"עזה" אמר בשבוע שעבר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ "ניתנה לפני שנים רבות כדי שיהיה שלום. זה לא הולך טוב. מי שהיה אז ראש ממשלת ישראל וויתר על עזה. זה היה דבר לא חכם לעשות. זה גרם לסיטואציה להיות גרועה יותר".
רבות התלבטתי עם איזה משפט כדאי לסכם את תוכנית הגירוש מגוש קטיף שהשבוע מלאו לה עשרים שנה והמילים שאמר טראמפ התבררו כנכונות ביותר לפתוח איתן.
טראמפ, כמתבונן מהצד וכמי שרואה את המתרחש בקן הצרעות העזתי ואת השלכותיו על העולם כולו מנתח את המציאות בצורה אובייקטיבית ובלי מניירות. בלי שיואשם באינטרסים פוליטיים כאלו ואחרים. בלי שיסומן כ"משיחי" מצד סהרורי השמאל. הוא, כנשיא המעצמה הגדולה בעולם מסתכל נכוחה על הדם שנשפך כאן מאז הוצאתה לפועל של אותה תכנית אווילית ומסוכנת ושופט את המציאות בעיניים אובייקטיביות.
עוד באתר:
הוא, שרק מחפש שקט, מבין היטב את מה שמיאן להבין הדיקטטור אריאל שרון שהוביל את תוכנית הגירוש בשרירות לב אחרי שהשוחד, המרמה והפרת האמונים סימאו את עיניו.
תוכנית הגירוש מעזה, כפי שרבים מאוד זעקו בכל כוחם בכל הזדמנות, נכשלה כישלון חרוץ. במקום שגשוג ושלום היא הביאה בכנפיה, כצפוי, מוות והרס, דם ושברון.
"דין שדרות כדין תל אביב" נטבע באותם ימים אותו מונח שקרי שבא להראות שטרור כלפי עיר הספר הדרומית תטופל ביד קשה כאילו היה טרור המופנה כלפי תל אביב הגדולה, אבל האמת צחקה להם ולכולנו בפרצוף.
"מה שרואים מכאן לא רואים משם" אמר שרון באחד הדיונים על תוכנית הגירוש מעזה, בבואו להסביר מדוע הוא מקדם את התוכנית ההרסנית בניגוד לכל היגיון אנושי, בניגוד לדמוקרטיה ובניגוד לרצון שולחיו ואכן מה שרואים מכאן לא רואים משם: המצב הקשה שהביא עלינו שרון שאותו חווים כאן כולנו היא משהו שלא נראה "משם". היא משהו שכל בר דעת שנמצא כאן למטה, במציאות החיים היומיומית חש על בשרו עד כמה היא איומה ומסוכנת, אבל משם, ממגדל השן, מהחשש להיכנס לכלא ומהרצון למצוא 'איתרוג' לא ראו את הסכנה הברורה.
ולא רק עיניו של שרון הסתמאו בגלל השוחד שקיבל והרצון להימנע מעונש על כך, אלא גם עיניהם של מאות העיתונאים, הפוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל שקיבלו סכומים אדירים מקרנות ומדינות הבוחשות בעניינה של ישראל, כדי לקדם אינטרסים הפוגעים בה. הם אלו שדחפו, קידמו, לחצו ועשו הכול כדי לקדם את התוכנית ההרסנית. אלו שבבריונות וברשעות אכזרית שמוכרת רק ממדינות קומוניסטיות סתמו פיות, השליכו מתנגדים פוליטיים למעצרים שרירותיים, טפלו שקרים, היכו ביד קשה ועשו הכל לדכא את רצון העם.
הגירוש מעזה היה אם כל חטאת. הוא הוביל לנהרות של דם להישפך בראש כל חוצות והביא לכל כך הרבה כאב שאיש לא יוכל לרפא. הנתונים מדברים בעד עצמם: ב-38 השנים, בין 1967 ל-2005 למניינם, בהן שלטה ישראל ברצועת עזה נרצחו בה או באירועי טרור שיצאו ממנה 282 ישראלים. 38 מתוכם נרצחו בעשרים השנים שבין מלחמת ששת הימים עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה (ממוצע של פחות משני הרוגים לשנה), 29 במהלך האינתיפאדה הראשונה, 39 מחתימת הסכמי אוסלו והבאת כנופיית ערפאת ימ"ש לעזה ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 ועוד 124 בחמש השנים שמאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ועד לגירוש מעזה.
