על נהרות בבל: בכייה על ציון וגעגוע לאהבה האלוקית

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

על נהרות בבל, שם ישבנו – לא ישיבה של מנוחה, אלא ישיבת אבלים.

"גַּם בָּכִינוּ", לא בכי של געגוע קל, אלא בכייה של נשבר לב, של אדם שזה עתה נקרע ממנו עולמו, נפשו ועצמותיו כאחד.

בזכרנו את ציון –את ההוד והקדושה, את העליונות הרוחנית שנשפעה בירושלים, מקום של יראה שלימה.

כלל ישראל, שעד לא מזמן היו נתונים תחת סכך השכינה, על אדמת הקודש, נמצאו מושלכים על גדות הנהרות הטמאים של בבל, ארץ נכר, ריחוק אין קץ ממקום השראת שכינה לא רק ריחוק גיאוגרפי אלא גם מהותי נפשי רוחני.

החורבן היה עמוק: "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי"(איכה ד, ט),

הרעב היה כה איום עד ש"ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן"…אמהות שראו במו עיניהן כיצד נרצחים בניהן לנגדן, כיצד נרמסים התינוקות בראש כל חוצות – והלב לא עמד, אלא נשבר.

פסוק נורא … הוא מתאר את עומק הסבל בירושלים בזמן החורבן – ומעמיד השוואה חריפה: עדיף היה למות מחרב  מאשר למות ברעב.

טובים היו חללי חרב – מי שנהרג מייד, במכת חרב, סבל פחות.

מחַלְלֵי רעב – מאלה שמתו אט אט מחרפת רעב.

 

הפסוק אומר שהרעבים לא היו חסרי תנועה לגמרי – הם יצאו לשדות לחפש מזון  כדי לשרוד הם יצאו לשדות הם קיוו לשוב לחיים, והם נהרגו ביד בעלי השדות – שרצו לשמור על יבולם.

מצד אחד – הם היו כל כך מיובשים ויבשים שלא היו נראים בכלל כברי חיים.

מצד שני – ברגע שקיבלו מעט אנרגיה לצאת להשיג אוכל, פתאום התעוררו לתקווה… ואז נהרגו..

" יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי"

– לא סתם נהרגו, אלא דווקא אחרי שניסו למצוא תקווה.

כלומר – לא רק שנהרגו, אלא שגם התקווה שלהם עצמה הפכה הכנה לקראת המוות שלהם…

אומרים המפרשים שיש כאן צער נורא

הרעב הוא לא רק מוות פיזי – הוא גם מוות נפשי. מוות שמותיר את האדם בלי שליטה, בלי תנועה, בלי משמעות.

החרב חותכת ונגמר…  הרעב מכלה  אט־אט את הצל של האדם.

מוות בחרב – האדם לפחות מת כאדם.
מוות מרעב – האדם מת לאט, מתבזה, מת מול עיניהם של שאר הרעבים….לכן אומר הפסוק

"טובים היו חללי חרב…"
לא כי החרב טובה – אלא כי המצב שבו האדם נהרג על עצם הרצון לחיות – הוא השפל הגדול ביותר.

לא רק העם פשוט סבל. גם חכמי ישראל, אותם "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (שם ד, ב), שעליהם אמרו חז"ל (ילקו"ש איכה רמז תתרמב) שהיו מגנין את הפז ביופיים, שדמותם הקרינה הוד של תורה ושל שכינה – גם הם הושפלו, נרמסו, אורותיהם כבו באכזריות

זוהי הבכייה. לא רק על ירושלים החרבה, אלא על זהות אבודה, על פסגה רוחנית שנפלה ונשברה.  אלה הן דמעות של הכרה עמוקה בנפילה ממעלת האדם, דמעה שבוקעת ועולה מההבנה על גודל האבידה הרוחנית.

הכאב הוא עצום, והתקווה היא, מי שמרגיש את החסר, ראוי להיות זה שיזכה למלא את החסר

וזוהי עבודת ימי בין המצרים – לבכות לא כדי לשקוע בכאב אלא כדי לעורר את הגעגוע והתקווה,  הצער  כדי לזכור, כדי להחיות את ציון בקרבנו.

"שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן" (תהלים קל"ז) בכי, עמוק, לא רק בכי של תגובה למצב, בכי של תגובה למצוקה, לא רק.

אלא יש כאן מהלך עיוני עמוק

והשורש הוא שיש הבדל בין כאב גופני לבין כאב רוחני.

