אני שואלת אותו המון, בטח על דברים שחשובים לי, אז גם על זה התייעצתי איתו. כשחיים ביחד, חולקים. גם שמחות, אבל גם פחדים וחששות. "איך להתחיל, בעלי, הרצאה, בבנייני האומה, כנס 'בנין שלם', על סבתאות צעירה?"
"תתחילי ככה", הוא הציע לי, (למה תמיד משהו שאני יכולה לחשוב עליו שעות, לא לישון בגללו, לילות, משהו שבליבי עמוק, אני אומרת לעצמי, 'מה הוא מבין בזה? אני לא אערב אותו', וכשאני שואלת, ברגע, בהבזק, במכת ברק, הוא נותן לי את הפאנצ').
"תתחילי ככה", הוא הציע, "תעמדי על הבמה ותגידי: לכל משפחה יש את הסבתא הזו שתמיד מוכנה לעזור, שתמיד פנויה לתת, שבכל זמן אפשר, גם בספונטניות, להשאיר אצלה את הילדים, היא תמיד אומרת 'כן בכיף', 'תביאו', היא נותנת הרגשה נעימה. אבל בכל משפחה, יש גם את הסבתא השנייייייייייה".
עוד באתר:
ועשיתי את זה. וזה היה מעולה. וכולן צחקו. ודיברנו הרבה בהרצאה על פילוסופייה סבתאית, על מחשבות של תפקיד. הנה חלק מהרעיונות:
-רוב חיינו כילדות ונערות חלמנו והתפללנו להיות אימהות.
לא חלמנו להיות סבתות באותה אינטנסיביות, באותה עוצמה.
-כשהבת שלך או הכלה, נמצאת בחודשים האלה, שהיא תיכף תהיה בעזרת ד', אימא, בפעם הראשונה שלה, גם את עוברת תהליך מקביל. שימי לב אלייך. הדברים הפעם אינם קשורים לגופך אבל כן בהחלט לנפשך. העדינה.
-'סבתא מצפה' זו הגדרה שצריך לתת לה את מירב החשיבות. ברור, קריצה, שאת לא מקנאה, אבל את כן, אם את עדיין צעירה, את חושבת על עצמך בסיטואציות יצירתיות דומות ושואלת בריכוז פנימי, האמנם?
-גם מצבי רוח וחשק לאוכל מסוים, נכנסים באישור, כאן. גם.
גם דאגות.
גם אכזבות של כמה מערבים אותך כסבתא בלידות, ובכל תהליכי הבדיקות הקודמות. זה האיזור המיועד ביותר להיעלבויות.
-בתרגילים האלה של בריאות בתראפיה, תמיד יש את הרגע הזה, שהמטפלת אומרת "בואי נקשיב רגע לילדה שאת, לידה שבתוכך". במקרים אחרים, בתרגילים אחרים, ההוראה היא, "בואי תהיי רגע ההורה של עצמך. מה את אומרת לך?".
למה בחיים אף אחת לא עושה לך תרגיל שאומר, "בואי שנייה תהיי הנכדה של עצמך", או "מה היתה אומרת הסבתא שאת, לילדה שבתוכך?".
חבל. סבתות יש להן המון עוצמה מרגיעה. הרבה תובנות עומק. יותר מלאימהות.
-עוד הבדל שאי אפשר להתעלם ממנו הוא, שכשאת הופכת להיות אימא, את יחידה עבור ילדך. כשנולדת הסבתא שאת, יש לך תמיד תחרות והשוואה כמו במשפט שבעלי הגה. את לא לבד במערכה. לא רק מול הזוג ושאלת ה- כמה את מתערבת, אלא שיש לך גם עוד נקודת התייחסות שנקראת , 'הסבתא האחרת'.
-הסביבה מצפה שנהיה מהסבתאות החדשה 'רק מאושרות', אבל זה לא תמיד נכון, ולכל תפקיד יש זמן התהוות. התרגלות, וקלישאות שבסוף מסתברות כנכונות, רק עד שאת תגיעי אליהן לפעמים ייקח לך זמן.
-ילדים שזוכרים אותך אימא מסוג מסוים, סוג טוב, מצפים שתהיי ככה גם סבתא לנכדים, רק שמה? רק שאת א.עסוקה בדברים שסוף סוף חיכית לעשותם עבור עצמך, וב. גם האימהות שלך השתנתה. את הרי הרבה לפני הסבתאות משנה תהליכים באימהות. אנחנו לא אותן אימהות לילדים הבכורים כמו שאנחנו לילדים הצעירים. מה יפה?
שאת ה'כל כולך במיטבך' שאת כן נותנת לנכדים, מה שמאוד דומה לטוב שנתת לילדים הבוגרים, הראשונים, הילדים הצעירים שלך, דרך זה, רואים.
לחזור על העניין הזה רגע? היא אולי זה לא מספיק ברור?
כדי להבהיר, אני הולכת אל עוד נקודה סבתאית, שתחזיר אותי לזאת הזווית:
שאלתי את עצמי, "מה אני הכי אוהבת בסבתאות שלי?".
ועניתי לי.
מה גיליתי?
גיליתי שמה שאני הכי אוהבת בסבתאות שלי, מאוד דומה לחלק שאהבתי באימהות שלי. כי סבתאות מחזירה אותך שוב לחלקי אימהות ששכחת כמה אהבת אותם, בצעירותך.
אחרי שעניתי לי, ראיתי לי, שהילדים הצעירים שלי, רואים דווקא דרך הנכדים, איזו מותק של אימא הייתי לאחים הגדולים שלהם.
מובנת כעת יותר, הזווית?
ועניין אחרון, כי קוראים לי כאן לבוא. דרך הסבתאות את מגלה בילדייך שלך, יכולות אהבה מדהימות שלא ידעת שיש בהם.
לראות אותם מהצד אוהבים את הילדים שלהם, שזה סוג של אהבה שלא יכולה להתממש לפני שהם בעצמם הורים, זה עושה לך מההתבוננות מהצד מתוך עצמך, הכי אושר בלב.
מי לימד אותם לאהוב ככה ילדים?