לפני שניגע בנתונים הכואבים של מספר ההרוגים בגלל פעילות טרור שיצאה מעזה בעשרים השנים שלאחר מכן, כדאי לשים לב לנתון אחד שבתקשורת התעלמו ממנו: 52 מתוך 124 הנרצחים בחמש השנים האחרונות לשליטת צה"ל בעזה, נהרגו בפעולות טרור שקרו במהלך השנה וחצי מאז ששרון הודיע על תוכנית הגירוש ועד שהיא קרתה בפועל. המספר הדרמטי הזה לימד כבר אז, מהשטח, כי דיבורים על נסיגות וויתורים נותנים כוח לטרור ומדרבנים אותו, אבל שרון וחבר מרעיו עצמו עיניהם מלראות.
מי שלא הבין אז שהמתיישבים הגיבורים ברחבי רצועת עזה הם השכפ"ץ של כולנו. מי שהיה מוכן למכור את עזה תמורת נזיד עדשים, הפך את כולנו לבני ערובה. הפך את כולנו לנפגעים מהמלחמה הארוכה בתולדות ישראל. אות הקלון על כך, לדיראון עולם כפשע שלא יוכל להיסלח, מוטלת על אריאל שרון ובניו, על 'פורום החווה', על התשקורת הישראלית ועל אותם מובילי דעת קהל שהתגייסו במלוא העוצמה כדי להעביר את המהלך המסוכן ביותר בתולדות עמנו במאה האחרונה.
כשבאתי לסקור את השתלשלות האירועים הביטחוניים שקרו ברצועה אחרי הגירוש ממנה די הופתעתי. במרוצת השנים זכרתי שחלפו 3-4 שנים מאז הגירוש ועד שהטרור החל לפרוץ במלוא עוצמתו מהרצועה, אבל התברר שזה קרה הרבה יותר מהר; פחות מחצי שנה בלבד לאחר מכן.
בחודשי האביב של שנת 2006 נורו לראשונה מעזה רקטות תקניות ולראשונה אי-פעם נורו רקטות לעיר אשקלון. צה"ל תקף אתרים של ארגון חמאס במבצע שקיבל את השם 'חץ דרומי' וחיסל כמה מחבלים, תוך הבטחות רהב כי הטרור "יטופל ביד קשה" אבל המצב רק הלך והחריף. 10 חודשים בלבד לאחר הגירוש הוציאו המחבלים לפועל תוכניות קרב מתקדמות משמעותית. הם תקפו מוצב צה"ל, טנק ונגמ"ש ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום, רצחו 2 חיילי צה"ל ולקחו בשבי חייל מפוחד אחד שלא ניסה אפילו להילחם איתם, גלעד שליט שמו. חילופי האש הללו שקיבלו את השם 'גשמי קיץ' הסתיימו בסופו של דבר אחרי ששני אזרחים וחייל נוספים נהרגו, וללא שגלעד שליט יוחזר משביו.
חטיפת שליט לוותה בירי קאסמים ופצמ"רים נרחב לכל יישובי העוטף, שדרות ואשקלון, אבל אותם מאחזי עיניים בדרג הצבאי והמדיני (אריק שרון כבר קיבל את עונשו הראשון והפך לצמח ואהוד אולמרט מילא את מקומו) עדיין הבטיחו לציבור שהם שולטים בסיטואציה. כיבוש עזה מחדש לא היה בכלל אופציה שעלתה על השולחן. הרעיון היה מוקצה 'משיחי' מחמת מיאוס.
חשוב לציין כי הרמטכ"ל באותם ימים היה דן חלוץ – אותו מפקד יהיר שביצע בפועל את תוכנית הגירוש, וזה שהפך את הצבא לכלי פוליטי ששקוע במלחמות אחים במקום בהתעצמות האויב. חלוץ שהתנהג בבריונות והיה עסוק במציאת חן בעיני פוליטיקאים ובעלי הון, היה אחד האשמים באותם הימים לפרוץ מלחמת לבנון השניה ולפגיעה הקשה בחיילים ובאזרחים. ראשו וליבו שהיו מונחים בהקצאת כל המשאבים לטובת גירוש יהודים מארצם, סומאו מלראות את ההפתעה שבישל לו ארגון הטרור חיזבאללה באותם ימים. חלוץ כמובן לא למד את הלקח, לא אז ולא היום.
במקום להכות על חטא, לקחת אחריות ולרדת לנצח מהבמה הציבורית, בשנים האחרונות פעל הלה רבות כדי להפיל את הממשלה הנוכחית מתוך מחשבה שהוא עדיין קרוץ מחומר מיוחד – כזה שלא מתחשב ברצון העם ושיכול לקבוע להמונים כיצד לחשוב ואיך לחיות.
הרפיסות המהדהדת מיהרה כמובן להחיש לאזור את סבב הלחימה הבא, חמשה חודשים לאחר מכן, שקיבל את השם הלוהט 'חורף חם'. אזרח אחד ושני חיילים נהרגו, הי"ד.