מצד אחד התיאור של צער הוא עצום, הריגה, רעב, עבדות, בזיון, גלות, צמא – סבל פיזי ונפשי עד קצה גבול היכולת.

ואף על פי כן, דוד המלך מעיד – לא זו הייתה עיקר הבכייה. "בזכרנו את ציון. "

יש להבחין בין בכייה על מה שקרה – לבכייה על מה שחסר.

יש להבחין בין בכי של תגובה – לבכי של הכרה.

נבוכנדצאר היה באוניה שלו עם השרים שלו, שרים בכלי זמר ומלכי ומנהיגי ישראל קשורים בשלשלאות של ברזל, בזיונות השפלות הרג

אך אומר דוד המלך, הצער הגדול של עם ישראל, הוא 'בזכרנו את ציון'.

אומר הרב פינקוס משל, אדם שנפגע בתאונת דרכים, הגוף נפגע הוא צריך לעבור שיקום, הוא בצער, על הגוף שלו, שואלים אותו איך אתה מרגיש הוא אומר, קשה כואב…קשה… והוא ממשיך אני לא יכול להיות קרוב לרב שלי…

הצער של הגוף מפריע אבל זה לא הכאב הגדול שלו, הכאב הגדול מה שהוא לא קרוב לרב שלו.

הרוח היא העיקר. הכאב אינו מגוף האדם, אלא מאובדן השייכות לתורה, לקודש, לשכינה.

אם כן, כל מערכת הייסורים, מיתות, טבח ונהרות של דם – הם רק הרקע. הבכייה האמיתית – היא על מה שאין, אין מקדש, אין שכינה, אין קרבן

 

אומר דוד המלך  –  שָׁם יָשַׁבְנוּ בכינו…אבל למה?

בתוך מערבולת הייסורים, בשעה שכאב הגוף הזעקה והבכי הוא בזכרנו את ציון…

 

במסכת נדרים (פ"א ע"א) מובא שחכמים, ואף הנביאים, לא ידעו על מה אבדה הארץ, עד שפירש הקב"ה: "על עוזבם את תורתי. "
וברש"י: "שלא ברכו בתורה תחילה. "

וכאן נחשפת עומק האמת של אותה תקופה – לא דור פורק עול, לא אנשים בועטים בקודש, אלא דור קדושים, לומדי תורה, אלא שהתביעה אליהם הייתה – לא על הלימוד, אלא על ההערכה.
התורה לא הייתה חשובה דיה ביחס למעלתם.

זו איננה עזיבה טכנית את התורה, כי כן היו לומדים, אלא עזיבה תחושתית, תודעתית.

הם היו עסוקים בתורה היו עסוקים במצוות

אבל לא ברכו בתורה תחילה, לא היו מספיק מעריכים את עומק הקשר עם הקב"ה שנוצר על ידי התורה…ואז בגלות, הם בייסורים לא יכולים ללמוד תורה, לא יכולים לקיים מצוות, ואז הם מתעוררים לאהבת השם, "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, אִם־תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי – מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחולַת אַהֲבָה אָנִי "
)שיר השירים ה', ח(

 

 

פשט הפסוק:

האהובה – כנסת ישראל – פונה לנשות ירושלים, רעותיה, בשיא השבר והכאב:
אם תמצאו את דודי – מה תגידו לו?
היא לא מבקשת מהן להשיב אותו… היא לא מנסה להסביר… או לבכות…
היא אומרת דבר אחד!

תגידו לו – שחולת אהבה אני.

לא נפגעתי… לא ננטשתי… לא כעסתי…
אלא – אני חולה מרוב אהבה.

לפי רש"י, זו זעקה של הדורות, קריאה אל אומות העולם

אתם שראיתם מה עבר עלינו – עם ישראל – דניאל בגוב אריות, חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, דור מרדכי, ימי השמד המלחמות עד התקופה שלנו…
אתם תעידו לדודי, לקב"ה, שאהבתי אותו עד כלות.
גם כשהרביצו, שרפו, הפקירו אותי – לא עזבתי אותו – אני חולת אהבה.
והחולי הזה – הוא חולי שמחפה על כל המרחק.

אומר הרשב"ם, אם תראו את דודי, תגידו לו שאני נחלשתי, שכחתי את עצמי, מרוב אהבה אל הקב"ה

בתוך השבר, נשארתי נאמנה…
גם כשלא הרגשתי כלום – אני חולת אהבה

האהבה מתגלה כשהאהוב נעלם, והלב ממשיך לאהוב.
חולת אהבה  – משמע, אני לא יכולה לחיות בלעדיו.
אני לא מתריסה.

