אנשי הקטורת נשרפו; משה לא אמר 'אמרתי לכם'

חז"ל במסכת סנהדרין (דף ק"י ע"א) דורשים על קרח את הפסוק "עֹשֶׁר שָׁמוּר לְבַעֲלָיו לְרָעָתוֹ".

ומגלים שהעושר הגדול שצבר – הוא עצמו שעמד לו לרועץ.

לא היה זה רק נכס חומרי, אלא כוח שפעל עליו מבפנים, כמעין זרז לאמביציה פרועה, לקנאה, ולבסוף – לשאיפה הפוליטית להפיל את משה ואהרן.

הפסוק "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה', יב) הוא מהפסוקים החריפים והעמוקים על היחס בין האדם לרכושו.

ייתכן שעצם קיומו של עושר – עלול להזיק לאדם יותר משהוא מועיל לו. ולמה? מדוע?

כי האדם מטבעו מבקש ביטחון, יציבות, ותחושת ערך. אך כאשר עושרו של אדם הופך להיות מקור הזהות שלו – הוא "שומר אותו לעצמו", לא רק פיזית אלא גם נפשית. הוא מזהה את עצמו עם מה שיש לו – לא עם מי שהוא, הוא מחפש להרבות נכסים ולא מידות אופי ואישיות, הוא לא מחפש תכלית לחיים לא מטרה ולא ערכים אלא בטחון שמגיע בתצורה של כסף

האדם הרגיל אומר , אם אני פה אני קיים

המכור לרכושנות אומר יש לי משמע אני קיים

ה"יש לי" מחליף את ה"אני" האמתי של האדם אז מתחילה בעיה

כל פגיעה ברכוש – נתפסת כפגיעה בזהות, וזהו עושר שהופך לרעת בעליו.

ואז בכח העושר לשבש את המוסר והערכים של האדם

השוחד יעוור עיני חכמים.

השוחד הוא ביטוי לכח הממון לעוות שיקול דעת. עושר עלול להפוך את האדם לישות סגורה, אשר מעמידה את האינטרס האישי מעל לערך ולצדק.

הפסוק בקהלת בא להזהיר מפני תהליך מסוכן: כאשר אדם שומר את עושרו – כלומר, אינו משתמש בו לטובה, אינו חולק, אינו נותן צדקה, אלא "שומר" – ממילא הוא מפתח תודעה של סגירות, אגוצנטריות, ניכור. העושר כבר איננו אמצעי – אלא מהות. ומכאן קצרה הדרך לכך שיהפוך לרעתו – כי הוא יעוור, יבודד, וישחית.

הרמב"ם כותב (בשמונה פרקים) שעבודת האדם היא להישאר מאוזן בין כוחותיו – והעושר הוא כוח אדיר.

כמו כוח גופני – אם לא נאזן אותו, יגרום לשבירת הכלים.

העושר מלווה בדאגות: לשמור, להגן, לנהל, לגדול. לכן אמרו חז"ל: "מרבה נכסים – מרבה דאג "  יש מצבים בהם הדאגה לעושר שואבת את חיי האדם, והופכת אותו לעבד של מה שצבר. ואז הוא מאבד את המטרה את תכלית העשירות

מבחינה תורנית, הרכוש של האדם נבחן דרך השאלה – מה הוא עושה איתו?

לא איך הוא שומר את כספו אלא איך הוא מנהל את כספו, כסף זה משאב.

האם הוא פותח שולחנו לעניים? האם הוא בונה בית מדרש? האם הוא מחזק את עולם התורה והחסד?

האדם קיבל כסף הוא שותף להקב"ה במעשה הבריאה, הוא יכול להאיר את הבריאה, בידיו לעשות כן, אם הוא מאבד את ההזדמנות הזו, הוא סובל מעשירות שהיא – איננה ברכה, אלא קללה.

כי עשירות כזו רק מרחיקה את האדם ממטרת חייו האמיתית: להיות שותף בבריאה, לגלות טוב בעולם.

הוא לא שותף להקב"ה במעשה בראשית

כאשר הכסף לא מנוצל לטובה הוא עלול להיות טרגדיה מוסרית – 'עושר שמור לבעליו לרעתו', הכסף שומר על בעליו, שומר חזק מיד, גם כולא אותו בתוך עצמו, לכן כתב שלמה המלך (משלי י"ג) ": יש עושה עושר ולא במשפט – בחצי ימיו יעזבנו."
העושר יוצר תלות – והאדם נעשה יותר שברירי, לא פחות. ואומרים רבים מהמפרשים על התורה, אם האדם אינו משתמש בעושרו לתיקון העולם, הקב"ה ייקח הרכוש ממנו – אך לא כדי להעניש אותו, אלא כדי למנוע ממנו רעתו…
מי שחושב שהוא מחזיק בעושר – לעיתים מגלה שהעושר מחזיק בו.

