תכרות ברית חדשה: עשרים שנה לגירוש מהגוש

1. את התיאור הבא מצאתי במדור המכתבים למערכת של השבועון 'כפר חב"ד'. מעניין להציץ במדור הזה בכל עיתון, אבל ב'כפר חב"ד' זה משהו מיוחד. בתגובות ששולחים הקוראים יש ממש סקופים חסידיים בפרסום ראשון ובלעדי. "בקשר למה שצוין, עד כמה היה חשוב לרבי אחרי מלחמת ששת הימים שלא יגידו 'כוחי ועוצם ידי'", כותב הקורא שלום בער הלוי, "להלן קטע מיחידות של הגה"ח ר' חיים גוטניק ע"ה, ביום ה' מנחם־אב, ערש"ק פרשת דברים תשכ"ז".

"יחידוּת" היא פגישה אישית של חסיד עם הרבי. אולי יותר מדויק: פגישה אישית של הנשמה של החסיד עם הנשמה של הרבי. היחידות המדוברת התקיימה, לפי התאריך שהוזכר, קצת יותר מחודשיים אחרי ניסי מלחמת ששת הימים: "שלוש פעמים בתקופתנו נתן הקב"ה לדורנו הזדמנות לאתחלתא דגאולה", אמר הרבי, "אבל החמצנו את כל ההזדמנויות, והמנהיגים הם האשמים. ההזדמנות הראשונה הייתה בשנת תש"ח… לגבי מי המבול מפרש רש"י שבתחילה הביא עליהם הקב"ה את הגשמים באופן של גשמי ברכה וציפה לראות אם ישובו, ורק אחר כך נהיה ההפך מגשמי ברכה. בשנת תש"ח שלח הקב"ה גשמי ברכה, היה זה בימים שאפילו האדון מרוסיה התייצב לטובת עם ישראל נגד הממלכה האנגלית שפעלה נגד עם ישראל, והייתה זו שעת הכושר. אבל המנהיגים נעמדו להתווכח אם להזכיר במגילת היסוד את שמו של הקב"ה אם לאו, והחמיצו את ההזדמנות".

 

2. "ההזדמנות השנייה", המשיך הרבי, "הייתה במבצע סיני. משמיים ניסו אותנו. אילו בני ישראל היו מאמינים שלא מטוסי המיראז' הצרפתיים ולא המטוסים האנגליים מביאים לנו את הישועה אלא הקב"ה – הכול היה אחרת".

"אבל מעולם לא הייתה שעת הכושר כמו בימים אלו", קבע הרבי, כאמור, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. "הייתה זו מלחמת התורה והמצוות. אין כל ספק בכך. כשיהודי במוסקבה אמר תהילים ויהודי אחר בבאפלו הניח תפילין באותו יום, זה סייע לכך שהיהודים ניצחו בארץ ישראל את שונאיהם. אילו היו מנהיגי ישראל מנצלים הזדמנות זו לעורר את העם לתורה ומצוות, היינו עתה במצב אחר לגמרי… השכינה ירדה למטה מעשרה טפחים וסייעה לחייל שנלחם בגבול ארץ ישראל. אם היו מנהיגי ישראל אומרים אחר כך לאותו חייל שנלחם שינצל את הכוחות שהתגלו אצלו בימי המלחמה לטובת קיום התורה והמצוות, וגם זאת באופן של 'נעשה ונשמע', אזי היה העם כולו מוכן לעשות זאת, והכול היה עכשיו אחרת. אבל גם הפעם שתקו המנהיגים והחמיצו את ההזדמנות הגדולה. הם התביישו לומר לעם היהודי את האמת, שזו העת לשוב לקיום תורה ומצוות… צריך לומר ליהודים שעליהם לשמור תורה ומצוות".

 

3. זה לא איזה קורא בקפה שאומר את זה, כן? אם היה מדובר במישהו כזה – לא הייתי מצטט את הדברים. סליחה, לא הייתי קורא אותם בכלל. זה הרבי מלובביץ'. והוא קובע שההתעוררות הרוחנית העולמית סביב מלחמת ששת הימים ("מלחמת התורה והמצוות", כלשונו) הייתה יכולה לקדם מאוד את הגאולה, אבל החמצנו את השעה. למה? בגלל שהיינו תקועים בתודעת "כוחי ועוצם ידי" ובגלל שהמנהיגים לא דיברו מספיק אמונה, ובעצם בגלל שהרוח הגדולה של שדה הקרב נשארה שם, בשדה הקרב.

