הרופאים לא האמינו שיחיה; למרות השיתוק סיים ש"ס

גלה את המטמון שבך:

במדבר פרק יג (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

דברי חז"ל:

ופרש"י שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים: והנה דבריו מבוארים במסכת סוטה דף לה ע"א ששאלה לכאורה המרגלים משקרים כיצד אמרו שכך היו בעיניהם מהיכן ידעו מה חושבים עליהם? ותירצה כיון שהיה דרכן להברות את האבלים בחוץ תחת האילן וראו אותן מטפסים על האילנות ושמעו אותם אומרים אחד לשני תיראו אנשים הדומים לנמלים בעצים.

 

שאלות:

א} והקשו כל המפרשים והרי בתורה כתוב ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם ולא כנמלים ומדוע הגמרא ורש"י שינו מהכתוב לומר כנמלים? ב} זאת ועוד יש לשאול מה העניין לתורה לכתוב ונהי בעינינו וכו' הרי העיקר שתכתוב מה שאמרו כיצד הם נראים כלפיהן מרוב גובהן?

דרכן של בני אדם:

והנה כאשר נתבונן בהנהגת בני אדם בדרך כלל האדם אינו יודע או מעריך את היכולות והכישורים שיש בו מספיק ולזאת כאשר יש לפניו פעילות ציבורית מרגיש שהוא אינו מסוגל, בהיות ואין לאדם את הביטחון העצמי ומתבייש מעצמו שמא יכשל ולא יצליח, בפרט כאשר מדובר בעניינים רוחניים קשה על האדם לקחת על עצמו אחריות ציבורית מפני שאינו חושב שהוא מסוגל לעשות ולפעול ובדרך כלל מצטנע, ואולי בתוך ליבו מרגיש שזו הנהגת ענוה שלא יתפאר האדם במעשיו, אולם תורתנו מלמדת אותנו שאין הדבר נובע ממידת הענוה אלא מתוך מידת השפלות שחודרת לליבו של האדם או מתוך עצלות, וחובתו של כל אדם להכיר בכישוריו והיכולות שלו ולגלות את המטמון שבתוכו ולנצלם כי זה תפקידו של האדם בעולמו ולכל אדם יש לו כישורים ויכולות התואמות את עתידו למען להשלים את תפקידו ויעודו בעולם וכל שאינו מנצלם הרי הוא מועל בתפקידו ותכליתו.

מה הסוד שגילה מרן הרב אליישיב זצ"ל על גדולתו:

היה זה בשנת תשכ"ה, בעת שמרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל כבר נודע כגדול בתורה בקנה מידה עולמי, כדיין ופוסק וכדמות מופת. עם תלמידי החכמים הדבקים בו ומתאבקים בעפר רגליו, נמנה רבי שמואל טויסיג זצ"ל, שלא פעם היה בא לביתו לשמוע עצה ותושיה, דברי תורה וחידושים מאירי עיניים זמן קצר אחר נישואיו של רבי שמואל, החליט להיכנס לרב אלישיב ולשאול את השאלה המרכזית ביותר בחיים. הוא פנה לענק התורה, וביקש עצה לגדול בתורה… הרב אלישיב התכופף לאוזנו של הרב טויסיג ולחש כממתיק סוד: "רוצה עצה לגדול בתורה?" הרב טויסיג האזין בקשב. גדול הדור מגלה את סוד הצמיחה בתורה, ומי לא יבלע כל מילה בהשתוקקות… אמר הרב: "כדי להצליח לגדול בתורה ולעסוק בה בהתמדה, עליך לחשוב כאילו נבחרת להיות רב בקהילה מכובדת, וכיוון שאינך כשיר עדיין – קיבלת שנתיים להתכונן לתפקיד החשוב. איך תנצל את השנתיים האלה?", שאל בחיוך… הרב אלישיב לא המשיך, כי כל מילה נוספת מיותרת. כשהשאיפה ברורה, כשהרצון מקבל פנים, ציור ותמונה מוחשית – ההתמדה בתורה כבר נראית אחרת לגמרי. כי גם יהודי שלומד – לימודו מקבל פנים איכותיות ורציניות הרבה יותר אם יש לו יעד מוגדר, אם הוא שואף להגיע לפסגה… ואכן, רבי שמואל קיבל את העצה והחל לעסוק בתורה בהתמדה עצומה, נאמן לשאיפה הכמוסה שגילה הרב אלישיב… וב"ה צמח וגדל בתורה