חז"ל מוסיפים ואומרים : "שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת מצא קרח, אחת מצא אנטונינוס, ואחת צפונה לצדיקים לעתיד לבוא ."מהי משמעות הדברים והרעיון?

שלוש המטמוניות שהטמין יוסף במצרים – אחת מצא קרח, אחת מצא אנטונינוס, ואחת צפונה לצדיקים – הן רמז עמוק לרבדי ההשפעה של החומר בעולם. חז"ל לימדו שיוסף, אשר אסף את כל כספי העולם בשנות הרעב, לא נתן את הכל לפרעה, אלא טמן חלקים ממנו לעתיד. ולמה שלוש? על פי הבן איש חי, חלוקת האוצרות לשלוש רומזת לשלוש דרגות בטהרת הממון. הראשון – של קרח – היה ממון שנמשך מתקרובת עבודה זרה, ומכאן שלא היה בו זכות קיום ונבלע באדמה. השני – של אנטונינוס – היה ממון שייתכן ונגע בו גזל אך לא תקרובת ממש, ולכן הגיע לידיו של שליט רומי, אך נזדכך בשותפותו עם רבי יהודה הנשיא. השלישי – טהור מכל פסול, ומובטח רק לצדיקים – עתיד לעולם הבא, לעידן שבו הממון לא ישחית אלא יאיר. וקרח, שאיתר את האוצר ונעשה עשיר לאין ערוך, נכשל בעשירותו – גאוותו התגברה, שיחד את נשיאי העדה, וקנה לו נאמנות בשוחד, עד שגם חכמי העדה הלכו שבי אחריו. לכן גם ממונו נבלע יחד עמו – כי הוא עצמו הפך את הממון ליסוד של מחלוקת. והשוחד, שאמור לעוור עיני חכמים – עיוור גם אותו. חז"ל אמרו: "קרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו?"

השאלה היא למה רק על קרח אנו אומרים, קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו, זה לא רק קרח אלא אתו עוד 250 אנשים שגם הם עשו את אותה שטות, חלקו על מרע"ה, למה רק על קרח שואלים שאלות?

למה לא שאלו על אחרים?

אלא שהוא היה היחיד שלא קיבל שוחד מאחרים, אלא שיחד את עצמו… עיניו הטעו אותו –הוא ראה שושלת עתידית גדולה יוצאת ממנו וחשב שזה סימן לצדקתו, אך לא ידע שכל זה יבוא מזרע בניו שחזרו בתשובה.

עושרו של קרח לא היה רגיל.
המדרש מספר ששלוש מאות גמלים (!) היו נושאים את מפתחות האוצרות בלבד – לא את האוצרות עצמם. כלומר, מדובר באוצר עצום של זהב, כסף, תבואה, רכוש ועוד.

אבל דווקא שם, בלב השפע – התחילה הנפילה.

המהר"ל (נצח ישראל פרק כ"ו) מבאר שעשירותו של קרח לא הייתה רק כלכלית – אלא יצרה אצלו תודעה של שליטה

מי שיש לו הכול – מדמה לעצמו שאין לו גבול.

אין לו צורך במשה. אין לו צורך באהרן. הוא לא כפוף לשום מדרג רוחני. הוא האלוה של עצמו.

וכך, מן העושר – נולדת הגאווה. ומהגאווה – הקנאה. ומהקנאה – המרידה. ומהמרידה – התהום.

העושר מייצר אשליה של שליטה, ביטחון וערך עצמי מוגזם. העשירות עלולות לגרום לאדם להרגיש שהעולם כולו בידו. הוא מאבד גבולות – בין ה"יש לי" לבין ה"אני".

השמירה הקנאית, ההחזקה הכפייתית, ההיאחזות בעושר – זו שמביאה לנפילה מוסרית ורגשית.

כמו שנאמר בספר קהלת:
"יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לְבַעֲלָיו לְרָעָתוֹ."
העושר, אם לא מנותב נכון, נעשה למחלה.

רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, פרשת קרח) מוסיף רעיון עמוק:
כל רכוש גשמי – חייב לעבור סינון רוחני.
בכל הון חומרי יש "ניצוצות", חלקים שהוכנו לצדיקים. אך אם אדם שאינו ראוי מחזיק בהם – הוא לא ישמור עליהם, אלא הם יבלעו אותו. זה מה שקרה לקרח.

ולכן, רק השליש הטהור – זה שאין בו תערובת של עבודה זרה או גזל – רק בו יכולים הצדיקים להחזיק באמת.

הכסף יצר בלבו של קרח תחושת זכאות: "אם יש לי – מגיע לי הכול. אם אני עשיר – ראוי לי הכהונה".
אבל הכהונה לא נמכרת בכסף. התורה לא ניתנת למרבה במחיר.

קרח שכנע את עצמו שהצלחה חומרית מוכיחה צדקות פנימית. ובכך – איבד את שתיהן

פעמים יש לאדם איזה "קרח קטן".

זה שרוצה עוד – כי מרגיש שחסר.זה שמקנא – כי בטוח שמגיע לו יותר.

זה שחושב ש"אם היה לי יותר כסף – הייתי שווה יותר."

התורה מלמדת אותנו:
לא העושר הוא הבעיה – אלא האשליה שהוא מייצר.
ולכן נאמר "איזהו עשיר? השמח בחלקו."
כי רק מי שמזהה את גבולותיו, יודע להחזיק עושר – בלי שהעושר יחזיק בו.

אומרים רבותינו בעלי המוסר והחסידות, לכל אחד יש בפנים איזה "קרח קטן", קול נסתר שאומר, בוא נוותר על האחריות והרצינות, הקול הפנימי שמערער על הסדר הנכון של החיים, שמבקש קיצור דרך.

הוא לא רוצה להתאמץ, לא ללמוד, לא לעבור תהליך — הוא רק אומר: "מגיע לי. כי ככה."

הוא רוצה להיות ת"ח בלי ללמוד

הוא רוצה מקצוע בלי להשקיע

הוא רוצה כסף בלי לעבוד

הוא רוצה תוצאות ולעקוף תהליכים מורכבים שדורשים עמל

זה שורש הגאווה הלא רציונלית — אותה תחושת "הכול מגיע לי" בלי קשר למאמץ, בלי הקשבה לסמכות, בלי כבוד לדרך. זו תחושה שמנתקת את האדם מהתהליך הבריא של צמיחה.
במקום לבנות את עצמו, הוא רוצה לעקוף.
במקום להשתלם — הוא רוצה לקבל.
במקום לעלות בסולם הדרגות — הוא תובע את הקומה העליונה מעכשיו.

קרח טען ש"כל העדה כולם קדושים", כלומר — כולם כבר שם, כולם כבר ראויים, כולם כבר יכולים ללבוש את בגדי הכהונה או להיות בתפקיד מכובד. הוא ביטל את ההיררכיה שיצר הקב"ה. זהו שורש הגאווה — הרצון לדלג על המדרגות של העבודה, העמל, הזיכוך, הסבלנות.

זה מעין חלק ילדותי בנפש אותו חלק בנפש ובתודעה שעדיין לא הבשיל. כמו ילד קטן שמרביץ כי לא קיבל סוכריה, כך גם האדם המבוגר עלול לשמור בקרבו דימוי עצמי פגוע, שמחפה על עצמו בדרישת יתר ובציפייה לא ריאלית.
זו אינה אמונה בעצמי, אלא התחמקות מהתמודדות עם חולשות.

כן, יכול האדם להגיע להישגים, אם יהיה מודע לכלל "יגעת ומצאת — תאמין".

מי שאינו עמל — לא יכול להתקדם באמת. כל דילוג הוא למעשה בריחה.

עמל יגיעה והדרגתיות
כך שומרים על כתר שלא ייפול

קרח רצה הכל. הוא באשלייה חשב שיקבל הכל — ונבלע כולו.
האדם הרוחני האמיתי, הולך צעד אחר צעד, באמונה, בצניעות, מתוך דרך — ומקבל הכל בזמנו. לא דוחק את השעה ואז השעה נדחקת בפניו

נמשיך במסע, קרח קינא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל ובבני קהת ולכן יצא כנגד משה ואהרן והתחיל לערער על הכהונה משום שחפץ היה במשרת הכהן הגדול אבל מאתים וחמישים נשיאי העדה למה הם הצטרפו אליו כיצד יצאו למלחמה נגד משה רבינו וכי שייך להלחם נגד מי שקרע את ים סוף ועלה למרום לארבעה חודשים.