דווקא מתוך אותה שפלות על נהרות בבל, עולה בכי אדיר שמגיע עד כסא הכבוד – לא על עצמם, אלא על אובדן האהוב מכל

ככל שנתרומם להבין את עומק הכאב הרוחני ההוא – כך תתעצם בנו הכמיהה לגאולה

העיון בתולדות החורבן – בין אם חורבן בית ראשון, בין אם חורבן בית שני, ובין אם גירוש ספרד עד התקופה שלנו לצערנו… כל הצרות שפקדו את כלל ישראל לאורך הדורות – מחייב מבט שאינו מסתפק ברגש ובתיאור היסטורי, אלא מבקש הבנה למדנית־עקרונית!

אנו צריכים לפתח זווית ראייה שלא רואה את המובן מאליו, שלא רואה רק היסטוריה, היסטוריה כואבת, לא בשביל זה אנו לומדים היסטוריה לא בשביל זה אנו נמצאים במחנות ההשמדה, לא בשביל לראות כמה הם סבלו ואנו לא, לא כדי לאמר לא עוד – לא !! לא בשביל זה לומדים היסטוריה,

אנו לומדים את ההסיטוריה היהודית עם זווית ראויה חד ומלוטשת  אנו רוצים לראות את המציאות העמוקה, לא מה שנראה בעין האדם, לא!

אלא  אנו רוצים לראות את 'המעבר'…

אנו לומדים את ההיסטוריה כדי ללמוד כמה צער היה ובכל אופן, אם תראו את דודי תגידו לו שחולת אהבה אני, זה לא לימוד של מה שהיה

אלא לימוד כמה כח עוצמה ויכולת יש לאדם בהווה

זה לא לימוד היסטוריה זה לימוד להווה.

כך נוכל להבין בעומק את מה שאמרו

חז"ל במסכת נדרים (פ"א ע"א)  חורבן הבית לא נבע מעבירה גסה של עזיבת התורה, אלא מכך "שלא ברכו בתורה תחילה"

דהיינו, גם כשהתורה הייתה נלמדת – היא לא הייתה בעיניהם כביטוי של קשר נפשי עמוק, של אהבה עילאית למתן תורה. התורה לא הפכה למהותם – לאותו דבר שהוא נאמר על ידינו

"חיי עולם ונטע בתוכנו"

= לא היעדר המעשה גרם לחורבן, אלא העדר החיות הפנימית, לא היה את עומק ההכרה, לא הייתה  ההשתוקקות.

לא מדובר בעם רחוק, אלא   מלאים תורה ומצוות. אלא שהתביעה עליהם – מתוך גובה מדרגתם –  הם לא חיפשו את 'הקב"ה' אלא רק את 'חוקי' התורה אבל לא את נותן התורה…ולכן הם יצאו לגלות, ושם הם גילו (גלות – לגלות) את הרצון העז להיות קשור להקב"ה…

ונעמיק.

הגלות היא 'עונש' אבל ההגדרה של עונש היא לא 'עונש' כמו שהורים מתוך תסכול מענישים את הילדים שלהם, לא זו הכוונה אלא המהות האמתית היא שעונש –זה מעין ייעוד מחדש

במבט שטחי, נוטים לפרש את מושג "העונש" כמו חלילה נקמה – כאילו הקב"ה כועס על האדם או על העם, ולכן שולח עליו ייסורים, גלות, הרס או מחלה.
אבל במבט עמוק כפי שמבואר בדברי רבותינו –   הקב"ה לא מעניש את האדם או את העם כמטרה, אלא כדרך הכוונה ותיקון.

עונש, בלשון תורה, הוא אמצעי ליישר את המסילה שהתעקמה, לא להחריב את הרכבת.

ייסורים זה ליישר את האדם כדי שיגיע לישרי לב שמחה'

וניתן דוגמא מימי שלמה המלך –

ימי שלמה המלך היו שיא השלימות של עם ישראל,  הם ימי של איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו

בית המקדש הראשון, השראת שכינה גלויה

שלום בין השבטים, שלטון בינלאומי

איש תחת גפנו ותחת תאנתו

האומות באו לשמוע את חכמתו ותורתו של שלמה המלך, וזה היה קידוש השם גדול בעולם.

