מקבל טלפון מהחברותא מתייפח בטלפון כמו תינוק

אין לי מושג איך נראה 'בת קול' וקצרה בינתי מהשיג איך נראה ד"ש – דרישת שלום מן השמים, וכשלמדתי את הגמרא במסכת תענית כא: שם מסופר על אמוראים שזכו לקבל דרישת שלום מן השמים פעם בשנה או פעם בשבוע או בכל יום, לא התעמקתי כל כך, כי מעולם לא שמעתי באוזניי בת קול וזה מעבר לתחום השגותיי.

אמנם, המשורר הגדול הרה"ח ר' יו"ט עהרליך זצ"ל, שאתמול היה היארצייט ה-35 שלו, חיבר ניגון שמסביר ש'בת קול' בימינו מגיע בצורה של איתות, לפעמים זו תמונה ולפעמים איזה שיר ששומעים וזה מעורר אותך לענין מסויים, זה נקרא 'בת קול'.

 אז היה לי לא מזמן ד"ש חם משמים משני צידי המתרס, כפי שתיווכחו בהמשך.

הכל התחיל כאשר יהודי מוכר ביקש ממני טרמפ ותוך כדי נסיעה הוא מספר לי על מישהו שמחפש לרכוש מוצר מסויים, יש לו דרישות גדולות והוא רוצה דוקא ממישהו שאפשר לסמוך עליו שעושה עבודתו נאמנה וביראת שמים, כיון שיש לי קצת ידע ונסיון בתחום, הרמתי אליו טל' והצגתי את עצמי, סיפרתי לו שפלוני אלמוני סיפר לי שהוא מחפש להזמין את המוצר ואולי אוכל לעזור לו בענין, האיש קבע איתי פגישה ושיגע אותי כהוגן עם דרישות מעל ומעבר, הלוך וחזור, חקירות ודרישות, ביקור אצל מקצוענים בתחום, ואני כבר עייפתי וחשבתי שזה עובר את גבול ההשתדלות.

סוף טוב הכל טוב, העיסקה נסגרה, הסכום נקבע, גם חלקי עבור עמלי נקבע, אמנם לא מי יודע מה, אבל בכל זאת סכום נאה, אך לא לקחתי בחשבון דבר אחד, אני מקבל טלפון מהאיש שלקחתי טרמפ, והוא מזכיר לי, שהוא ביקש ממני אז, שאם יצא מזה משהו, שלא אשכח אותו, ולכן מגיע לו דמי תיווך והוא רוצה לא פחות ממחצית הסכום שאני אמור להרוויח כאן, אמרתי לו, אני איש מפרגן ולא עומד על המקח, ואכן, אם העיסקה היתה נרקמת כמו שנרקמה ביני לבינך, כלומר, אם הייתי מרים טלפון ומתווך את העיסקה, אתה צודק, אבל זה ממש שונה, האיש שיגע אותי שעות וימים, פגישות, ביקורים אצל מומחים, בדיקות וטרטורים, אולי בפעם הבאה נעשה הפוך, אני אציע ואתה תתמודד עם אדם כזה ותשלם לי חצי מהרווח.

תכלית הסתדרנו ויצאתי עם צ'ק נאה והפקדתיו בבנק.

כיון שמאז ומתמיד השתדלתי לתת חומש לצדקה, וזה זמן רב שלא היה בידי הזדמנות כזאת, שיש בידי כמה אלפי דולרים לחלק, התמלאתי שמחה של מצוה, לקחתי דף ועט ורשמתי לי איך לחלק את הצדקה שהפקידוני משמים. זה לא היה פרוייקט מסובך, הרי הפסוק 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ' רלוונטי תמיד, סיכמתי את הסכום ונשארו בידי עוד 1500 דולר שעלי לחלק.

את ה-1000 יעדתי מיד עבור אחד מאחיי שידעתי שזה תמיד שימושי אצלו ובענין ה-500 הנותרים התלבטתי, חשבתי אולי לפרוט אותם לחמש מאות סינגלים, היינו דולרים בודדים ולהכניס לנרתיק הטלית והתפילין שלי וכך יהיה לי לתת דולר לכל המשולחים בחודשיים הקרובים ובכך אקיים את דברי הרמב"ם שפוסק שעדיף לחלק הצדקה, מעט להרבה עניים מאשר לתת הרבה לאחד.