בגמרא במסכת סנהדרין דף נ"ב מבואר שקרח נתן להם שוחד ושכנע אותם על ידי נכסיו להצטרף אליו והשוחד כידוע יעוור עיני חכמים לכן גם רכושו של קרח נבלע שכן היה לו חלק עיקרי בהבערת המחלוקת

כותב הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ו'): "כאשר יתגבר הרצון – תשתבש הדעה." אדם שרוצה משהו בכל מאודו – מאבד את היכולת לראות נכון את המציאות.

קרח האמין בשקר של עצמו. עיניו לא ראו את האמת – אלא את החלום שדמיין לעצמו, את השליטה שחש שהעושר מקנה לו.
במובן מסוים – קרח שיחד את עצמו.

קרח – שהיה פיקח – לא נפל מטיפשות. הוא נפל מעיוורון עצמי.
עושרו –טישטש ועוות בדעתו את המציאות, עד שהאמין שהוא ראוי לכהונה, שהוא שווה למשה, שהוא יכול להמציא דרך חדשה.

ובכך – הוא נבלע לא רק באדמה, אלא בתוך עצמו.

וכך גם טענו דתן ואבירם. משה רבנו שולח לקרוא להם — לא כדי לשחד, אלא כדי להוכיח, אולי להציל אותם. אך הם מגיבים בזעם: "לא נעלה"! — לא נעלה לארץ, לא נעלה להידברות, לא נעלה מדרגה. ואז הם אומרים ביטוי מבהיל: "העיני האנשים תנקר"? – כלומר, אתה חושב לקנות אותנו כמו ששיחדו אותנו עד היום? הם הפכו את היוצרות לגמרי — הרי הם עצמם היו אלו שקיבלו שוחד מקרח (כפי שמבואר בגמרא סנהדרין נ"ב), ובכל זאת הם מאשימים את משה בציניות, כאילו הוא זה שנותן שוחד. הם כבר קיבלו שוחד, במקום לקחת אחריות ולהאשים את עצמם, הם מאשימים משהו אחר, הם מאשימים את משה רבנו…

והתוצאה? כולם נהרגים. קרח — גם נבלע וגם נשרף, נשיאי העדה — נשרפים, ודתן ואבירם — נבלעים. ובכל זאת, למחרת – כל עדת בני ישראל באים בטענה למשה ואהרן: "אתם המיתם את עם השם"?!. וכי יעלה על הדעת? ראו בעיניהם את האדמה נפתחת, את הקטורת שורפת, ועדיין טוענים כך?

מסביר הרמב"ן בשם אונקלוס, וכן האור החיים הקדוש: טענת העם הייתה — מדוע בחרת דווקא בקטורת לבדוק את האמת? הרי ידוע שהקטורת "קטורת זרה הורגת" – כל שאינו ראוי, נשרף. לכן לדעתם משה כאילו רצה להכשילם מראש. הם טענו – הניחא קרח, דתן ואבירם — כולם בעלי אינטרסים. אך מאתיים וחמישים איש?! כולם לשם שמים! כולם רצו רק להקטיר קטורת לשם קדושה, רצו שתשרה גם עליהם שכינה… ועליהם עשית מבחן קטורת?

ואף בזה טעותם. כי האמת היא, שדתן ואבירם לא חיפשו את האמת — אלא את הקריירה. ואת הקרח הפנימי הזה — צריך כל אחד לזהות ולבער מליבו. לקרח לא חסר תורה, ולא חסר כסף, ולא חסר חכמה. חסר לו ענווה. חסרה לו הכרה בעצמיותו. הוא חש שמישהו גוזל את מקומו. זוהי קנאה שבסיסה רגשי.

כך כותבים חז"ל: "קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו"?

תירצו חז"ל: "עינו הטעתו". הוא ראה שושלת יוצאת ממנו — שמואל הנביא, ושלמה המלך שקרוי "בן קרח", והוא דימה לעצמו: אם כן ודאי אני צודק! דמיון – לא נבואה. תחושת זכאות במקום אמונה. וזו הסכנה.

מביא המהר"ל שבעדת קרח היו למעשה שלוש קבוצות שונות לגמרי כמבואר במסכת סנהדרין דף ק א

דתן ואבירם רק חפשו מחלוקת לכן נבלעו באדמה ונענשו עונש גשמי כי על מחלוקת יורדים לשאול הישר לגהינם.

