ארבעים שנה של תיקון: סוד גזירת המרגלים

בפרשת שלח אנו עדים לאחת המכות הקשות שידע עם ישראל במדבר, חטא המרגלים.

העונש היה מה שכתוב בפסוק

בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי.

המילה תנואתי  – מובנת אצל רש"י כלשון הסרה  או סטייה מהכיוון הנכון.

כלומר, הקב"ה מאשים את עם ישראל שהם הסירו את לבבם ממנו – נטו והסיטו את מחשבתם ואמונתם ממנו.

אמנם רק המרגלים תרו בארץ, רק שנים עשר מרגלים, ובכל אופן כל עם ישראל אשמים, מדוע?

בדיני שמים יש שליח לדבר עבירה, ולכן אפשר לייחס את חטא המרגלים לכלל ישראל.

וגם אם נאמר  שרק השליחים  בעצמם הוציאו דיבת הארץ.

אבל כאן  שליחות המרגלים הייתה על רקע של חוסר אמון ואי-רצון להיכנס לארץ  וכפי שמתאר רש"י על הפסוק "שלח לך אנשים" – לדעתך  רמז הקב"ה למשה שזו אינה שליחות ראויה

לפיכך:

עם ישראל יזם את השליחות מתוך מגמה שמהותה היא ערעור על כיבוש הארץ.

ממילא, אף שהמעשה החיצוני אינו עבירה אך שורש השליחות רקוב ולכן בדיני שמים יש מקום לחייב את כל השולחים.

וגם חטא ההסכמה שבשתיקה עם ישראל נשא באחריות פסיבית  בכך שקיבלו את דברי המרגלים ולא מחו.
כלומר ברגע שהם קיבלו את דבריהם, ונכנסו לפחד ולייאוש – הם הפכו שותפים

וגם אפשר לאמר, שפה זה לא רק שליחים, אלא הם מייצגים, כלומר כל אחד היה רוצה לבדוק מה קורה בארץ ישראל, אלא שבמקרה זה המרגלים ייצגו את העם, וכל שבט שלח נציג.

במקרה זה הם לא 'שלוחים' רגילים, אלא הם המייצגים, אלא זה מעין מעשה שהוא שייך לכלל עם ישראל

 

הפסוקים נושאים מסר חד: לא רק שנגזרה מיתה על דור המדבר – אלא נגזר גם נדודים וטלטול לבניהם, לאורך ארבעים שנה  כנגד ארבעים ימים שהם תרו בארץ ישראל

אך מדוע זה כך? האם לא מדובר בעונש שמכפיל פי 365 את ימי החטא?

לכאורה  אין כאן מידה כנגד

שאלה זו הקשה רבינו יצחק ערמא זצ"ל בספרו עקדת יצחק  ושוב שאלו את השאלה הזו שוב ושוב במהלך הדורות,  איך אפשר שעבור כל יום בארץ ישראל – תוטל על העם שנה שלמה של סבל?

אחד הפירושים הוא שכל עונש הוא כפי מידת החינוך שבו    עונש אינו תמיד השתקפות מדויקת של כמות החטא, אלא כמות מדויקת של תהליך של התיקון.

לא השאלה היא "כמה חטא היה", אלא "מה גודל הנזק שנוצר בנפש ומה נדרש כדי לרפא את הנזק.

המרגלים – ובעקבותיהם העם – לא חטאו רק במעשה או באמירה,  הם חטאו בתפיסה.
הם חדלו להאמין ביכולת האלוקית, פקפקו בטובה העתידית, ובחרו לראות את המציאות בעיניים טבעיות בלבד  מבלי לפנות לאמונה.

המהר"ל מבהיר שעם ישראל יצא ממצרים לא רק בגוף – אלא בתהליך של שינוי תודעתי, הפנמה של הנהגת ה' בעולם, שיש מקום לנסים בבריאה
אבל חטא המרגלים מהווה נסיגה. חזרה לשלב קודם. בקשה "נחזור מצרימה". הם לא רוצים להיכנס אל ארץ ישראל, אל מקום שהוא תלוי בברכת השם, מקום שהוא רוחני וגשמי גם יחד מקום שנושקים בו שמים וארץ

ועל כן – נדרש תיקון ארוך. לא די בתשובה רגעית.
נדרשו ארבעים שנה –   לגדל דור שלא חטא באותה השקפה

ודווקא המספר ארבעים כי חז"ל מציינים שארבעים הוא מספר שמסמל התהוות, התבשלות פנימית:

ארבעים יום ליצירת הולד.

ארבעים יום עלה משה להר.

