תמונה בדף הבית: אונגר במדבר

משה רבנו שולח את המרגלים לתור את הארץ. הרמב"ן מבאר: אין זו שליחות רוחנית בלבד, אלא כדרכו של כל עם היוצא למלחמה – יש צורך באיסוף מידע מודיעיני, היכרות עם התנאים הגאוגרפיים והצבאיים, ובחינת חוזקו של העם היושב בארץ.

משה רבנו אינו שולח את המרגלים כדי שיחוו דעה  אלא שידווחו: האם העם היושב שם חזק או רפה? האם הערים בצורות או פרוזות? האם הארץ טובה או רעה? – זוהי שליחות טכנית, פרקטית, תכליתית.

ואכן, בתחילה נראה כי המרגלים אכן עושים שליחותם באמונה:
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה–"  תיאור נאמן, ואף חיובי.
המילה "זבת – "מלשון נוטפת – מרמזת על עושר טבעי, שפע מתוק וזורם של חלב עיזים ודבש תמרים. הם אף הביאו מפירות הארץ כהוכחה.

אלא שאז, נפתח הפתח למשבר:
"אפס כי עז העם – "המילה "אפס" אינה רק ביטוי של סייג, אלא הכרזה סמויה": אמנם הארץ טובה – אבל אין סיכוי."

אפס כמו 'אבל'…
מדובר כאן בהחדרת פחד, עיצוב תודעתי של חוסר יכולת: העם חזק, הערים בצורות, הענקים שוכנים שם – והגרוע מכל": עמלק יושב בארץ הנגב."

וכאן נחשפת מגמתם האמיתית: להזכיר את עמלק.
המרגלים יודעים שעם ישראל כבר נפגע קשה מעמלק בעבר – והם בוחרים לפתוח דווקא בו, כדי לעורר פחד, להקפיץ מחדש את חוויית הטראומה.
ומכאן ממשיכים בתיאור של כל אויבי הארץ – מן הדרום, הצפון, המערב ואף המזרח – כדי להקיף את בני ישראל בתחושת חוסר מוצא ומבוי סתום.

רבותינו גילו לנו שכך דרכם של מספרי לשון הרע:
מתחילים בטוב – כדי להעניק אמינות.
ורק לאחר מכן שותלים את הרע, את הייאוש, את החשש – כדי שייכנס ללבבות מבלי התנגדות.

וכאשר ראה כלב בן יפונה את המגמה הנסתרת הזו  הוא התייצב באומץ:
"ויהס כלב את העם"  הוא שובר את השתיקה שבין המילים, את הפחד המשתק.
הוא מזכיר את הניסים – את קריעת ים סוף, את עמוד האש, את המן והבאר – ואומר לעם: עברנו את פרעה – נעבור גם את כנען!

וכאן מגיע שיא האמונה:
"עלה נעלה –" אין צורך בהסברים, אין ניתוחים אסטרטגיים.
קודם כל – עולים. זו שפת האמונה: פועלת לפני שהיא מבינה.
ורק לאחר מכן – נראה, נבין, נתמודד אח"כ נחשוב איך עושים.
אבל ההכרעה הבסיסית היא ברורה:
"עלה נעלה – וירשנו אותה!"

נאח"כ נראה ונדבר איך 'עלה נעלה', אבל זה ודאי – שעלו נעלה.
כאשר כלב משתיק את העם, קמים המרגלים ומשיבים": לא נוכל לעלות… ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. "
וכאן עולה שאלה מהותית – הרי ההיגיון עם כלב! הרי כל כך הרבה ניסים ראינו במדבר – קריעת ים סוף, מן, באר, עמוד ענן, מלחמת עמלק.
למה לא די בזה כדי לחזק את הביטחון? למה לא מצליחים המרגלים, ועמם העם, להישען על המציאות הברורה – שה' נלחם להם?

מבארים רבותינו בעלי המוסר והחסידות, ישנו יסוד חשוב שנלמד מהפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם –" למה מקדימה התורה את הלב לעיניים? הרי בפועל – האדם רואה, מתרשם, מתאווה – ואז ליבו נמשך.
אבל התורה מגלה לנו סוד עמוק:
לפעמים העין רואה מה שהלב רוצה לראות.
הלב קובע מראש את הרצון – והעין מתאימה את המציאות למה שהוא מבקש.
לא תמיד הסיבה יוצרת את המסקנה. לפעמים – הרצון יוצר את הסיבה.

הלב של המרגלים, אומר הזוהר הקדוש  לא רצה להיכנס לארץ.
הם חששו – שעם הכניסה לארץ, יאבדו את מעמדם הרם, את השררה והתפקיד שזכו לו במדבר.
ומכאן, כשליבם כבר ננעל, אח"כ באו "סיבות" – עמלק בדרום, ענקים בחברון, ערים בצורות – אבל הסיבות לא יצרו את הפחד, אלא הלב יצר את הסיבות.

