבוע, ובמקום ללכת לים, היא הולכת שני רחובות שמאלה, עם בגדי מפגינה לדשא בפינה וצועקת קריאות.

וואו.

איזה מאמץ.

איפה איפה איפה האימהות המקריבות ימים ולילות בדאגות לבנים שלהן?

איפה הנשים שנשארות לבד כי הבעל שלהן במילואים?

איפה הדמעות, אזור הנוחות?

של אימהות שאיבדו את היקר להן מכל?

——-

זו המתנה שלנו, זה מה שעל הלונג של קיום הזמן יביא את הגאולה.

מה?

נשים יראות שמיים, צדיקות. אני באמת מאמינה בזה. ויש לי את "זכות נשים צדקניות", כגיבוי מגבוה.

אנחנו לא התקלקנו. ורק שלא נתבלבל.

משהו שם במודרניזציה המתירנית, צמצם להם בפועל את  אפשרויות היכולת.

תוצרי תודעת השירות, תוצרי הזכויות של 'מגיע לי מגיע לי', ואל תתערבי לי במרחב הפרטי שלי, נוצר שם עיוות, ניוון, פינוק, לא יודעת איזו מילה לכתוב כאן, של נתינה קטנטונת מול 'הבו לי' כי זה אני ואוי למי שיערער את מעמדי.

וזה פועל לטובתינו.

אנחנו יולדות ולא מקטרות, אנחנו מכינות שבתות ענקיות, אנחנו מלאות יכולות, אנחנו לא מתלוננות אם הוילון במשרד מחדיר זווית מסנוורת של קרני שמש.

ישנן נשים שעושות כמויות של חסד שאי אפשר בכלל לתפוס.

ויום אחר כך, כשאיזור הנוחות של הדשא של ההיא, ישב לי עמוק בתודעה,

אני פוגשת את צילה. בום.

צילה פשקוס. תושבת רמת שלמה.

לפני 16 שנים בלידה של מירי, שלומדת בסמינר הישן בירושלים, העניינים הסתבכו.

מכאן לשם, הסתבכו עוד יותר. צילה מצאה את עצמה בסכנה קריטית, בניתוח שארך שבע שעות כדי לסדר עוד נזקים בצינור השופכן המוביל צרכים לכליות.

חסדי ה', וצילה הבריאה.

היא הודתה לבורא העולמים. ברור.

אבל משהו ניגן לה כל הזמן מבפנים.

היא שמעה קול פנימי שביקש לתת. עוד, למען עם ישראל, עוד.

היא החליטה שהיא רוצה לתרום כליה.

למה?

עכשיו תתרכזו כל אחד בחסדים שהוא אוהב לעשות. אלה שהוא מחובר אליהם. יש קשר לחסדי האמת שלנו עם צרכים או הודיות הקשורים אל עולמנו הפנימי, אל ילדותינו, אל טוב או חוסר שעבר דרכינו.

צילה הרגישה שהנס שלה קשור למערכת הכליות ושם היא רוצה לתת.

נתינות מדוייקות. הודיות מדברות.

היא פנתה לרב ישעיהו הבר זצ"ל והוא הבין כמובן, אבל הסביר לה שהיא לא תוכל לתרום. צריך לשמור גם על התורמים, ונזק או שיבוש גופני בכלל, בטח באיזור הזה בפרט, לא יאפשר נתינה שכזאת.

צילה לא ויתרה.

היא פנתה לפרופ' איתן מור, אז היה במחלקת ההשתלות בבלינסון, ועכשיו בתל השומר, אם הבנתי נכון, קבעה איתו פגישה מיזמתה, וביקשה ממנו הסבר פשוט.

"למה? בוא תסביר לי למה?"

"אני בריאה, אני מרגישה טוב. אם אני לא אתרום כאן כליה אמרה לו צילה אחרי שביררה, אני אתרום בארה"ב, שם הבנתי שיאפשרו לי".

הרופא קם מיד, הבין את עוצמת האישה היהודייה הזאת, לקח את צילה לטיול במחלקת ההשתלות, פתח דלת, ביקש מטכנאית אוטלרסאונד לבדוק משהו אצל צילה.

אני הורסת את הסיפור עם סיכום ביניים.

צילה תרמה כליה.

למיכל.

שהיתה אז בת 35. היא לא יכלה ללדת, מיכל, כמובן.

שלוש שנים אחרי ההשתלה, מיכל ילדה בשעה טובה. בן. יוסף חיים שמו.

צילה נתנה חיים למיכל ולתינוק שלה.

איזה מעגל. אילו חיים.

ואני שואלת את עצמי, 'יציאה מאיזור הנוחות'? בשביל לעבור לדשא ממול עם שלט? על זה את מדברת?

את מבינה בכלל מה נשים בימים האלה עוברות?

נותנות?

מקריבות?

מתפללות?