אבל אז באה מחשבה מנוגדת, איפה הבטחון? 'מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה', וכי עלי לשמור ולדאוג לעצמי לצדקה למחר? ברוך ה' יום יום.

כשניגשתי לתפילה, החלטתי להתפלל על כך שה' יאיר עיני, למי מתוך כל הנצרכים שאני מכיר, לתת את ה-500 דולר, ואולי בכלל לחלק את זה ל-5 מאות ולתת ל-5 נצרכים וכו'.

תפילת שמו"ע בד"כ עוברת ביעף, וכשאני מגיע לסוף 'אלוקי נצור' ואני מתחיל לבקש בקשות אישיות קודם אמירת 'יהיו לרצון' (שאלתי פעם את הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל בעל 'אבן ישראל' ורב שכונת 'זכרון משה', האם לומר 'יהיו לרצון' קודם אמירת על חטא ביוה"כ? ענה לי הרב: אחר אמירת 'יהיו לרצון' כבר סיימת את שמונה עשרה, וזה נתקן בסוף שמו"ע ולא אחריה), אני מתבייש שכל השמו"ע החליק איכשהו ורק בסוף מתעוררת הכוונה, כשמגיע לבקשות האישיות.

תכלית, הודיתי להקב"ה על החסדים וביקשתי ממנו שיתן בליבי רעיון למי הכי טוב לתת את הסכום הנותר בסך 500 $

עודי פוסע לאחורי ג' הפסיעות ולמול עיני אני רואה פנים מוכרות עם זקן מלבין, שאני עוד זוכר אותו כשזה כולו שחור, אבל לא סתם זוכר, אלא שסיפור יוצא דופן צף ועלה ממעמקי 35 שנות תהום הנשיה.

וכך הוה מעשה: לאחר נישואיי בשנת תשנ"א התגוררתי באנטוורפן, סמוך הייתי על שולחן חותני ורעייתי היתה מורה בסאטמר ואני כביכול הייתי בכולל והיה לנו להוצאות בצמצום.

יום אחד, אני מתפלל מעריב בפשעווארסק, ניגש אלי היהודי הזה ומנפנף בידו מעטפה ומוסר לי אותה, הבנתי כי מישהו מארץ הקודש שלח לי מטמון, אני פותח את המעטפה ומגלה שם 500 $ טבין ותקילין, עם פתק מצורף וכתב היד מוכר לי היטיב, זהו חברותא שלי, אמנם מבוגר ממני בכ-6 או 7 שנים אבל הרבה בילינו יחד, כשנכנסתי לישיבה גדולה הוא היה כבר מוכתר בקיבוץ כ'עלטערער בחור' בהמשך התחתן וכעת הוא כותב לי במכתב: רב שלומים, אני מתאר לעצמי כי יש לך הוצאות בנכר והפרנסה טרם סודרה, הא לך קצת 'מעשר געלט' שהצטברו אצלי, שיקל עליך את ה'כל ההתחלות קשות'. 

לא חלמתי, זה בא לי בהפתעה אז, אמנם היו לנו הרבה שיחות נפש וצחוקים וחיזוק הדדי, לפרות פערי הגיל, אבל כל הכבוד שהוא זוכר אותי, התרגשתי.

את השליח הזה ראיתי מול עיני, אותו צורה רק הזקן הלבין ונזכרתי באותו חברותא שאז שלח לי דרכו את המעטפה עם ה-500 $, אוי כמה עברו על אותו חברותא בשלושה וחצי העשורים מאז, הר של צער ויגון, גרשיים, סכסוך עם ילדיו, איבוד פרנסה, בריאות הנפש ועוד הרשימה ארוכה וכיום הוא מתגורר זרוק באיזה חור ומנסה לשרוד את היום יום.

הבנתי מיד ששלחו לי מסר משמים שהוא הכתובת הנכונה, בפרט שיש כאן הכרת הטוב מידה כנגד מידה ועוד במידה ובמשורה.

מיד אחר התפילה שלחתי הודעה לגרשי (בן אחי ר' אברהם ז"ל), הלא הוא אחייני המסור מאז ולתמיד, הודעתי לו ששלחתי 1500 דולר עם פלוני אלמוני, שיאסוף את זה ויתן 1000 לאחי וה-500 הנותרים לאותו חברותא.