אבל כשבני ישראל סטו מהדרך – עבודת השם לא נפסקה, אלא שינתה תפקיד…
מממלכת כהנים בארצם – לממלכת סובלים ועמידים באמונה בגלותם…ושם בגלות הם צריכים להמשיך להיות עובדי השם

מעובדי השם בזמן שיא לעובדי השם בזמן של קושי, הייסורים הם לא לצער אלא לכוון

אם לא בחרו עם ישראל לקדש ש"ש בזמן שיא

הם יקדשו ש"ש בזמן משברי

הם לא ברכו בתורה תחילה בזמן שיא

בזמן שבו הם יכלו להעריך את נותן התורה

לכן הם יצאו לגלות והם הגיעו למצב שבו הם צריכים להתעורר עוד יותר להכיר את הקב"ה

הם לא הכירו את הקב"ה בזמן טוב

הם יכירו את הקב"ה ויבחרו בו בזמן קשה

הקושי הוא לא 'צער' וזהו, אלא צער עם משמעות

מה שהופך את 'הצער' לצער שווה וראוי.

הגלות איננה רק אובדן – אלא מעבר ממערכת של שליטה, אל מערכת של השפעה דרך מסירות נפש….

הקב"ה אינו מעניש להכאיב, אלא מייסר כדי להעיר.

והייסורים, כדברי הגמרא (ברכות ה:), הם "מתנה", כי דרכם מתקנים פגמים רוחניים שנוצרו בחטא.

וזה עומק תיקון החטא זה חלק מהמסלול, אם הוא מביא תשובה!

עומק השקפה זו הוא בכך, שגם כאשר האדם נכשל –
הקב"ה אינו מתייאש ממנו.
הוא ממשיך להובילו – דרך שבילים קשים יותר,

זה ענין יחוד השם, שגם בזמן החושך יוכל האדם להמשיך ולהאיר, אפילו בתוך הקשיים.

במקום לראות בצרות עונש, עלינו לראות בהן שינוי במסלול ההובלה:

לפעמים הקב"ה מאיר – ולפעמים הוא מעורר.

בהתחלה הקב"ה נתן לנו את בית המקדש

הקב"ה נתן לנו אפשרות ללמוד תורה בשמחה

אבל לא ברכו בתורה תחילה (כנ"ל)  הקב"ה כמו ביקש מאתנו

"פתחי לי אחותי רעייתי… לא בא כקטרוג, אלא כהזמנה… כקול אוהב שדופק על הדלת…

אבל כלל ישראל, מתוך אדישות שהות, והססנות, לא פתחו בזמן – ו"דודי חמק עבר."

ואז התגובה משמים הייתה – לא עונש, אלא –  "הכוני פצעוני", חורבן, גלות, דם ודמע.

אך מה תגובת עם ישראל…התגובה היא

לא זעקת שבר, לא טענה על האובדן – אלא "חולת אהבה אני. "
וכך ממש ראינו גם בחורבן בית שני…

כאשר מליוני יהודים נטבחו באכזריות נוראה… דמם זרם, גופותיהם הפכו לגדר…

ועדיין, לא פסק שיר השירים מפיהם.

 

עם שכל כולו דבקות – גם כאשר הוא נדקר – ממשיך לשורר שיר אהבה לבורא עולם.

אותו חורבן אחרון במלחמה האחרונה, רעב   עבודת פרך, עינויים רבים ועוד ועוד, העוצמה זו הגבורה,  "אם תמצאו את דודי – מה תגידו לו? שחולת אהבה אני!"

זו לא סיסמה. זה מהלך שלם של תודעה.

לא הסבל הוא עיקר.

לא כל קטסטרופה היא רק צער…

 

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו

אומר המלבי"ם

"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי –" הנפש, בהיותה נתונה בתוך הגוף מתחילה פתאום להרגיש חסר.

הרעיה, היא הנשמה, שוכבת במנוחת העולם הזה – אך שוכבת בלילה… זהו שקט שמכסה על חסרון, החסרון להיות קרוב להקב"ה, בתוך השקט, משהו עמוק מתעורר.

הנפש מבקשת –   "את שאהבה נפשי" – אין זה רק קשר שכלי או מצוותי, אלא געגוע עמוק לאהוב פנימי, לקשר שהוא שורש הזהות שלה.

יש כאן ביטוי של הנשמה בגלות,  של עם ישראל בריחוקו.

הלילה – הוא זמן  של גלות, של ספקות, של ייאוש, של נפילה.

אבל האמת, היא שהחושך הוא חלק מהדרך

אין התגלות בלי געגוע, ואין געגוע בלי הסתר.

החיפוש הוא עצמו הקירבה

לא תמיד מרגישים – אבל כן מתקדמים.