זה עומק דברי שלמה המלך:
"מכל משמר נצור לבך – כי ממנו תוצאות חיים. "
הלב הוא שמייצר את התוצאה.
ההיגיון, ההסברים, התירוצים – כולם באים אחר הרצון.
האדם לא "מגיב" למציאות – אלא מפרש אותה דרך עיניו של הלב.

ולכן, אילו לא חטאו המרגלים – לא היו צריכים כלל למלחמה.
ארץ ישראל הייתה נפתחת בפניהם כמו דלת שמחכה ליד אוהבת שתדחוף אותה באמונה.
אבל לאחר חטאם – נפל הדור מדרגת הביטחון.
ומכאן מתחילה דרך חדשה: נשק, טנקים, טילים, כיפת ברזל.
לא בגלל שאלו הדרכים הנכונות – אלא כי ירדנו מהמדרגה.
כשאין ביטחון – צריך השתדלות.
כשהאמונה נשמטת – באה הטכניקה במקומה.

כך גם קרה עם המעפילים – אותם אנשים שאמרו "הננו ועלינו", אחרי שנגזרה הגזירה.
אמר להם משה: עכשיו זה כבר לא יעבוד.
"למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח… אל תעלו כי אין ה' בקרבכם."
כשהנפש כבר לא בוטחת – גם הכניסה לארץ לא תהיה מתוך נוכחות אלוקית.
ומכאן – הדרך להילחם מול עמלק והכנעני בלי חיפוי של אמונה – וההפסד ודאי.

הקב"ה מנהיג את האדם כפי שהאדם מעמיד את עצמו.
אם אתה שם את בטחונך בטבע – הקב"ה משאיר אותך לטבע.
אבל אם אתה משליך יהבך על ה' – פועלים מעל הטבע.

זה בדיוק מה שמתאר הנביא בהפטרת פרשת וארא (יחזקאל כ"ט):
"ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל –" מתי

לאחר שמצרים נופלת, לאחר שמתרסקת אותה "משענת קנה רצוץ" שבטחו בה.
כל עוד ישראל בוטחים באדם – אין ברכה.
אבל ברגע שהם שוב משליכים יהבם על ה' – חוזרת הקרן, חוזרת הישועה.

האמונה – היא לא רק מניע. היא הכוח שמוליד את הישועה.
לא הסיבות מביאות הצלחות – אלא האמונה היא שמצליחה את הסיבות.
ברגע שהלב מחובר – גם העיניים רואות טוב, והמעשים מולידים חיים.











עוד כתבות שיעניינו אותך

הפרק השני

הצטרפו לנסיעה הסוחפת: נמואל תופס טרמפ עם 'אוטוטוקר'

מנחם טוקר
במוצ"ש חי

צפו: מוטי שטיינמץ מזמין אתכם לראיון הבכורה

מוצ"ש חי - מנחם טוקר
סוף טראגי לחיפושים

אסון בצפון: בחור ישיבה בן 18 טבע למוות במאגר מים

אלי יעקובוביץ
הדרשה שאסור לפספס

'אתם משתמטים מלימוד ולא מתביישים להאשים אותנו?'

פנחס בן זיו
צפו

לראשונה: שר החוץ של דרום סודן ביקר ביו"ש

שלמה ריזל
תיעוד מהשטח

חיפושים נרחבים אחר בחור ישיבה שטבע ונעלם במאגר מים

אלי יעקובוביץ
צפו

לפיד מצטרף לקמפיין: "כיבוש זה רעיון רע מאוד"

פנחס בן זיו
סרטון ויראלי

תיעוד הפריצה למחסני חשמל שמסעיר את הרשת

אבי יעקב
בלב המחנה

תיעוד דרמטי: ניסו להקים חוליה ברמאללה ונעצרו

קובי פינקלר
2 קילומטר אורך

תיעוד מעזה: נחשפה רשת טרור בחאן יונס

קובי פינקלר
מקלחות, קרח ובריכות

תיעוד מהספארי: כך מתמודדות החיות עם גל החום

קובי אליה
מרגש

"אמא שלי הקריבה קריירה; הזכות עברה אליי" | צפו

מנחם טוקר
נאום מרגש

הח"כית בכנסת: "תלמיד חכם יקר, אני תלויה בך"

אלי יעקובוביץ
מערכון משעשע

'טובים השניים' תושמע בכל הפארקים בצרפת?

יוסי חיים
"לא מעניינים אותי"

מיליארדים לעזה? בצלאל סמוטריץ' מגיב לדיווחים

אבי יעקב
היום באוטוטוקר

צפו בפרק המלא: טוקר הפך לנהג הסעות; אבי דרור מצטרף

מנחם טוקר
לאחר התבצרות

תיעוד מיוחד: לוחמי הימ"מ מחסלים מחבל חמוש

קובי פינקלר
זהירות!

בין הזמנים: טביעה בבריכה, ונפילה מגובה 8 מטרים

קובי אליה
לתקופת בין הזמנים

בשורה לציבור החרדי: חוף נפרד חדש נפתח

אבי יעקב
זה קורה ב-12

ה'דרייבר' מגיעים לבני ברק: רוצים לפגוש אותם?

קובי ברומר ומנדי וייס