לא ציפיתי כלל למה שאירע בדקות הקרובות, אני מקבל טלפון מאותו חברותא והוא מתייפח בטלפון כמו תינוק, לא מצליח להוציא משפט מהפה, אני רגיש לדמעות, היה קשה לי עם זה, כולהו 500 דולר, לא סוף העולם, מה פשר הבכי הזה אני שואל אותו?

זה לא הכסף, זה החיבוק מהקב"ה, זה ליטוף עדין מלמעלה בתוך היגון. 

תנגב את הלחיים ותספר, ביקשתי ממנו. ובכן, הוא מספר: אתה בטח יודע מה עובר עלי, אין לי כלום וגם אין לי אף אחד בעולם לספר לו על הכלום שאין לי (מזכיר לי את האיש שעמד ליד הכותל המערבי וצעק במר ליבו: 'רבש"ע, תרחם, אין כלום, אין אשה, אין ילדים, אין פרנסה, אין נחת', ניגש אליו ברסלבר אחד ואומר לו בחום: 'אין יאוש בעולם כלל', צועק האיש שוב: 'רבש"ע, אתה רואה? אמרתי לך אין כלום, תראה, גם יאוש אין).

רק אוזן קשבת אחת יש לי, התרפיסט, הוא הכותל שלי, פעם בשבועיים אני מבקר אצלו וזה מקל עלי קצת את הבדידות והצער.

הבוקר קמתי והרגשתי שאני חייב ללכת אליו שוב, אבל ידעתי שיש בעיה, למרות ידידותנו וקרבתנו, בפעם הקודמת שהייתי אצלו, הוא רמז לי בעדינות, דהיינו, הוא פתח את המחברת ורשם תוך כדי אמירה, חוב 5 ביקורים כפול 300, סה"כ 1500 ₪.

אני לא יכול ללכת אליו בלי 1800 ₪, החוב פלוס הביקור הנוכחי, אבל כסף מנלן? אין בידי לפורטה אפילו שוה פרוטה?, נעמדתי בפינת החדר לתפילה, ודיברתי אל בורא עולם בשפת ידיד, רבש"ע, אין לי אל מי לפנות, אתה יודע כי אני חייב, מוכרח, ללכת אל התרפיסט, אני צריך את זה לא פחות מאויר לנשימה, אבא, אין לי חשבון בנק וגם לא תיבת דואר, אבל לך לא חסרים דרכים איך לשלוח לי את ה-1800 ₪, יונה מהחלון כמו לאליהו הנביא ויכלכלוהו העורבים או מעטפה עם הרוח, אתה כל יכול, אנא, אבא.

אני מסיים את תפילתי והטלפון מצלצל וגרשי על הקו, שואל אם אני בבית (במחסן) כי שרוליק מלייקווד שלח 500 דולר.

אתה מבין? זה ד"ש חם מהשמים, ליטוף מאבא אוהב ששומע אנחה מעומק הלב ולא מאכזב. הבנת על מה הבכי? לא על הכסף, על ההיענות המהירה והנעימה, תודה שזכית להיות השליח שלו למסירת הד"ש.

אני עומד עם הטלפון ביד ואני דומע, כמה קשה לשמוע שיחה כזאת וכמה נעים לקבל ד"ש כזה מבורא עולם, כי זה ד"ש גם עבורי, הנה, ביקשת שאכוון אותך לכתובת הנכונה? הכתובת מוכנה ומחכה לך, אני המתווך, שניכם ביקשתם שניכם קיבלתם.

ואם לא די בכך, כעבור שעה אני מקבל טלפון מאחי והוא אומר שהכסף ששלחתי לו הוא כסף מבורך. מאי משמע? שאלתי.

והוא ממשיך לשאול: שרול, מה הכסף הכי כשר ומבורך? 'ברור' עניתי, דמי שדכנות כידוע. אכן כך, עונה אחי, בעוד שעתיים בעזהי"ת אנו זוכים בס"ד לסגור שידוך לבני היקר והכסף שזה עתה הגיע אלי כבר שוכן אחר כבוד במעטפה לשדכן.

הנה כי כן, ד"ש שני משמים עבורי ביום אחד.

וטעימה מן הגליון:

איזה חידוש חידשה נוות ביתי תחי' והודפס השבוע בגליון?

היכן מרומז בשמות הפרשיות של בין המצרים, שאין להכות התלמידים במקל?

מדוע פרשת נדרים מובא דוקא בפרשה זו בחיבור של חודש תמוז ואב?

אלה ועוד חידושים נפלאים בתוך הגליון.