"אני התחלתי עם מבצע תפילין", המשיך הרבי, "וזו רק ההתחלה. תקוותי שעל ידי מצוות תפילין יוכלו להשפיע על כלל ישראל להתקרב לעוד ענייני תורה ומצוות, לשמירת כשרות ושבת, ועד לכל התורה כולה. הכוונה שלי היא להגיע למצב שיתווספו שניים וחצי מיליון ידיים של יהודים מניחי תפילין, כמספר האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. העם היהודי ישתכנע כשידברו איתו אודות תורה ומצוות. לא רק נערים בני שלוש עשרה עד תשע עשרה. גם בני ארבעים שכבר נמצאים באמצע החיים מוכנים לשמוע את האמת, אם המנהיגים רק יאמרו להם אותה. עוד לא הפסדנו שעת הכושר. עוד לא מאוחר מדי".

4. אנחנו רגילים לדבר על ירידת הדורות, אבל תראו כמה התקדמנו מאז "מלחמת התורה והמצוות" של 1967 ועד "מלחמת התורה והמצוות" של 2023. איזו התעוררות יהודית, כמה תפילות, כמה ציציות, כמה מיליוני ידיים שמניחות תפילין, כמה כשרות, כמה הפרשת חלה, כמה שבת. כמה דיבורי אמונה של המנהיגים, מראש הממשלה ונשיא ארצות הברית ומטה. כמעט אף אחד לא נתקע בתודעת "כוחי ועוצם ידי", אולי בגלל המכה הקשה של השבעה באוקטובר שפתחה את כל המערכה.

אז רגע, יכול להיות שהפעם לא נחמיץ את גודל השעה? האם כל אחד מאיתנו מודע בכלל לגודל השעה, או שאנחנו נסחפים אחרי הכותרות של התקשורת, שתמיד, אבל תמיד, תעסוק איתנו בקוטן השעה? האם יכול להיות שהגאולה בפתח, וצום החמישי עוד ייהפך לששון ולשמחה? (ואם כן, מה אעשה עם כל מאגרי הקלי־צום שקניתי השבוע לקראתו?).

 

5. ועכשיו אל רגע נורא בהיסטוריה של עם ישראל, שבימים אלה מציינים לו 20 שנה: ההתנתקות. מדהים שכבר עברו 20 שנה, נכון? מבחינתי זה קרה לא מזמן. מדברים הרבה בימים האחרונים בתקשורת על "ציר מורג" ו"מסדרון נצרים". בשבילי מורג זה לא ציר, ונצרים זה לא מסדרון. אלה יישובים פורחים עם ילדים משחקים ועם בית כנסת וחיי קהילה תוססים. אלה שמות ופנים. אבל בכל פעם אני צריך להזכיר לעצמי מחדש שלמעשה כל מי שטרם מלאו לו 20 עוד לא נולד אז בכלל. דור שלם שמכיר את ההתנתקות רק מהסיפורים. טוב, וגם מהתוצאות שלה היום במציאות.

לפני כמה ימים שלח לי מישהו – עוד מעט תבינו למה – מאמר ישן שבו הרב הראשי, הרב ישראל מאיר לאו, מספר זכרונות מימי גוש קטיף: "הייתה לי הזכות הבלתי נשכחת לבקר ברוב יישובי גוש קטיף, בעיקר במוסדות החינוך, התורה והתפילה שפיארו את הגוש. בכפר דרום למשל השתתפתי בשני אירועים שקבעו את אופיו של היישוב: האחד חנוכת מקווה טהרה, והשני הכתרת הרב אברהם יעקב שרייבר כרב היישוב. הרשימו אותי ילדי הגוש, תינוקות של בית רבן, ותלמידי ישיבות ההסדר, אשר היוו עתיד מבטיח לפריחתו ולשגשוגו, כפי שקיווינו כי כך אכן יהיה. בשנה הראשונה לכהונתי כרב הראשי לישראל סיירתי ברוב יישובי הגוש למסע התעוררות לקראת הימים הנוראים. לא רק ביישובים הדתיים, כמו גני טל, כפר דרום, עצמונה, נווה דקלים, נצר חזני וקטיף, אלא אף ביישובים אלי סיני, דוגית ורפיח ים".

 

6. וכאן עבר הרב לאו לספר על תקופת ההתנתקות: "בשנה האחרונה לקיומו של הגוש התכבדתי לשאת את ה'הדרן' לסיום הש"ס במסגרת הדף היומי. האירוע התקיים בבית הכנסת המרכזי בנווה דקלים. להפתעתי נתבשרתי כי היה זה סיום הש"ס השלישי ביישוב. מי יגול עפר מעיניו של מהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל, שהגה את רעיון הדף היומי ובוודאי לא העלה בחלומו את האפשרות כי ילמדו את הש"ס מול שערי עזה".