יסוד רבנו עובדיה מברטנורא השפלות מתחילה ממנו:

ובזה נבא לביאור דברי חז"ל כתב רבנו עובדיה מברטנורא שבעצם קושיה מתורצת בחברתא שאותה הרגשה שאחרים מסתכלים עליהם כנמלים מתחילה ממה שבעיני עצמן נחשבים כחגבים, כיון שזה חוק הטבע של בני אדם תמיד אחרים רואים את השני עוד יותר קטן ממה שהוא רואה את עצמו. והתורה מלמדת אותנו שלולי ידעו להעריך את עצמן ולהכיר ביכולות שלהם ולבטוח בקב"ה בודאי לא היו חושבים ומרגישים כך שהם כחגבים וממילא לא היו בעיניהם כנמלים. ולזאת התורה הדגישה את תחושתם ומחשבתן של המרגלים כיון שזו התביעה עליהם ועל כל אדם לגלות את המטמון שבתוכו ולדעת שזה מחובתו לנצל את הכישורים והיכולת שהשם יתברך הטביע בו, אחרת זה לא ענווה אלא שפלות.

מאוד מאוד הוי שפל רוח:

ולמרות שאמר התנא בפרקי אבות פרק ד משנה ד רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. כוונת התנא לענווה ולא לשפלות, לכן כתב שפל רוח פירושו של דבר שאין רוחו גבוה ולא מתרברב בחכמתו ובעושרו וכדומא כתלמידי בלעם שרוחם גבוה, אבל אין הכוונה שאינו יודע את כישוריו ולא מנצל את היכולות שניחן בהם מאת הבורא.

 

 

סתירה בהנהגת הלל:

ועפ"י יסוד זה נבין שהנה יש להקשות סתירה בהנהגת הלל הזקן שמצד אחד מסופר על ענותנותו כמבואר במסכת שבת דף ל ע"ב והובא באבד"נ פט"ו, ובכלה פ"י תנו רבנן לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהתערבו, וכך אמרו זה לזה כל מי שילך ויצליח להכעיס את הלל, יטול ארבע מאות זוז. הלך אחד מהם בערב שבת והלל היה חופף את ראשו לכבוד שבת. הלך לפתח ביתו של הלל. ואמר בקול האם יש כאן הלל? ונתכון לפנות לנשיא ישראל בלשון שהוא גנאי עבורו. נתעטף הלל, ויצא לקראתו. אמר לו הלל בני, מה אתה מבקש? אמר לו שאלה יש לי לשאול אותך. אמר לו הלל שאל בני, שאל, שאלו מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו הלל בני, שאלה גדולה שאלת והתשובה היא מפני שאין להם מילדות פקחות ואינם יודעות להוציא את העובר ממעי אמו באופן שלא יפגע העובר. הלך אותו אדם, והמתין שעה אחת. לאחר שהמתין, חזר ואמר עוד הפעם בקול האם נמצא כאן הלל, נתעטף הלל ויצא לקראתו. אמר לו הלל בני, מה אתה מבקש? אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו הלל שאל בני, שאל, שאלו מפני מה עיניהן של תרמודיין אינם מאורכות אלא עגולות. אמר לו הלל בני, שאלה גדולה שאלת והתשובה היא מפני שהתרמודיין הם גרים בין החולות וכיון שהרוח נושבת בעיניהם נעשו עיניהם עגולות כדי שלא יכנס החול בעיניהם. הלך אותו אדם והמתין שעה אחת. לאחר שהמתין, חזר ואמר עוד הפעם בקול האם נמצא כאן הלל, נתעטף הלל ויצא לקראתו. אמר לו הלל בני, מה אתה מבקש? אמר לו שאלה יש לי לשאול, אמר לו הלל שאל בני שאל, שאלו מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו הלל בני, שאלה גדולה שאלת. והתשובה היא מפני שהאפרקיים גרים בין ביצות המים, ולכך עשה להם הקדוש ברוך הוא רגלים רחבות כדי שלא יטבעו. אמר לו אותו אחד עוד שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס עלי. נתעטף הלל וישב לפניו, אמר לו כל השאלות שיש לך עוד לשאול, שאל, אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו הלל כן, אמר לו אם אתה הוא הלואי שלא ירבו כמותך בישראל. אמר לו הלל בני, מפני מה אתה אומר כן? אמר לו מפני שהפסדתי בגללך, ד' מאות זוז, שהתערבתי עם חברי שאצליח להכעיסך. אמר לו הלל הוי זהיר ברוחך ראוי הוא לכך הלל, שתאבד על ידו ארבע מאות זוז, ועוד ארבע מאות זוז, ובלבד שהלל לא יקפיד. ועוד ממשיכה שם הגמרא לספר על שלושה גרים שרצו להתגייר וכיצד נהג איתם הלל עד שאמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה. ואילו במסכת סוכה דף נג ע"א לכאורה כתוב הפוך מסופר אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה אומר כך, אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן, משמעות דבריו שהוא הכל ויותר מכולם שזה נשמע גאווה?