ארבעים מלקות – תיקון על העבירה

ארבעים סאה מקווה – טהרה.

ארבעים שנה – בגרות הדעת: "בן ארבעים לבינה."

העונש של ארבעים שנה אינו רק תגובה – אלא בניין עומק של זהות חדשה.

חטא המרגלים היה מעין  אובדן אמון במנהיגות, אובדן אמונה בכוח, פחד עתידי ושיתוק היכולת לפעול.

כיצד מטפלים ?

לא ב"הכל יהיה טוב" – אלא במסע ארוך של שיקום.
ההליכה במדבר – הפכה לזמן עיבוד.

מרחב התחדשות פנימית, שבו חונך דור חדש על אמון, על אמונה, על ראייה חיובית של הייעוד.

לחיות על סמך הנס הישועה

מי שרואה את העולם כמאיים – יפעל בהתגוננות ולא יאמין בכח שלו
מי שרואה את העתיד כבלתי אפשרי – יחדל מלנסות.
עם ישראל – חשש מהעתיד, ראה את הארץ כ"אוכלת יושביה", ויצר במו ידיו מציאות של בכי, של דחייה, של עצירה.

ולכן התגובה היא מציאות חדשה, ארבעים שנה שבהם ילמד העם לראות את ההנהגה האלוקית במדבר, את הדאגה היומיומית, את הנסים – עד שיגיעו מוכנים לראות את הארץ בעין אחרת.

 

גזירת ארבעים השנה הייתה חסד  יש כאן רצון לבנות.

ונעמיק עוד, הפסוק אומר:

"כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה…"
הפסוק אומר – כל יום של חטא נחשב כשנה של עונש.

כנגד זה, אנו מוצאים אצל יחזקאל הנביא הנהגה דומה – אך במהופך:
הקב"ה מצווה את יחזקאל לשכב על צדו שלוש מאות ותשעים יום כנגד עוונות בית ישראל  ואחר כך ארבעים יום על עוונות בית יהודה  כדי לשאת את עוון הדור ולכפר עליו.

"ונתתי לך את עוונם למספר ימים… יום לשנה, יום לשנה נתתיו לך."(יחזקאל ד)

כלומר, גם כאן מופיע אותו עיקרון – יום אחד נושא עוון של שנה שלמה

אך כאן המשמעות היא של רחמים עצומים

יסוריו של נביא אחד – מכפרים על מאות שנים של עוון

העם

מהי משמעות הדברים?

אומר הבני יששכר, מידת 'יום לשנה' אינה עונש – אלא עיקרון.

כאשר האדם מסיר את בטחונו מהקב"ה – זו אינה רק טעות רגשית, אלא פגיעה ביסוד הקשר הנפשי ורגשי עם הקב"ה

העולם כולו תלוי באמון בבורא  והסרת הבטחון היא ערעור על עצם הנהגת ה' בעולם

במובן זה – כל יום שבו אדם מאבד את בטחונו בהשגחה, כאילו עוקר עצמו ממערכת החסד של הבורא, ולכן – יום אחד של הסרת בטחון כמוהו כשנה של הסתר פנים.

הדבר מבואר בדמותו של יוסף הצדיק  שישב בבית האסורים ונשאר טהור, נקי, ודבוק בה'.

ואעפ"כ – על מה נענש בשתי שנים נוספות?

על שאמר לשר המשקים": זכרתני והזכרתני."

חכמינו ז"ל דרשו על כך שהוסיף לו הקב"ה שנתיים של מעצר,  האם זה  עונש על שתי מילים בלבד?

לפי דרגתו של יוסף מה שהוא קיווה לישועה טבעית, דרך שר המשקים – מה שהסיר מליבו מעט מן הציפייה    לישועת ה בלבד זה היה החסרון

לכן יום אחד של המרגלים, יום אחד הוא שווה לשנה, הוא באמת שווה לשנה שלימה. אם כך בצד העונש כך, הרי שבצד השכר – חייבת המידה הטובה לרבות פי חמש מאות!
ולכן, על כל יום של מצווה – ניתנת הבטחה של חמש מאות שנות שכר!

זו אינה הגזמה – אלא מציאות רוחנית. כל פעולה רוחנית של מצווה, כל רגע של דבקות, כל מחשבה של יראת שמיים – חורגת מגבולות הזמן  ונושאת ערך של מאות שנים.

המדד הוא לא תמיד לפי כמות הזמן אלא לפי עוצמת הנוכחות.
רגע של אמת, של מסירות, של אמונה של ריכוז ומיקוד – נושא פוטנציאל אדיר, פי כמה מהזמן הכרונולוגי שהוא נמשך.