טוב, מאז רבי מאיר שפירא הספיק להתרגש מאין־ספור דפי גמרא שנלמדו ונלמדים בימים אלו על ידי חיילי צה"ל ברצועת עזה בשיא המלחמה. "לא אשכח לעולם את השבת האחרונה של גוש קטיף", סיים הרב לאו, "הייתה זאת שבת חזון תשס"ה, אותה עשיתי בביתה של אסתר בזק ביישוב נווה דקלים. נאמתי בליל שבת בבית הכנסת המרכזי עם הרב יגאל קמינצקי, רב היישוב. בשבת בבוקר, לאחר התפילה, התקיימה ברית לנכדו של הרב יוסי ארציאל מקדומים. אי אפשר היה שלא להתעלם מחזונו של יחזקאל הנביא: 'ואומר לך בדמייך חיי'. היה איתי ידיד בלתי נשכח, חנן פורת ז"ל, ואנו האמנו כי בזכות הברית והופעתו של אליהו הנביא יתרחש הנס ברגע האחרון, אך לא זכינו. במוצאי שבת ישבתי על הרצפה בביתה של הגברת בזק, עם אחייני הרב משה הגר־לאו ועם ח"כ אפי איתם, וקראתי את מגילת איכה".

 

7. לפני כמה ימים ביקש ממני ידידי אסף קליין להנחות את החופה של בתו ניסנית. אני לא מאלה שמכירים את השמות של הילדים של החברים שלהם (שומר את מעט המקום שנשאר בתאי הזיכרון לשמות של האחיינים), אבל את השם הזה איך אפשר לשכוח? אסף וליה קליין הנציחו בשם בתם הראשונה את שמו של היישוב שממנו גורשו כזוג צעיר, ניסנית (בשעתו אמרתי להם שטוב שהם לא גורשו מתל קטיפא…).

זיכרון גוש קטיף נוכח מאוד בחיים של משפחת קליין. אני זוכר מחתונות קודמות את החופה המשפחתית המיוחדת שהסבתא והסבא, מיכל וד"ר ר' מוטי שומרון, שהיה האגרונום של גוש קטיף במכון התורה והארץ, רקמו לשמחות נכדיהם. חופה שמעוטרת באיור של עצי דקל ושל המבנה המפורסם של ישיבת ימית בנוה דקלים, ומעליהם הפסוק "והשב ישראל לנוויהם".

הפעם מתחת החופה עמדו שני סמלים חיים של ההתיישבות הפורחת של יישובי גוש קטיף: את שמה המיוחד של הכלה כבר הזכרנו. נו, אז עם מי תתחתן בחורה שנושאת שם כזה? זוכרים את התיאור של הרב לאו לברית האחרונה שנערכה בבית הכנסת של גוש קטיף בשבת חזון תשס"ה, רגע לפני תשעה באב תשס"ה? זה היה חתיכת אירוע. היו שם המונים. כאלפיים איש. כל התושבים, וכל השב"חים שבאו לחזק את הגוש (הסבר למי שמתחת לגיל 20: שב"חים, בהקשר הזה, הם לא פועלים ערבים לא חוקיים. זה היה הכינוי שניתן לצעירים שהצליחו איכשהו להסתנן לגוש, למחות נגד הגירוש ולחזק את התושבים שלו ברגעים הקשים, למרות שכוחות הצבא הפכו אותו לשטח צבאי סגור) וכל הרבנים ואישי הציבור שבאו לשבת חזון רגע לפני התאריך שיועד לתחילת הגירוש. מעמד מרטיט שכל מי שהיה בו לא ישכח אותו, גם אם אין לו זיכרון כמו של הרב לאו.

ובכן, 20 שנה חלפו, והתינוק שנימול אחרון, לעת עתה, בגוש קטיף, לבנון מנחם ארציאל, הוא החתן הצדיק שעומד פה עכשיו לידי תחת החופה ומתפלל בכוונה. זה הקטן גדול נהיה. מה בכלל אומרים בחופה כזאת?

 

8. רגע לפני שבירת הכוס, ולפני שהזמר הראל טל (על הקשר שלו לגוש קטיף צריך לספר?) שר בהתרגשות ביחד עם הקהל את השיר שלו "תיתן אחרית לעמך", איחלתי לחתן ולכלה ולעם ישראל שני איחולים קצרים. פעם הם היו חלום רחוק, אבל היום הם חלום קרוב: עוד יישמע בבית הכנסת המרכזי בנווה דקלים בכי תינוקות נימולים, עוד ישחקו ילדים וילדות בניסנית. אמן.