תירוץ הגר"ח שמולביץ זצ"ל להבדיל בין ענווה לשפלות:

אולם ראיתי בשיחות מוסר להגר"ח שמולביץ זצ"ל שמתרץ שכאן חז"ל מלמדים אותנו יסוד גדול בעבודת השם שיש הבדל מהותי בין ענווה לשפלות, וגדר הענווה שהאדם חייב לנהוג במידת הענווה היינו שיודע שכל מה שיש לו זה מאיתו יתברך ולא מכוחו ועוצם ידו וגם לא מחכמתו אלא הכל מתנת שמים, ולכן מצד עצמותו לא היה יכול להשיג כלום ולזה יקרא ענוה וכשמכיר בכך אינו מתנשא על חברו, אולם אדם אשר אומר וחושב שהוא בפועל אפס ואין בו כלום ואין לו יכולת לפעול ולעשות כלום ולהתעלם מהכישורים והיכולות שהשם יתברך נתן לו אינה מידת הענוה אלא זה שפלות, ויתבע על כך מפני שחייב להכיר ערכו ויכולתו ואת הכישורים שהשם נטע בקרבו בכדי לנצלם כמה שיותר. משל למה הדבר דומה לפקיד ראשי בבנק אשר אצלו מפקידים סכומי עתק אין ספק שמצד אחד אינו חושב ולא עולה בדמיונו שהכסף שלו והוא עשיר גדול כך שאין לו במה להתרברב, אולם הוא חייב לדעת את גודל האחריות שהפקידו בידו ולהיות זהיר מפני שהוא פקיד ראשי וכל טעות היא עולה בסכום גדול, כך כל אדם מחוייב לדעת את ערכן של הכישורים והחכמה והיכולות שנטע השם בקרבו ולנצל אותם, בהיות ולכל אדם יש תכלית והקב"ה נותן לכל אדם את הכלים להגיע לתכליתו וכל שאינו מנצל אותם הרי הוא מועל בתפקידו ויענש על כך, לכן כל אחד חייב להכיר בכישוריו בכדי ליישם את תכליתו, אלא שצריך להתנהג במידת הענוה וידע ויבין שהכל מאיתו יתברך ולא יתרברב על אחרים באותן כישורים שהקב"ה חנן אותו ונתן לו. ובזה מתבאר הנהגתו של הלל שברור שהתנהג כלפי בני אדם בענווה, אך למרות זאת כשהגיע זמן שמחת בית השואבה תבע מעצמו לשמוח ולשמח כי אם הוא לא ישמח אף אחד לא ישמח ולא סמך שאחרים ישמחו אלא ניצל את היכולות שלו.

