משה רבנו שולח את המרגלים לתור את הארץ. הרמב"ן מבאר: אין זו שליחות רוחנית בלבד, אלא כדרכו של כל עם היוצא למלחמה – יש צורך באיסוף מידע מודיעיני, היכרות עם התנאים הגאוגרפיים והצבאיים, ובחינת חוזקו של העם היושב בארץ.
משה רבנו אינו שולח את המרגלים כדי שיחוו דעה אלא שידווחו: האם העם היושב שם חזק או רפה? האם הערים בצורות או פרוזות? האם הארץ טובה או רעה? – זוהי שליחות טכנית, פרקטית, תכליתית.
ואכן, בתחילה נראה כי המרגלים אכן עושים שליחותם באמונה:
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה–" תיאור נאמן, ואף חיובי.
המילה "זבת – "מלשון נוטפת – מרמזת על עושר טבעי, שפע מתוק וזורם של חלב עיזים ודבש תמרים. הם אף הביאו מפירות הארץ כהוכחה.
עוד באתר:
אלא שאז, נפתח הפתח למשבר:
"אפס כי עז העם – "המילה "אפס" אינה רק ביטוי של סייג, אלא הכרזה סמויה": אמנם הארץ טובה – אבל אין סיכוי."
אפס כמו 'אבל'…
מדובר כאן בהחדרת פחד, עיצוב תודעתי של חוסר יכולת: העם חזק, הערים בצורות, הענקים שוכנים שם – והגרוע מכל": עמלק יושב בארץ הנגב."
וכאן נחשפת מגמתם האמיתית: להזכיר את עמלק.
המרגלים יודעים שעם ישראל כבר נפגע קשה מעמלק בעבר – והם בוחרים לפתוח דווקא בו, כדי לעורר פחד, להקפיץ מחדש את חוויית הטראומה.
ומכאן ממשיכים בתיאור של כל אויבי הארץ – מן הדרום, הצפון, המערב ואף המזרח – כדי להקיף את בני ישראל בתחושת חוסר מוצא ומבוי סתום.
רבותינו גילו לנו שכך דרכם של מספרי לשון הרע:
מתחילים בטוב – כדי להעניק אמינות.
ורק לאחר מכן שותלים את הרע, את הייאוש, את החשש – כדי שייכנס ללבבות מבלי התנגדות.
וכאשר ראה כלב בן יפונה את המגמה הנסתרת הזו הוא התייצב באומץ:
"ויהס כלב את העם" הוא שובר את השתיקה שבין המילים, את הפחד המשתק.
הוא מזכיר את הניסים – את קריעת ים סוף, את עמוד האש, את המן והבאר – ואומר לעם: עברנו את פרעה – נעבור גם את כנען!
וכאן מגיע שיא האמונה:
"עלה נעלה –" אין צורך בהסברים, אין ניתוחים אסטרטגיים.
קודם כל – עולים. זו שפת האמונה: פועלת לפני שהיא מבינה.
ורק לאחר מכן – נראה, נבין, נתמודד אח"כ נחשוב איך עושים.
אבל ההכרעה הבסיסית היא ברורה:
"עלה נעלה – וירשנו אותה!"
נאח"כ נראה ונדבר איך 'עלה נעלה', אבל זה ודאי – שעלו נעלה.
כאשר כלב משתיק את העם, קמים המרגלים ומשיבים": לא נוכל לעלות… ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. "
וכאן עולה שאלה מהותית – הרי ההיגיון עם כלב! הרי כל כך הרבה ניסים ראינו במדבר – קריעת ים סוף, מן, באר, עמוד ענן, מלחמת עמלק.
למה לא די בזה כדי לחזק את הביטחון? למה לא מצליחים המרגלים, ועמם העם, להישען על המציאות הברורה – שה' נלחם להם?
מבארים רבותינו בעלי המוסר והחסידות, ישנו יסוד חשוב שנלמד מהפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם –" למה מקדימה התורה את הלב לעיניים? הרי בפועל – האדם רואה, מתרשם, מתאווה – ואז ליבו נמשך.
אבל התורה מגלה לנו סוד עמוק:
לפעמים העין רואה מה שהלב רוצה לראות.
הלב קובע מראש את הרצון – והעין מתאימה את המציאות למה שהוא מבקש.
לא תמיד הסיבה יוצרת את המסקנה. לפעמים – הרצון יוצר את הסיבה.
הלב של המרגלים, אומר הזוהר הקדוש לא רצה להיכנס לארץ.
הם חששו – שעם הכניסה לארץ, יאבדו את מעמדם הרם, את השררה והתפקיד שזכו לו במדבר.
ומכאן, כשליבם כבר ננעל, אח"כ באו "סיבות" – עמלק בדרום, ענקים בחברון, ערים בצורות – אבל הסיבות לא יצרו את הפחד, אלא הלב יצר את הסיבות.
זה עומק דברי שלמה המלך:
"מכל משמר נצור לבך – כי ממנו תוצאות חיים. "
הלב הוא שמייצר את התוצאה.
ההיגיון, ההסברים, התירוצים – כולם באים אחר הרצון.
האדם לא "מגיב" למציאות – אלא מפרש אותה דרך עיניו של הלב.
ולכן, אילו לא חטאו המרגלים – לא היו צריכים כלל למלחמה.
ארץ ישראל הייתה נפתחת בפניהם כמו דלת שמחכה ליד אוהבת שתדחוף אותה באמונה.
אבל לאחר חטאם – נפל הדור מדרגת הביטחון.
ומכאן מתחילה דרך חדשה: נשק, טנקים, טילים, כיפת ברזל.
לא בגלל שאלו הדרכים הנכונות – אלא כי ירדנו מהמדרגה.
כשאין ביטחון – צריך השתדלות.
כשהאמונה נשמטת – באה הטכניקה במקומה.
כך גם קרה עם המעפילים – אותם אנשים שאמרו "הננו ועלינו", אחרי שנגזרה הגזירה.
אמר להם משה: עכשיו זה כבר לא יעבוד.
"למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח… אל תעלו כי אין ה' בקרבכם."
כשהנפש כבר לא בוטחת – גם הכניסה לארץ לא תהיה מתוך נוכחות אלוקית.
ומכאן – הדרך להילחם מול עמלק והכנעני בלי חיפוי של אמונה – וההפסד ודאי.
הקב"ה מנהיג את האדם כפי שהאדם מעמיד את עצמו.
אם אתה שם את בטחונך בטבע – הקב"ה משאיר אותך לטבע.
אבל אם אתה משליך יהבך על ה' – פועלים מעל הטבע.
זה בדיוק מה שמתאר הנביא בהפטרת פרשת וארא (יחזקאל כ"ט):
"ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל –" מתי
לאחר שמצרים נופלת, לאחר שמתרסקת אותה "משענת קנה רצוץ" שבטחו בה.
כל עוד ישראל בוטחים באדם – אין ברכה.
אבל ברגע שהם שוב משליכים יהבם על ה' – חוזרת הקרן, חוזרת הישועה.
האמונה – היא לא רק מניע. היא הכוח שמוליד את הישועה.
לא הסיבות מביאות הצלחות – אלא האמונה היא שמצליחה את הסיבות.
ברגע שהלב מחובר – גם העיניים רואות טוב, והמעשים מולידים חיים.
