1.
בתחילת פרשת המחלוקת, פרשת קורח, הרש"ר הירש בלשונו הזהב, מתאר את דפוס הפעולה של אנשי המחלוקת "לדורותם": 'משה שמע – או מוטב: הוא הבין את המטרה ואת המניע של הטענות וההאשמות שהוטחו כלפיו. הייתה זו כפירה ביסוד האלוקי של שליחותו. ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג ענייני הכלל, הם בקשו לספק את האינטרסים של עצמם, ולצורך זה באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות המחניפות לאהבה העצמית של כל העם.'
בעלי המחלוקת לא באים לקבל תשובות, הם מחפשים לקחת בשאלות, להקשות, לפלג. לכן אין שום צורך להתייחס אליהם, אבל בשביל היהודים הכשרים שמאמינים בה' ובמשה עבדו ורוצים לדעת תורתו, יש לבאר סוף סוף מדוע אין בסיס של אמת לכתב האישום של קורח. הטענה המרכזית של קורח ועדתו הייתה: "כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו?" לכאורה, בעצם הטענה אין כפירה, להפך, היא באה בשם הקִדושה. בשם השוויון. בשם הרוח. תוכן הטענה מצית מהפכה צודקת, לכאורה: כל אחד יכול. כל אחד ראוי. כולנו קדושים. אז למה רק אהרן?
עוד באתר:
2.
אכן בהמשך הדברים מתייחס הרש"ר הירש גם לגופם של דברים ומבאר, שלא רק הרקע לטענתם מלווה בשקר מוחלט אלא אף עצם הטענה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' " מהווה סילוף מסוכן של האמת. קורח טוען, שהעם כולו כבר 'קדוש' מעצם מהותו, ומכאן שהוא אינו זקוק שיבחרו בעבורו מנהיג ייחודי או כהן מובדל מאחיו. טענה זו נשמעת נאצלה, אך היא טומנת בחובה גאווה ושקר.
האמת היא, שהעם נועד להיות 'קדוש', כלומר, יש לו ייעוד של קדושה לעתיד לבוא. הם 'קדושים' לא במובן של השגת המטרה כבר כעת, אלא במובן של היותם מיועדים ומוקצים למטרה עליונה זו של קדושה. תפקידם הוא להתעלות ולהתקדש ללא הרף, ועליהם לשאוף ללא הפסקה להגשמת ייעודם האלוקי.
קורח טעה או גרוע מכך – חטא לאמת, כשהציג את הייעוד כאילו הוא כבר מציאות קיימת. הוא בלבל בין 'קדושים תהיו', כפי שנאמר על ישראל במקומות שונים בתורה, לבין 'הנכם קדושים'. בטענתו זו, הוא העניק לגיטימציה לגאווה ולעצלות רוחנית. ההיגיון שלו היה עלול לבטל חלילה את הצורך בעבודה רוחנית מתמדת, בהדרכה ובסדר היררכי של עבודת ה', כגון הכהונה והלוויים, שהם הכוחות המניעים את העם לקראת השגת ייעודו הקדוש.
3.
הרש"ר הירש מלמד על קורח ועדתו שני דברים. האחד, המניע לאישומים מצידם היה מלווה בשקר מוחלט: "הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד", כלשונו. נוסף לכך, גם תוכן האישומים שלהם משולל מיסודו: הם "באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות".
בתוך דבריו טמון מסר עמוק: כאשר ניצבות בפנינו טענות רציניות ומהותיות, חובתנו להקשיב, לעיין ולרדת לשורש הדברים. בפרט כשמדובר בדברי תורה, יש לבררם באמת וביושר, אך לעשות זאת בענווה, בצניעות וביראת שמיים. לא מתוך גאווה, ולא חלילה בשיתוף פעולה עם בעלי ריב ומדון. שכן דרכם של אנשי מחלוקת רצופה שקר, וגם אם לעיתים דבריהם נשמעים דברי אמת, כאשר המניע פסול, סופם שימעדו וייכשלו גם באמת עצמה.