להנ"ל יובן הנהגת רשב"י:

ויסוד זה נלמד גם מרבי שמעון בר יוחאי אשר גם כן אמר על דרך זו במסכת סוכה דף מה ע"ב ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם אני ובני מהן, אם שנים הן אני ובני הן היתכן ח"ו שהוא מתגאה? אולם נראה לבאר לפי היסוד שאמרנו שחייב האדם להכיר בערך הכוחות שיש בו בכדי לתבוע מעצמו ולנצל אותם, והעיקר שלא לתלות בחכמתו כוחו וזריזותו, ולכן רבי שמעון בר יוחאי אמר ותבע מעצמו להיות הכי מיוחד ולא הסתפק במועט.

ולהנ"ל יובנו דברי הגמרא בסוטה:

ובזה אפשר לבאר את דברי חז"ל במסכת סוטה דף מט ע"ב משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא. והקשו המפרשים כיצד יכול לומר רב יוסף לומר שאל תאמר בטלה הענווה כי אני נמצא הרי זה עצמו היפך הענווה?  ולענ"ד אפשר ליישב על פי דברנו לעיל שכוונתו שהוא תובע מעצמו למלא את מקום רבי בענווה וכן רב נחמן ביראת חטא.

בשבילי נברא העולם:

ובזה יובנו היטב דברי הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק יב בא"ד לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא, הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל אחד מהן דומין לפני חבירו, לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם ע"כ. ללמדנו שהקב"ה בכוונה ברא את האדם יחידי בעולם ולא ברא רבים ביחד, וכן כל אדם עם פרצוף אחר, כי כל אדם יש לו תכלית בפני עצמו שהוא יכול להיות בו גדול הדור ולזכות הרבים מה שאחרים לא יוכלו לעשות במקומו, וכאשר אפשר לראות מהמציאות שיש אנשים אשר עושים חיל לכלל ישראל למרות שאנכי זוכר כיצד התחילו מדבר פעוט והלכו ועלו עד שנעשה הדבר בקני מידה ארצי ועולמי, אך הכל תלוי ביסוד שאמרנו שידע להעריך את הכלים שהשם יתברך נטע בקרבו וינצל אותם ועל ידי זה יגיע לתכליתו.

דברי הגר"א

הגר"א אומר, שכל אדם יכול לדעת על שליחותו לעולם, לפי שני דברים: האחד, לפי קשייו האישיים בקיום המצוות. אותן מצוות שקשה לו לקיים, או עבירות שבהם נכשל – זאת אומרת, שאותם ירד לתקן בעולם הזה, כי לא תיקן אותם בגלגולים קודמים. מכאן נובע הקושי. לאחר שיזכה לעמוד בנסיון ולהצליח, יהנה מקיום המצוות ללא קושי.

והדבר השני, אותן מצוות שלבו של האדם נמשך לקיים, מורים לו על הייעוד המיוחד לו. לדוגמא, יש מי שנמשך לעשיית חסד, ויש מי שנמשך לקירוב רחוקים, ויש מי שנמשך ללימודים מסוימים בתורה [פשט, רמז, דרש, סוד], וכל אלה מעידים על הייעוד המיוחד של נשמתו. בחלק זה כלולים גם הכשרונות האישיים שהאדם קיבל, כאשר האדם מנצל אותם לאהבת ישראל ודברים שבקדושה.

תיקון העולם, פירושו שהעולם נברא בכוונה חסר, כמו 'פאזל' שצריך להרכיבו. לכל אחד מאתנו יש חלק בפאזל, ועלינו לתקן את העולם ביחד בקיום התורה והמצוות, וכך להביא את העולם אל גאולתו בעז"ה.