התורה מספרת על רחל אמנו

"וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִּנְיָמִין"

יעקב בדרך כלל קיבל את שמות ילדיו כפי שניתנו ע"י נשותיו (ראובן, שמעון, לוי וכו') – ודווקא כאן הוא משנה. נשאלת השאלה: מדוע דווקא כאן יעקב משנה את השם שנתנה רחל – והופך מ"בן-אוני"  ל"בנימין"?

המשמעות של "בן-אוני" – בן צערי", כמו המילה אנינות, שמשמעותה היא צער היה צער לידה ויש צער בעקבות הפטירה

אבל "אוני" – זה לשון כוח  כפי שכתוב (דברים כא): "כּוֹחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" – כלומר "בן כוחי"

אז מהו שמו של בנימין, בן הצער או בן הכח? התשובה היא קשה, פעמים הצער, הוא מקור של כח, אוני זה הצער, אבל זה יכול להפוך למקור כח עצום!

לכן אמר יעקב אבינו, שיהיה ברור לכולם, צער היה (אוני) אבל רחל לא רואה את הצער, אלא את הכח (אוני)

אז יעקב אינו מבטל את דבריה של רחל – אלא מדייק לדורות הבאים!

 השם "בן-אוני" עלול רק לשאת זכר לכאב הלידה ולפטירתה של רחל, ויעקב רוצה לשים את החותם והדגש על התקווה  בנ-יָמִין – בן הימין, בן הכוח, בן התקווה.

ובכך הוא נותן לרגע השבר – משמעות של תקומה.

וכך גם אנו אנחנו כאן להכריז: היה כאן אוני – היה כאב, הייתה אנינות.
אבל היה גם כוח.
כוח של אמונה.
כוח של נתינה.
כוח של שמחה גם בתוך העייפות.

אנחנו לא רואים את "בן-אוני" כציון של שבר  
אלא כ"בנִיָמִין"  תמצית הכוח

התקווה והאמונה

הכאב – לא טשטש את בהירות האמונה.
הייסורים – לא כיבו את אור התקווה.
הסבל – לא מחק את חותם החיים.

כאשר בית המקדש עמד על תילו, שכינה שרתה בישראל, והייתה בהירות באמונה.

כל אחד ידע: יש בורא, יש תכלית, יש סדר ברור במציאות.

המערכת האלוקית הייתה מערכת של גילוי, של בהירות הערכים באופן מוחלט…ובכל אופן למרות הגילויים התקיים בעם ישראל וישמן ישורון ויבעט, ואז מגיע הבלבול חוסר הוודאות

מצד אחד לומדים תורה

ומצד שני לא מעריכים את נותן התורה

על משכבי בלילות – ביקשתי את שאהבה נפשי.

לא החושך הוא הכואב – אלא היעדר הפנים בתוך החושך.

אומר הרב פינקוס:

כאשר שאלו אותנו אומות העולם

מה טיבו של אותו רבש"ע שאותו הנכם כה אוהבים ואנו התחלנו להסביר להם דודי צח ואדום, צח כשלג בזמן שביהמ"ק היה קיים והשכינה שרתה בישראל זכינו לבהירות מופלאה באמונה ידענו את תפקידנו בעולם האדם חש את הסייעתא דשמיא האופפת אותו גם עובר העבירה קבל במקום את עונשו יהודי ואפילו מלך יהודה בכבודו ובעצמו שהיה נכנס לבית קדשי הקדשים מיד היה נפגע…

 

פעם היו לנו נביאים שהורו לנו את הדרך הנכונה להצלחה ועליה בתורה ובירא"ש

היתה גדלות בתורה מימות משה ועד רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו לומדים תורה מיושב ולכן אמרו חז"ל משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה…ומזמן לזמן יש קושי לבחור בהקב"ה יש פחות גילוי יותר חושך ולכן אמנם יש ירידת הדורות אבל יש עלייה בכח הבחירה של האדם… אני לדודי ועלי תשוקתו

תגובתם האכזרית של אומות העולם היתה אנה הלך דודך…??

פירש"י אנה הלך דודך היו האומות מצערות את ישראל אנה הלך דודך למה הניח אותך עזובה אלמנה כלומר אומות העולם כביכול באים לסייע…

חסר לכם משהו בואו נעזור לכם…. אך אנו אומרים לאומות העולם, אנו נשאר במקומנו ונמתין לדודי לרבש"ע כי עלי תשוקתו יודעים אנו בבירור שעד כמה שאנו בבחינת חולת אהבה גם דודי הקב"ה מתגעגע אלינו אף יותר.