ב. נשיאי העדה כלל לא רצו במחלוקת אלא חפצו להקטיר קטורת כדי להידבק בקדושה העליונה על כן נשרפו באש רוחנית כמו נדב ואביהוא.

ג. קרח חלק ורצה גם הוא להיות כהן גדול לכן נשרף מאש הקדושה כיון שרצה להקטיר שלא כדין ואף נבלע כיון שעשה מחלוקת.

ואם כך יש להבין במה חטאו מאתים וחמישים מקטירי הקטורת הרי כל חפצם היה אך ורק להידבק בשכינה? מבאר השל"ה – לא חטאם העצמי הביא את מפלתם, אלא ההתחברות אל קרח. לו היו באים מעצמם, בדרך עצמאית, מתוך כיסופי אמת, היה ניתן אולי להדריך אותם, ללמדם את דרך ההתקשרות לקודש. אך בחבירה למחלוקת – איבדו את זכותם.

לא די בכוונה טהורה – צריך גם מסגרת טהורה. אין האידיאל מצדיק את האמצעים, ואין לשם שמים מועיל אם הוא צומח בקרקע של שנאה, פילוג או ערעור הסדר האלוקי.

כל עונשם היה על שהתחברו לרשעים וכיון שמטרתם היתה לשם שמים לכן טענו העדה נגד משה רבנו ואהרן, בזה שיעצתם לבדוק דווקא על ידי הקטורת

ובאמת, מדוע בחר דווקא במבחן בעל הסכנה הגדולה ביותר

ומכאן נוכל להבין את טענת העדה למחרת: "אתם המיתם את עם ה'" – כביכול האשמה כלפי משה, מדוע בחרת דוקא את הקטורת כמבחן. הרי ידוע מהכוהנים, ומנדב ואביהוא, שהקטורת מסוכנת — כל קירוב מיותר עלול להוביל לשריפה. אז מדוע לא בחר משה מבחן אחר? שיבחן אותם בתפילה, באהבה, בלימוד — למה דווקא באש המסוכנת?

אך האמת היא — שמשה רבנו, איש האלוקים, לא בחר מתוך שרירות, אלא חשף בפניהם את האמת העמוקה של הקדושה. הקטורת — עליונה היא. היא סמל החיבור הפנימי ביותר בין עם ישראל לשכינה, סמל של תפילה, של ריח ניחוח, של עבודת הלב. היא מתאימה רק למי שמסוגל לשאת את הקדושה בעדינות, ביראה, בענווה. וכל המבקש קטורת – נבחן האם לבו טהור מספיק כדי לשאתה. אין זו "מלכודת" היא המבחן המוחלט — האם חפצך בשכינה באמת? האם אתה טהור עד הסוף?

משה רבנו לא הרג את העדה – אלא גילה את האמת עליהם

מי שקטורתו קודש — ישרוד. מי שקטורתו חמדנות עטופה בקדושה – יישרף.

לא כל רצון להידבק באלוקות, הוא אכן קדוש. לא כל התלהבות היא טהרה. הדבקות בקדושה מחייבת סינון עמוק של כוונות, של הקשרים, של סביבה. ולכן — חיבור לקרח, גם אם כוונתך טהורה, מכתים את כל המהלך.

תורת ישראל אינה רק שאיפה לעלייה — אלא זהירות בדרך. העולה להר ה' — צריך שיהיו ידיו נקיות ולבו

משה רבנו, כדי להבין את עומק לבו הרחום, את גודל נשמתו ודרכי הנהגתו, עלינו לשים לב לדקדוקי הפסוקים — ולקרוא בין השורות את מסכת הרחמים הנסתרת.

כפי שמבאר המהרי"ל דיסקין זצ"ל, בפסוק הראשון (במדבר טז, ז), כשמצווה משה: "קחו לכם מחתות… ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת", מדובר עדיין על הציווי המקורי — מבחן הקטורת, שכולל לא רק את הקטורת עצמה, אלא גם את האש. כי זו מהות הקטורת – אש וקטורת יחד. הקב"ה אמר: נראה מי ראוי להקטיר, ומי לא. מבחן מסוכן, כמו שנדב ואביהוא שילמו עליו בחייהם.

אולם בפסוק י"ז, לאחר שמנסה משה להתפייס עם דתן ואבירם, ומדבר על לבם – אך הם ממשיכים בחוצפתם — משנה משה את הנוסח": ואתם קחו איש מחתתו ונתתם עליהן קטורת , ואין זכר לאש! כאן מתחילה להתגלות רגישותו העצומה של משה רבנו. הוא מבין שהעם הולך לאבדון, ולמרות שמדובר במורדים, הוא לא רוצה שימותו. הוא מנסה לעכב את הדין, ואולי אף לשנות את גזירתו.

והשיא בפסוק י"ח": ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהן אש וישימו עליהן קטורת".

הם עצמם — מדעתם — הוסיפו אש, על דעת עצמם, בניגוד לרצונו של משה שביקש למנוע מהם סכנה.

כאן טמון אחד היסודות הגדולים במנהיגות: משה לא רוצה לנצח – הוא רוצה לרפא

לא להביס את קורח ועדתו – אלא להצילם מעצמם.

הוא מבקש תהליך שבו תתגלה האמת, לא כדי לנקום, אלא כדי לברר, מתוך תקווה שיתעשתו.

ולכן התפלל משה:

"אל תפן אל מנחתם". מדוע? האם חשש שתתקבל הקטורת?

למה? כי משה רבנו לא מבקש עוד 'אש' מבני אדם…לא! אלא הוא רוצה שתהיה אש מהשמים, אם תהיה אש מבני אדם, זה אומר שהם יעשו קטורת, אם הם יעשו קטורת, הם ימותו, הוא לא רוצה שהם יביאו אש,

משה שינה את המבחן – לא אש מבני אדם, אלא אש מן השמים תבחר את האהוב על ה'

והוא מתפלל: ריבונו של עולם, אם תוריד אש על כולם, אם תהיה אש מהשמים על כולם, ייראה כאילו אני בחרתי מבחן קטלני כדי להמיתם. אל תעשה זאת. תן שהמבחן יהיה כזה שיראה רק על הזכות, לא על העונש. שאל יובנו הדברים כאילו אני מחפש להכות בהם.

משה ביקש מבחן כמו אצל אליהו בהר הכרמל: אש שיורדת מן השמים לאות אלוקי ברור, וללא מעורבות אנושית, ללא סיכון כי כשהאדם בעצמו שם אש — הרי הוא מכין לעצמו מזבח מוות. אך כשהאש יורדת מהשמים — זה סימן לבחירה של הקב"ה

אך העדה, 250 איש הם היו חפצים הוסיף אש. כפי שביאר השל"ה הקדוש, מתוך רצון מסוכן לקרבה שלא במקומה

זוהי אזהרה נוקבת: הדבקות צריכה להיות לא רק חמה עם התלהבות — אלא מדויקת, לא מספיק לאמר, יש לי כוונות טובות, זה לא מועיל ולא מעניין. לא כל התלהבות היא קדושה!

אש יכולה לעלות מעלה — אך גם לשרוף.

והנה משה רבנו – שידע מראש את הסכנה, ניסה לשנות את גורל המתקוממים. הם עצמם, במעשיהם, שינו את הכללים – ולכן אש ירדה ושרפה. ומשה? לא כעס, לא שמח, לא אמר: "אמרתי לכם". אלא נשאר בתפילתו ובדאגתו — איש האלוקים.

ההיסטוריה זוכרת את קרח, אך מנציחה את משה. ומי שרוצה לעלות בהר ה' — ילמד מהענווה הזאת, מהניסיון המתמיד להציל גם את החוטא, ולא להכריע אותו. ולפעמים, דווקא כשאתה יודע שאתה צודק — זה הזמן לוותר, להרפות, לתת לרחמי שמים לגבור על מידת הדין. כך נבנית תורה אמת.

כעת יאירו דברי השל"ה הקדוש (תורה אור קכ"א) שביאר מדוע עדת קרח מתו דווקא במבחן הקטורת: הקטורת – מלשון קטר – קֶשֶר, רומזת על האחדות בעם ישראל, שכן כלולה בה גם החלבנה שריחה רע – גם לרשעים יש מקום בסוד הקטורת, החלבנה ריחה רע, היא בקטורת סמל הרשעים.

לכן כתב הפרי צדיק (פקודי ז') שדווקא אהרן – אוהב שלום ורודף שלום – היה ראוי להקטיר את הקטורת שמביאה אחדות.

לכן עדת קרח, שעסקו במחלוקת ופרוד, נענשו דווקא בקטורת – הסמל לאחדות, ואילו אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, היה היחיד שיכול להציל את ישראל באמצעותה, כי רק מי שמייצג שלום ראוי להקטיר קטורת המאחדת את כלל האומה.