מדוע לא היית ר' זושא:

על הרבי ר' זושא זצ"ל מסופר שנהג לומר אחרי מאה ועשרים שנה כאשר אעמוד בפני בית דין של מעלה אם יבואו וישאלו אותי זושא למה לא היית כמו משה רבינו ע"ה אענה להם מיד אני לא משה רבינו ע"ה באם ישאלו אותי זושא מדוע לא היית כמו רבי עקיבא גם על שאלה זו תשובתי מוכנה בפי אינני רבי עקיבא אבל מהשאלה למה לא גדלת להיות ר' זושא אוי כמה פוחד אני משאלה זו כי עליה לא יהיה לי מה לענות אילו הייתי מנצל את הכוחות והכשרונות שחוננתי בהם הייתי יכול להיות רבי זושא.

תלמיד של רב פרידה:

ואפשר בזה להבין דבר מופלא כיצד הגמרא במסכת עירובין דף נד ע"ב מספרת על התנא רבי פרידה שהיה לו תלמיד אחד שהיה חוזר על כל קטע ארבע מאות פעם עד שהיה מבין ופעם הוזמן רבי פרידה להיות סנדק ובגלל שהתלמיד חשב שלא יוכל ללמדו ארבע פעם לא התרכז ונצרך לחזור עוד ארבע מאות פעם. והשאלה כיצד רבי פרידה לא חס על זמנו ומה כבר יצא מתלמיד כזה שצריך לחזור לו ארבע מאוד פעם? אולם אפשר לומר כי רבי פרידה ראה שהתלמיד כל כך רצונו עז עד שמוכן להקשיב ארבע מאות פעם בכדי להבין בהכרח עם רצון כזה יגיע לגדולות ונצורות, כי תלמיד רגיל אינו מסוגל לשמוע פעמיים או שלושה וארבעה פעמים והוא מוכן ארבע מאות פעם. ואכן זכורני בחור שהיה לו ממש ראש סתום ואטום בשפת העם ולא היה מבין כלום ולמרות זאת היה תופס את הגמרא וחוזר וחוזר בלי הפסקה ומתוך עקשונותו הגיע לגדולות עד שגמר את הש"ס.

אין דבר העומד בפני הרצון מעשה עם החת"ס:

בספר חיי עולם כותב מרן הסטייפלר הגרי"י קנייבסקי זצ"ל באמת גם מי שהוא קשה הבנה עצום אם יתאמץ מאוד בלימוד התורה יזכה לסייעתא דשמיא להיות גדול בתורה אף על פי שזה הרבה יותר מכפי כשרונו הטבעי, וכדי לחזק ידי נדכאים אעתיק מה שכתב בספר חוט המשולש תולדות החתם סופר סיפר לי דודי הגאון קדוש ר' מו"ה שמעון סופר אב"ד דקהילת קרקא בדרעזויץ בא אל זקני בעל החתם סופר נער אחד בן שבע עשרה או שמונה עשרה שנה וגילה לו שרצונו ללמוד תורה ונפשו חשקה בה, בשמוע הבחורים כן שחקו והתלו בו איך זה בר שנים כמותו אשר לא ראה מאורות מימיו רצונו לתקוע עצמו ללמוד גמרא? אולם רבם גער בהם למה זה תצחקו הלא כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד וקירב את הנער וציוה את הבחורים וקבע להם עיתים לתורה שזה ילמד עמו שעה זו ואחר שעה אחרת וכן עשו, אבל נוסף למה שהגיע הנער לגיל שבע עשרה היה לו חסרון נוסף שקשה היה לשמוע ומהיר לאבד עד שאם למדו עמו איזו משנה מאה פעמים עד מהרה היה שוכח אותה ולמחרת היתה בעיניו כאילו לא למדו מעולם, אמנם בכל זאת חשקו לתורה לא פג התמיד בלימוד ולא התייאש וכל הבא ליטהר מסייעין אותו וברבות הימים הגיע למדרגת בחור מופלג בתורה גם יראתו היתה טהורה ועלה והצליח ועשה פרי קודש הילולים והיה למדן מופלג עד שנתמנה לדיין בעיר מטרסדורף תחת כנפי רבו ואחר כך נתקבל כרב בעיר שליינינג ואחר כך נתעלה לאב בית דין בעיר נייזאף והיה תלמיד חכם גדול בתורה ובצדקות והוזכר כמה פעמים בספרי החתם סופר.