כפי שברגע אחד של פחד, המרגלים השפיעו על תודעת עם שלם, והולידו בכייה לדורות – כך ברגע אחד של תשובה שלמה, אדם יכול להכריע את כל עולמו לכף זכות.
ולכן גם העונש וגם השכר נמדדים בפרופורציה שונה – פרופורציה של משמעות ולא של זמן בלבד.

ובעצם יש כאן משהו שהוא טוב לעם ישראל, מדוע?

מפרש הבני יששכר: כשם שהקב"ה נשבע להעניש שנה על יום של חטא, כך הוא נותן חמש מאות שנה של שכר על כל יום של מצווה.

ומכאן עומק הפסוק בקריאת שמע:

"לְמַעַן יִרְבוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה… כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".
כלומר, הימים שלנו בארץ נושאים ערך נצחי – כימי השמים על הארץ, וכפי שהגמרא (חגיגה) מבארת – מהלך חמש מאות שנה בין הארץ לשמים.

ולכן אם המרגלים נענשו על כל יום בארץ ישראל, שנה של שהות במדבר, אז כל יום של שלימות ומצווה בארץ השכר הוא כימי השמים על הארץ, המרחק בין השמים והארץ הוא 500 שנה של הליכה, אם כן השכר הוא פי 500 יותר מאשר העונש

העונש הוא יום לשנה אז השכר הוא יום מתגמל ב 500 שנה

כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

"יום לשנה" – איננו רק מדת הדין. זהו שיעור בעוצמה הרוחנית של רגע אחד.
כשם שהמרגלים בחרו לפחד – וגרמו לעם שלם לבכות לשווא – כך גם צדיק אחד, כמו יחזקאל, בוחר לשאת כאב – ומכפר על מאות שנים.

העונש של "יום לשנה" אינו רק תגובה לחטא המרגלים, אלא גם צוהר להבנת מדת השכר  שהרי אם על כל יום של חטא נגזר שנה במדבר  קל וחומר ששכר מצווה אחת – מתעצם פי כמה.

ממידת הדין נלמד על עומק הטוב  ששכרו פי חמש מאות מהעונש.

כותב המגלה עמוקות (פרשת מקץ), וכן כתב רבי אליעזר אשכנזי בספרו מעשה ה'. יסודו של דבר – שמידת הדין של הקב"ה היא מדה של משקל שווה, מדויקת עד קצה גבול ההבנה, אבל יש יוצא דופן אחד שבו נוהגת הנהגה אחרת:

כאשר האדם מסיר את בטחונו מהקב"ה – זו אינה רק טעות רגשית, אלא פגיעה ביסוד הבריאה כולה

הסרת הבטחון היא ערעור על עצם הנהגת ה' בעולם. במובן זה – כל יום שבו אדם מאבד את בטחונו בהשגחה, כאילו עוקר עצמו ממערכת החסד של הבורא, ולכן – יום אחד של הסרת בטחון כמוהו כשנה של הסתר פנים.

יוסף הצדיק  ישב בבית האסורים ונשאר טהור, נקי, ודבוק בה'. ואעפ"כ – על מה נענש בשתי שנים נוספות? על שאמר לשר המשקים: "זכרתני והזכרתני".

כשהאדם משליך יהבו על גורם חיצוני, הוא מאבד את הזהות הרוחנית שלו.  ולכן – אין זה עונש טכני, אלא תוצאה טבעית.

הקב"ה אינו מעניש לשם העונש, אלא כדי לכוון את האדם בחזרה אל מהותו.  גם שנתיים בבית האסורים, גם ארבעים שנה במדבר – אינם אלא מרחבי תיקון… שלוקחים את הנפש חזרה לבטחון, לאמונה, לדבקות.

כך גם עונש המרגלים – יום לשנה – לא כנקמה, אלא כהפנמה: כל יום שחסר בו בטחון בהבטחת ה', שקיבלו את דיבת הארץ, נחשב כשנה של עיכוב בתהליך הגאולה.

כך נלמד להעריך ולייקר את הזמן, יום אחד הוא לא שווה יום אחד, הוא שווה הרבה יותר.

אם העונש שניתן על חטא המרגלים היה "יום לשנה" – ארבעים יום כנגד ארבעים שנה – הרי זו לא רק גזירת עונש, אלא גילוי מרעיש על ערכו האינסופי של רגע בזמן.
יום אחד – מסוגל לברוא מציאות שלמה לטובה או לרעה.
יום אחד של מבט מעוות, של פירוש עקום, של הסרת בטחון – דורש שנה שלמה לתקנו.

המרגלים שהו בארץ ישראל ארבעים יום.
ובמקום לראות את הארץ כמתנת אלוקים,
ראו מהפחד שלהם את עוצמת יושביה,
במקום לראות שפע – הם פירשו אותו כ"מארץ אוכלת יושביה",
במקום להרגיש שליחות – הם הרגישו קטנות: "ונהי בעינינו כחגבים. "

וכל זה – בארבעים יום.
אבל אותה ראייה מעוותת – חדרה עמוק בלב האומה,
והצריכה ארבעים שנה במדבר כדי לנקות אותה.

המרגלים לא רק דיברו לשון הרע
הם יצרו מציאות.
הם בנו עולם תודעתי חדש שבו ארץ ישראל היא "מקום של סכנה",
שבו ההבטחה האלוקית מוטלת בספק,
שבו הקשר בין עם ישראל לארצו – ניתק לרגע.

ואם במבט אחד אפשר לקלקל ארבעים שנה –
מובן מדוע התורה קובעת עונש מדויק כל כך:  יום לשנה.

ונעמיק עוד בדברי המגלה עמוקות

בעניין יוסף הצדיק, הוא כבר ראה איך תגיע לו הישועה, הוא היה בטוח שהישועה תגיע על ידי שר המשקים, הוא רואה את 'הטוב' שיהיה, הוא בטוח בטוב בישועה ובהצלה שתהיה

אומר המגלה עמוקות יסוד מחודש ונוקב,  אפילו כאשר נראה לאדם כיצד תבוא הישועה – גם אז אסור לו להסיר את בטחונו. אמונה איננה הסתמכות על סיבה טבעית שנראית באופק, אלא הכרה שהקב"ה פועל את ישועתו בכל דרך שיבחר, גם באופן שלא יעלה על דעת האדם כלל.

כך היה אצל יוסף הצדיק: שר המשקים הובא לבית האסורים, חלם חלום, יוסף פתר אותו בנבואה ברורה – וכאשר אמר לו "והזכרתני", הוטחה בו התביעה משמים: מדוע כיוונת את לבך רק אל הסיבה הזו? נכון שמצד אחד יש כאן מהלך בדרכי הטבע, אך מצד שני גם כאשר יש מהלך בדרכי הטבע צריך להתפלל להקב"ה שזה יעבוד, כי אם יירצה הקב"ה מה שנראה טבעי ונורמאלי, לא יעבוד, כמה אנשים היו  בטוחים לפי כל כללי החשיבה שהיו להם שהעסק או החנות שהם פותחים, היא בוודאות תעניק להם 'שפע'… והם שכחו את התפילה… התפילה מזכירה לאדם את האמת, אם זה יעבוד בדרכי הטבע, זה לא מכח 'האדם' לא מכח רצון השם.

לכן יוסף נענש בשתי שנים נוספות בבית הסוהר –

זהו ניסיון עדין מאוד, כמעט בלתי נתפש: לשמור על אמון מוחלט גם כאשר כבר יש פתח טבעי לישועה. דווקא אז, מתחדד הניסיון האמיתי של המאמין – האם הוא תלוי בפתרון או בבורא? האם ליבו נשען על ההשגחה או על ההתרחשות הטבעית?

 

 

עוד מהלך מצינו בעניין העונש 'יום לשנה' של המרגלים ובנ"י להישאר במדבר 40 שנה.

בספר תשובות מהרי"ט (או"ח ח"ב סי' ח'

מבואר גם בפרשת בחוקותי: "כל ימי השממה תשבות את אשר לא שבתתם"  ופרש"י

שבעים שנה – כנגד שבעים שמיטות ויובלות – שנה אחת של גלות כנגד כל אחת מהן

שנה כנגד שנה.

אם כן המכ"מ היא מדוייקת, למה הפסוק "יום לשנה יום לשנה תישאו את עוונותיכם" עולה הרושם שמדובר בגזירת עונש חמורה: ארבעים ימי חטא – וכנגדם ארבעים שנות ענישה במדבר.

אך בתוך דברי רבותינו התגלה אור חדש,

אם המרגלים חטאו ארבעים יום, מדוע ייענשו ארבעים שנה?

אלא שבאמת לא ארבעים שנה של עונש נגזרו, אלא ארבעים ימים בלבד,  אלא שבחסדי ה' – התפזרו הארבעים ימי הדין על פני ארבעים שנה,  וכל שנה נענשו רק ביום אחד – הוא תשעה באב!

