את שיעורו השבועי פותח הערב הרב מרדכי דוד נויגרשל בהתייחסות למורכבות היום בו הוא נמסר, תשעה באב. "תשעה באב הוא יום שמאוד קשה להגדיר אותו. זה יום של רגש, של שכל, של לב או של מוח. גזרה על המת שהשתכח מן הלב יותר מ-12 חודש. אבל אנחנו לא שכחנו את מתינו – אברהם, יצחק, יעקב, האדם הראשון. אבא שלי נפטר לפני כמעט 50 שנה ואימא לפני 23 שנה, ולא שכחנו. אבל לא כתוב שהמת משתכח מן הדעת, מן הזיכרון, אלא מן הלב. הרגשת הלב מתחדדת בראשונות – יום ראשון בלעדיו, שבת ראשונה, ליל סדר ראשון. אחרי 12 חודש, הלב נרגע, והמוח מתחיל לזכור. החגים, לעומת זאת, הם ימי הרגשה, כי הם חוזרים במעגל השנה – פסח זמן חירותנו, שבועות זמן מתן תורתנו, סוכות זמן שמחתנו".
הרב הבחין בין אבלות שבעה לתשעה באב: "בשבעה אסורות הרחצה, שיחה ועניינים שבינו לבינה, כמו בתשעה באב, אבל נוסף איסור אכילה ושתייה. בשבעה יש אפילו סעודת הבראה ו'תנו שכר לעובד'. הצום אינו לגרום צער פיזי, אלא לעורר שכל. אני מרגיש הכי טוב ביום כיפור ובתשעה באב. הצום אינו בעיה, כי אנו אוכלים משעמום, לא מרעב. כשהראש עסוק, לא מרגישים צום. אבא שלי אמר שפעם ביום כיפור, כשעברו את התפילות, שכח שהוא צם. כשלב הומה, המוח שותק. אחרי 12 חודש, כשלב נרגע, יש זמן ללמוד ולזכור. בתשעה באב, כשאין צער ספונטני, צריכים 'וידעת והשבות על לבבך' – להבין את המאורעות ולעורר את הלב".
הוא התייחס לחורבן: "איך חרב בית המקדש? בבית ראשון היו נביאים שעברו בדיקות קפדניות. כל נבואה שלא התגשמה הפכה אותם לנביאי שקר. הם הזהירו מפני עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שמשמידים את זכות האבות לבית המקדש, והם ידעו זאת. בבית שני, שהתקיים בזכות כלל ישראל, שנאה הפרידה ביניהם. הרב דסלר כתב (מכתב אליהו, חלק ג', עמ' 352) שייסורים אמורים לעורר תשובה, ואם לא, השם מראה חסדים גדולים, כמו בשנה וחצי האחרונות – התהפכות מן הקצה אל הקצה. הלשם (ספר הכללים) מתאר שבית שני היה תקופה של גילויים על טבעיים, אך ללא עבודה פנימית, זה לא עזר".
עוד באתר:
הרב הצביע על התמורות הדרמטיות שהתרחשו בשנתיים האחרונות כעדות להשגחה אלוקית, תוך שימת דגש על ההקשר של תשעה באב כזמן של התבוננות והסקת מסקנות. "בשנתיים האחרונות ראינו התהפכות מן הקצה אל הקצה", אמר. הוא התייחס לאירועים כגון המכה הקשה של שמחת תורה תשפ"ד, שבה התחולל טבח נורא, לצד גילויי הצלחה בלתי טבעיים: "רוסיה נעלמה מהשטח כהכנה, חמאס תקף בלי תיאום עם חיזבאללה, 35,000 טילים – לפחות 50% מהם – נחתו בשטחים פתוחים במדינה קטנה כל כך עם מצוקת דיור כה חמורה. איך זה קרה? זו לא צירוף מקרים". הוא הדגיש כי למרות ההצלחות המרשימות בשדה הקרב, ברמה הבינלאומית ובפוליטיקה הגלובלית (כגון המהפך בארה"ב), המצב הפנימי בישראל מידרדר. "יכולים להכניע אימפריה שיושבת על עתודות נפט עצומות, ולא מסתדרים עם פרחחים בעזה. התורה אומרת 'והיית משוגע ממראה עיניך' (דברים כח, כח), והנציב מסביר שזה התפעלות שמוציאה אותנו מדעתנו כשאנו רואים קטנים עושים דברים גדולים, וזה קורה מול עינינו".
הרב ביקר את המנהיגות הנוכחית, בהשוואה לשר חקלאות עבר שייחס את הגשם להצלחתו האישית. "היום, מנהיגים מתפארים בהצלחות בלי לראות את המקור האמיתי. הם מדברים גבוהה-גבוהה, אבל לא רואים את היד האלוקית. אחרי שמחת תורה תשפ"ד אמרו שכל ישתנה – שונאי ערבים יאהבו יהודים, חילונים יאהבו דתיים, וננצח ביחד. אבל אדם אחד ברחוב מימון 30 אמר ששום דבר לא ישתנה, והתברר שהוא צדק. לא נביא הוא, אבל ראה את המציאות". הרב קשר זאת לחוסר עבודה פנימית: "בלי שינוי פנימי, אפילו ניסים לא משנים. בלעם שמע אתון, מלאך והקב"ה, והמשיך להיות בלעם הקוסם".
הרב הקדיש חלק ניכר לדברי עידוד והבהרה בנוגע לבני הישיבות, תוך התמודדות עם ביקורת ציבורית ושאלות מוסריות בזמן מלחמה. הוא פתח בהדגשת חשיבות הלימוד: "התורה מחזיקה את העולם. רב חיים מוולוז'ין כתב (מנחת חיים, שער ד', פרק י') שאם העולם יפסיק לרגע אחד מלימוד תורה, העולמות העליונים והתחתונים ייהפכו לאפס, חס ושלום. הרמח"ל (דרך השם, חלק ד', פרק ב') מוסיף שהשפעה אלוקית קשורה בלימוד תורה, היגיון והשכלה – מי שלומד הרבה מושך יותר אור". הוא הדגיש כי דווקא הצעירים, עם כוחם הגופני והשכל הצלול, נדרשים לכך: "מי שמשכיל הרבה שונה ממי שמשכיל מעט. לכן צריכים בני ישיבות צעירים, 'כחיצים ביד גיבור' (תהילים קכ"ז, ד), שתורתם אומנותם".
הוא התייחס לשאלות נפוצות: "שואלים, למה לא מסתפקים ביהודים מבוגרים או בעלי בתים שילמדו? התשובה היא שבני הצעירים, עם יכולת לימודית גבוהה, הם אלה שמחזיקים את המערכת. הרב צבי אריאלי (עיניים למשפט, על בבא בתרא דף ח') כתב שדווקא צעירי הצאן צריכים לשבת וללמוד". לגבי בין הזמנים, הוא הסביר: "במלחמת יום כיפור רצה הרב דוב פוברסקי לבטל את בין הזמנים, אבל הרב שך התנגד, והצדק עמו. בין הזמנים מחזק את הלימוד לאחר מכן. אם היו מבטלים תמיד, זה היה מובן, אבל בזמן מלחמה זה חיוני יותר. ראשי הישיבות, כדברי הרב דסלר (מכתב אליהו, חלק א', עמ' 75), דואגים לכלל ישראל יותר מכל ראשי צבא ומדינה".
הרב התמודד עם ביקורת על חוסר סיכון: "שואלים איך אימהות חיילים לא ישנות, ואימהות בני ישיבות כן? זו שאלה דמגוגית. בצבא יש תשעה לא קרביים לכל חייל קרבי, כאמרת אהוד ברק, ולא שואלים אותם למה. השאלה היא תרומה, לא סיכון. קצין שהתנדב לשדה קרב נשפט, כי תפקידו היה בעורף". הוא ציטט את הרב משה צבי נריה (גבילין, תשכ"ח): "בני הישיבות אינם רואים שחרור כזכות, אלא כחובה. הם משועבדים למשמרת הקודש. אין עודף בלומדי תורה, והם חיוניים לאומה. בזמן חירום, אסור לפגוע במוסדות אלה – הרס קל, בנייה קשה".
הרב סיים בקריאה אישית ובינלאומית: "בימים אלה, כשדברים אובייקטיביים נראים, נלחמים נגד לומדי תורה. איגרת לבני הישיבות לקראת בין הזמנים קוראת לשמור על חלוציות רוחנית. הרב יוסף יעבץ מתאר כיצד בספרד יהודים פשוטים עזבו הכל. ד"ר יעקב ויינרוט בכה בהפגנה נגד בית המשפט, וד"ר מאיר דבוז'צקי תיאר צום ביום כיפור בשטוטהוף, שם אסירים רעבים עמדו במבחן. המערכת המשפטית הכריזה מלחמה על עולם התורה, ומי שמרגיש שייכות מתייצב לצד הנרדפים. בני הישיבות אינם חדשים – הם ממשיכים מסורת של מסירות נפש, כמתיתיהו גלמן בגטו ורשה".