מעשה עם הנצי"ב מואלוזין:

מסופר על הנצי"ב מוולוזין כאשר הוציא לאור את ספרו העמק שאלה ערך סעודה גדולה במהלך הסעודה סיפר בהיותי ילד שמעתי פעם בהיחבא את הורי משוחחים ביניהם אודותי בשיחה זו אמר אבי לאמי מתוך בכי נסיתי כל דרך אפשרית לעניין את בנינו בלימוד אך נראה ששום דבר לא עזר לפיכך חוששני שלמרות שחלומי הגדול היה תמיד שבננו יהיה תלמיד חכם נאלץ ללמדו להיות בעל מלאכה, ורעדתי מהכאב והדמעות של אבי ומיד רצתי אליו והבטחתי לו שמאז והלאה אקדיש את זמני ללימוד תורה ואכן זה הקטן הפך למתמיד גדול שכתוצאה מכך זכה לעמוד במנהיגות עולם התורה. תארו לעצמכם אמר הנצי"ב מה היה גורלי אלמלא שמעתי את כאבו של אבי הייתי נגר או חייט וכאשר הייתי בא לאחר מותי בפני בית דין של מעלה היו תובעים ממני מדוע לא כתבתי את ההעמק שאלה, כבעל מלאכה לא הייתי מעלה על דעתי שהייתי מסוגל לעשות זאת, אולם כיום רואים אנו שתביעה כזו היתה מוצדקת, לכן הסיבה לסעודה זו כפולה על שזכיתי לסיים ספר זה, וכן להודות להשם שהוביל אותי בדרך לימוד התורה. ישנם כוחות סמויים באדם וכאשר ירצה לממשם באמת ישיג השגות גדולות עד מאוד אין דבר העומד בפני הרצון.

הסיפור שריגש עד דמעות את הרבבות:

מאה אלף איש השתתפו במעמד סיום הש"ס המרכזי בארצות-הברית, שנערך על-ידי 'אגודת ישראל', באצטדיון הבייסבול הענק 'מט־לייף' בניו גרז'י, בראשות כל גדולי התורה והחסידות, אדמו"רים, ראשי ישיבות ורבנים.

הסיפור שריגש עד דמעות את הרבבות זהו סיפורו של מנדי רוזנברג, הוא סובל מטרשת, מחלה קשה ונטולת מרפא שמשתקת את גופו של האדם. בסיום הש"ס הקודם לפני שבע שנים וחצי, הוא קיבל על עצמו לסיים את הש"ס. על פי הרפואה, הוא היה אמור לזכות לשלוש שנות חיים בלבד, אך בניגוד תחזיות הוא הצליח לסיים את הש"ס, למרות כל הקשיים, כשרק המוח והעיניים בשליטתו ויתר הגוף משותק. "מיסטר מנדי רוזנברג זה שם שלא כולכם מכירים, אבל כדאי לכם להכיר", פתח המספר, "אם התאספנו כאן לחגוג את ההישג הגדול של סיום כל הש"ס, כדאי שנכיר אותו כדי להבין מהי מסירות נפש אמיתית.

"לפני 7 וחצי שנים בדיוק, ישב כאן אדם שהיה עד להישג הגדול של מסיימי הש"ס, וממש נדהם מכך – כמו כולנו. אך מנדי הוא לא כמו כולנו. מנדי סובל מטרשת, מחלה קשה ונטולת מרפא. היא מחסלת את הגוף, שריר אחרי שריר עד שהאדם משותק וקפוא לחלוטין. "האיברים האחרונים שנותרים בשליטתם של חולי הטרשת הינם המוח והעיניים. בסיום הקודם, בשנת 2012, היה מנדי אחרי 4 שנים של סבל מן המחלה – שבדרך כלל החולים בה זוכים ל-3 שנות חיים בלבד. אך מנדי החליט באותו מעמד, שלמרות המחלה – בסיום הבא הוא לא ישתתף כצופה מן הצד אלא כמנצח. "למנדי אמנם היתה תוכנית, אך כעבור 6 חודשים הוא היה משותק, ללא אפשרות לזוז, לאכול או אפילו לנשום בכוחות עצמו. איך הוא יכול להשיג את היעד כעת? רוב האנשים היו מוותרים או מתייאשים – אך לא מנדי! מוחו ועיניו עדיין פעלו, וזה יהיה חייב להספיק.