כך בכל ליל תשעה באב, היו נכנסים שארית דור המדבר לקבריהם, ובאותה שנה מתו כחמש עשרה אלף איש – ובשאר הימים לא פגעה בהם מידת הדין. נמצא שלא זו בלבד שאין כאן הכבדה, אלא הרחבה של הזמן כמתנת חסד…!

כדי לא לכלות את הדור מיד, אלא לתת מקום לתשובה, לנשימה, להמשכיות הדור ולקיום תהליך.

מעתה מובנת גם לשון הכתוב: "יום לשנה יום לשנה", ולא נאמר "שנה ליום", כי אין זו הכפלה של העונש אלא פיזורו של העונש.

עונש אחד קטן, מחולק לאורך זמן, בדרך של מידת הרחמים…הם היו אמורים להיפטר בארבעים יום, אלא שהם נפטרו ב 40 שנה!

ולכן מובן מדוע כותב הכתוב "יום לשנה" פעמיים? כדי להדגיש, שאין זו שנה מלאה של עונש, אלא יום אחד בלבד מתוך כל שנה, ושוב – הכל מדה כנגד מדה, כמידת שבעים שנות גלות בבל כנגד שבעים שמיטות ויובלות שלא נשמרו, כך ארבעים ימי תשעה באב – כנגד ארבעים ימי שליחות המרגלים.

 

החת"ם סופר בתורת משה הוסיף רובד חדש של הבנה: המרגלים אמנם חטאו – אך עצם ההליכה לארץ, עצם השליחות – הייתה קיום מצווה של מסירות נפש, כפי שכל שליח יוצא למקום סכנה. הרי גם יהושע בן נון שלח מרגלים – וכלב ופינחס מסרו נפשם לרגל את יריחו. אם כן, גם המרגלים – בעצם יציאתם – עשו מעשה של שליחות מסירות, ולפחות לזה יש לזקוף שכר ולא רק עונש.

ואם כך, הקב"ה לא מנע מהם את שכר מצוותם. ארבעים יום הלכו בשליחותו של משה רבנו – וזכו לשהות ארבעים שנה עם רבם במדבר. ומה זכו שם? שמיעת תורה מפי משה! אכילת מן! שתיית מי בארה של מרים! נוכחות העננים וההשגחה הצמודה!

וכתוב: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה –" ודרשו חכמים: אין אדם עומד על דעת רבו אלא אחר ארבעים שנה.

נמצא, שרק בזכות אותה שהות של ארבעים שנה במדבר – זכו הדור להבין את תורת משה לעומקה.

אילו היו נכנסים מיד לארץ – כל אחד היה חוזר לשדהו ולכרמו, עסוק בענייניו, ולא היו נשמעים לדבר ה' ולתורת משה כבעבר… ולא זו בלבד, אלא שאפילו על הספדו של משה רבנו התעצלו לבוא, כפי שמובא במדרשים. נמצא, שהעיכוב במדבר היה גם הזדמנות חינוכית רוחנית עמוקה… תהליך של התגבשות עם ותורה – לא רק גזירה.

ולפי זה עם ישראל, שגם הם התפללו על המרגלים שיצליחו בשליחות שלהם, הם היו בחשש האם כן או לא יצליחו, הם היו שותפים הם התפללו, לכן גם הם ראויים לזכות להישאר 40 שנה במדבר וכל תשעה באב ייפטרו עוד 15 אלף איש מבנ"י

שגם כלל ישראל זכאי לשכר על ארבעים ימי שליחות המרגלים – משום שהם התפללו עליהם. עם ישראל חיו בחרדה לשלום המרגלים, התפללו לשלומם ולחזרתם, והקב"ה קיבל תפילתם, ושמר עליהם בדרך פלא. והרי שתפילה זו ראויה לשכר – ואין הקב"ה מקפח שכר תפילה אפילו אם תכליתה לא נתקיימה במלואה.

ומכאן יסוד מופלא: ש"יום לשנה יום לשנה" איננו עונש של הגדלה, להגדיל את העונש, לא!

אלא גילוי מופלא של חסד

הקב"ה לא העניש שנת עונש על כל יום חטא – אלא הרחיב את ימי הדין וחילקם באופן שיכלול גם מתנת זמן, גם אפשרות תשובה, גם מתיקות התורה, גם עמידה על דעת רבם, וגם שכר אמיתי למסירות ולתפילה.

כך נלמד: שגם כאשר הקב"ה דן – הוא דן ברחמים. וגם כאשר נראה שהעונש גדול – עלינו להתבונן ולראות איך בתוך הדינים עצמם מונחת תבונה אלוקית עמוקה של חינוך, חסד והובלה אל הטוב.