המבצע הבא, פחות משנה לאחר מכן, בסביבות חג החנוכה של שנת 2009 היה כמובן עניין של זמן. הוא קיבל את השם 'עופרת יצוקה' ו-13 לוחמים ואזרחים מצאו את מותם כתוצאה מפעילות הטרור של חמאס. מספר ירי הרקטות מהרצועה באותה שנה, אם תהיתם, חצה את ה-2,000. טווח הרקטות הגיע אז לראשונה לאופקים ובאר שבע – מזרחית לעזה, ולאשדוד – צפונית לה.
אחרי 3 שנים של רגיעה הגיע הסבב הבא, 'הד חוזר' שמו שהיה קצר במיוחד ובו בחסדי שמיים לא נרשמו נפגעים בעורף הישראלי. באותה השנה היתה נתונה ישראל גם במבצע 'עמוד ענן' שבמסגרתו נרצחו 4 אזרחים ו-2 חיילים ולראשונה נורו רקטות גם לעבר ירושלים ותל-אביב, מה שגרם לראשונה לאחרוני הספקנים להבין כי מי שלא טיפל בטפטופי הירי התכופים 'רק' לעבר שדרות, יקבל את הטרור בעיר הבירה ובעיר העסקים של ישראל. מי שטמן את ראשו בחול וחשב שבכך הוא בורח מפני הטורף הרודף אחריו, יגלה שהטורף השיג אותו, חפר בחול והגיע לראשו.
שנה וחצי לאחר מכן הגיע מבצע 'צוק איתן'. עליית המדרגה של חמאס במסגרתו היתה דרמטית במיוחד. 74 ישראלים, מהם 68 לוחמים ו-6 אזרחים נרצחו בו ומה שבלט בו בעיקר היו מנהרות הטרור של חמאס שהדהימו את ישראל. למרות זאת האסימון לא נפל והמסר לא נלמד. חמאס המשיך להיות הריבון ברצועה. ראש הממשלה נתניהו, למרות איומיו התכופים, חשש למוטט את שלטון חמאס ולא השכיל להבין את גודל הסכנה.
3 וחצי השנים שלאחר מכן היו השקטות ביותר באזור. הכוח הרב שהפעילה ישראל, ורק הוא, גרם לחמאס ללקק את פצעיו משך תקופה ארוכה, אבל העובדה שהוא הושאר בשלטון גרמה לו לתכנן את הצעד הבא.
לאחריהן, תוך שחמאס מהתל בישראל כאילו פניו לשקט, החלה מלחמת ההתשה מצד עזה, במסגרתה בין 2018 ל-2021 התרחשו רצף של אירועים מתישים בהם חמאס הפריח בלוני תבערה, ליבה צעדות אלימות לכיוון ישראל, השליך והטמין מטענים על הגדר ועשה הכל כדי לא לתת לגזרה הזו לשקוט. ששה יהודים נרצחו בשנים הללו והמדינה כולה הרגישה במלחמה שאינה נגמרת. עזה העסיקה את כולם דבר יום ביומו. אבל אחרי שצבר אומץ והיה מוכן לסבב הבא יצא חמאס לסבב האלים שקיבל אצלנו את השם 'שומר החומות' שבו נרצחו 12 אזרחים וחייל אחד.
הנה כי כן, עוד לפני טבח השבעה באוקטובר והמלחמה הקשה בעזה שמתנהלת מאז, 119 יהודים נרצחו בפעולות טרור שיצאו מהרצועה מאז הגירוש. עשרות אלפים נוספים נפצעו, ובעיקר – הארץ כולה הפכה למערכה אחת גדולה. מי שברח מעזה, קיבל אותה במשלוח ישיר עד לביתו.
כל הסבבים האלו, יחד עם הסבל הרב שהביאו עימם והערעור של תחושת הבטחון האישית של כל אזרח בישראל, היו כמובן כאין וכאפס לעומת ההפתעה שניחתה אלינו בבוקר שמחת תורה, במתקפת הפתע של חמאס שערערה לנצח את יסודותיה של המדינה, במסגרתה נרצחו כ-1,163 אזרחים וחיילים, ועוד 251 נחטפו, מתוכם נרצחו בשבי עוד כ-70. 454 חיילים קדושים נהרגו בקרבות העזים והמיותרים שנערכים מאז ועד עתה.
בשבוע שבו סוף סוף נידונה החלת ריבונות מחדש על הרצועה כעונש לחמאס וכדי להכניע אותו, מבין כל בר דעת שנסיגות וויתורים אינם כלי להבאת שלום עם שכנינו הערבים צמאי הדם. נהפוכו, הם כלי רצח שמסכן את חיי כולנו. בגלל הצעד הרה האסון ההוא בדיוק השבוע לפני 20 שנה גילינו שאכן דין שדרות כדין תל-אביב. כל הארץ הפכה חזית.