"כתוב: ישועת ה' כהרף עין – וזה מקבל משמעות מילולית. מנדי קיבל מחשב מיוחד, שפועל לפי כל תנועת עין שלו. בדרך זו הוא מתווכח עם החברותא שלו, מנווט באתרי אינטרנט תורניים, מסיים את הדף היומי מספר פעמים מדי יום, ולומד תורה מיום ועד ליל – 'ובהם נהגה יומם ולילה'. "לא משנה מה יהיה המחיר, רעייתו מלכי מאמינה שהלימוד שלו הוא מה שמחזיק אותו, וכמדומני שכולנו מסכימים איתה; 'כי הם חיינו ואורך ימינו'. היו אלו 2711 יום מאז אותו סיום הש"ס, ומנדי לא הפסיד אפילו יום אחד.

"היום – מנדי סיים את הש"ס! "אם מנדי הצליח, מה התירוץ שלנו? אם נשקיע את ליבנו ומוחנו בלימוד בכל מחיר, מה אנחנו יכולים להשיג? עם מה אתם עוזבים היום את המעמד?

"מנדי, אני מבקש כעת מ-100,000 איש כאן, וממיליון איש שצופים בשידור מסביב לעולם, לענות אמן על הברכה הבאה: 'כשם שעזרתו לסיים תלמוד בבלי, כן תעזרהו להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם!'.

"תודה על הזכות ועל החיזוק, ר' מנדי, ומזל טוב לכל משפחת רוזנברג".

 

מעמד מרגש: הבחור המשותק סיים את הש"ס אחרי 15 שנה

כמו שפורסם שבט תשפ"ד הנוכחים באולם בשכונת רמות התכנסו השבוע למעמד מרגש: סיום הש"ס שנלמד על ידי הבחור בנימין שדמי, שמלידתו חלה ל"ע ב-cp – שיתוק מוחין.

במשך 15 שנים למד בנימין את הש"ס עם חברותא בעמל ובמסירות נפש. וכעת, בני משפחתו ארגנו לו סיום הש"ס באולם של ישיבת הר"ן בשכונת רמות בירושלים, בהשתתפות החברים ותושבי השכונה.  המעמד המרגש סחט את דמעותיהם של המשתתפים הרבים שגדשו את האולם במעמד, שהיה גם סוג של חתונה לחתן השמחה שזכה לסיים את הש"ס כולו.

מוסר השכל:

ללמדנו למרות שהאדם צריך לנהוג במידת הענווה אך לא בשפלות ולכן חייב לגלות את המטמון שבתוכו ולהכיר בכישוריו ויכולתו ולנצלם עד כמה שיכול כי זה תפקידו ותכליתו של האדם ואין דבר העומד נגד הרצון, אולם הרבה פעמים מוצאים בני אדם שמראים עצמן כענווים ומבטלים עצמן אך לצערנו הדבר נובע משפלות ועצלות שאינו מוכן לתבוע מעצמו יוזמות למען זיכוי הרבים, ולכן חובת האדם לבחון עצמו בכור המבחן לדעת את כוחות נפשו ומידותיו והחלש יאמר גיבור אני ובמקום שאין אנשים תהיה איש וכל אחד ביכולתו לחולל מהפך בעולם ובלבד שירצה כי אין דבר העומד בפני הרצון, יעזור השם שנזכה כולנו לגלות את היהלום שבתוכנו ולהכיר ביכולות ובמתנות שהשם נטע בקרבנו ולנצלם בצורה הטובה ביותר ולמלא את תפקידנו באמונה.

 

 

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד