אנשים אומרים: אם אין ציפיות – אין אכזבות. אבל האמת היא שאם אין ציפיות – אין חיים. הציפייה היא זו שמולידה משמעות, שמבעירה את הלב, שמרוממת את האדם מעבר למה שיש לו עכשיו, אל מה שהוא מאמין שיכול להיות. הציפייה היא התנועה הפנימית של הנשמה שמבקשת לגדול, להאמין, לקוות, להילחם.
האמירה הזו – "אם אין ציפיות אין אכזבות" – היא לפעמים ניסיון של הלב להתגונן, להימנע מכאב. אך מי שמפסיק לצפות, מפסיק לחיות. החיים נטולי ציפייה הם חיים שקטים מדי, מתים מדי, נעדרי עומק. רק מי שציפה – כאב. רק מי שייחל – התאכזב.
אבל דווקא במקום הכאב הזה, באה ההזדמנות הכי גדולה. לא להילחם באכזבה – אלא ללמוד ממנה. להבין שהאכזבה היא המחיר שאנו משלמים על כך שאכפת לנו. שהיא תעודת ההשתתפות שלנו במשחק החיים האמיתי. היא לא טעות – היא מורה. היא באה לחדד לנו מה אנחנו באמת רוצים, למה באמת קיווינו, מה היה חסר, איך לא שמנו לב, מה היה מוגזם, מה לא מבורר.
עוד באתר:
הציפיות הן שמשמעות החיים מתבררת בהן. הן האש שמאירה את הדרך. האכזבות הן הצללים – אך אם לומדים להסתכל בהן נכון, הן משרטטות את גבולות האור.
האכזבה לא צריכה להיות אויב. היא בת ברית. היא לוחשת לנו איפה טעינו בכיוון, איפה קיווינו למשהו חיצוני מדי, איפה לא דייקנו את עצמנו, איפה אהבנו מבלי להבין, איפה נתנו בלי להקשיב, איפה דמיינו ולא ראינו באמת.
וכל מי שלמד לצפות – ולקבל גם את האכזבה כחלק מהצמיחה – מגלה עולם שלם בתוכו. לא עולם של פשרה, אלא עולם של עומק. כי ככל שאתה מדויק יותר בציפייה, כך אתה קרוב יותר למשהו עמוק בתוכך.
וכשהאכזבה מגיעה – אתה כבר לא מתרסק. אתה מתבונן. אתה בוכה, אבל אתה לא שובר את הכלים. אתה הופך את הדמעות לדיו, את השבר למפה, את הלב שלך לכלי שמכיל יותר.
ולכן, הציפיות הן לא הבעיה. הן חלק מהשירה של החיים. רק צריך ללמוד להכיל את הדממה שבין הצלילים, את ההחמצות, את העיכובים.
כי מי שמצפה – חי. ומי שמתמודד עם האכזבה – גודל. ומי שמוכן לשלם את המחיר – מגלה שיש לו לב של אדם.
