על גמלים, גירושין, והקול הפנימי שצף מחדש

היה רגע כזה, על שפת הים בראשון לציון, שאפילו להרים את היד לא הצלחתי.
זו לא רק עייפות. זו שבירה.
עברתי אז גירושין, וכל הגוף היה משותק מהכאב.
לא רק הלב נשבר – גם הקול נדם. ממש כך: הקול שלי נעלם.
חודשים ארוכים ניסיתי הכל – תרגולים, שיקויים, טיפולים.
בסוף אפילו עשיתי ניתוח.

הרופא ניסר ושייף את מיתרי הקול שלי, וכשנדמה היה שהקול חוזר –
הוא שוב נעלם.

אבל האמת?
זו לא הייתה בעיה בגרון.
זו הייתה זעקה שקטה של הנפש:
"אני לא יכול להמשיך לרצות את כולם. תנו לי לנשום. תנו לי להיות מי שאני."

עוד באתר:

לצפייה ישירה

צפו כעת בפרק הראשון: שמוליק סוכות מגיע ל'אוטוטוקר'

מנחם טוקר

צפו

תיעוד: "אלי ציון ועריה" בחברון והיכל יצחק

נתי קאליש

צפו

האב השכול סירב להשתתף: ריקוד שיקם לב שבור

גיל ישראלוב

בית המקדש השני

הפלגה במנהרת הזמן; מתחת לכותל: הרב פנגר בסיור מרתק

הרב יצחק פנגר

הבנתי – בדרך הקשה – שאם אני מרצה את כל העולם,
אם אני לא שומר על הגבולות שלי,
אם כל כעס של מישהו מערער אותי –
אז אין לי מקום. אין לי קול.

והקול, כשהוא לא מקבל ביטוי,
צועק מתוכי – עד שהגרון נחנק.

השבוע פרסמתי סרטון אישי מאוד.
אני עומד על גמל. מתיישב, והוא מתרומם לאט.
תוך כדי אני אומר: "התנערי מעפר קומי."

הרגע הזה היה בשבילי לא גימיק. אלא תיקון.
כי כל חיי ניסיתי לקום מהעפר.
וזה לא תמיד הצליח.
אבל הפעם – הרגשתי שאני מצליח לא רק לקום,
אלא גם להרים אחרים יחד איתי.

בחודשים האחרונים פרסמתי כאן כמה כתבות מאוד אישיות.
ולא ציפיתי לעוצמת התגובות.
ההודעות, המכתבים, התודות – מילאו לי את הלב.
אז קודם כול – תודה.

תודה לכם על הלב הפתוח, על ההקשבה, על החיבוק מהצד השני של המסך.
אבל אני רוצה גם לומר בכנות – זה לא קל.
החשיפה הזו, כמו כל חשיפה, מביאה איתה גם כאב.
המון כאב.

כי כשאתה מדבר את האמת שלך – אתה גם מזמין ביקורת.
תגובות כואבות. תסכולים של אחרים. לפעמים אפילו השפלות.
ולמדתי להבחין:
יש ביקורת שבאה ממקום אמיתי – והיא בונה.
אבל יש גם ביקורת שנובעת מכאב עמוק של אנשים אחרים –
כשהמילים שלי נוגעות להם בנקודות רגישות, כשהם מרגישים שלא ראיתי אותם,
כשהם רוצים לצעוק בעצמם – אבל לא מצליחים.

הבמה הזו, כמה שהיא מרוממת – היא גם מסוכנת.
היא מקום חשוף מאוד, שבו כל מבט וכל טוקבק יכולים לחדור לעומק הלב.
ואם אני לא אזהר – אני עלול לאבד את עצמי שוב.
לחזור לריצוי, להתכווצות, לשתיקה.
להתחיל לכתוב לא מתוך אמת – אלא מתוך פחד.
וזה בדיוק מה שהגרון שלי כבר לא מוכן לקבל.

אז אני מתאמן, כל הזמן, לשאול:
מה האמת שלי?
מה אני מרגיש מול מה שנאמר?
איפה אני לוקח אחריות – ואיפה אני פשוט אומר: זה שלהם, לא שלי.
לנהל את עצמי מול ביקורת – זה חלק מהעבודה הרגשית הכי עמוקה שאני עושה.
להרגיש את הפגיעות – מבלי לברוח.
להחזיק גם את האהבה וגם את הבוז – בלי לאבד את הקול שלי.

היום יום שני י' באב אני עורך כנס חשוב.
שבו אשתף בכלים, בתהליכים ובתובנות – על זוגיות, על התפתחות, על חופש אישי.
אבל גם – על כאב. על שתיקה. ועל קול שצועק מתוכנו לשוב הביתה.
אל עצמנו.
אם הסרטון של הגמל נגע בכם –
חכו שתראו מה קורה כשאנשים אמיתיים עומדים
וקמים מהעפר.

📢 הכנס המיוחד הזה – כניסה לעולם הליווי הזוגי והרגשי
🗓️ היום יום שני | י' באב | 4.8.25
🕔 בשעה 17:00 בדיוק
📍 אולמי סוכת דוד, ירושלים
(ליד אולמי תמיר, מול הר חוצבים, רחוב הרב מנחם בצרי 10 ירושלים)

✨ הכניסה בתשלום, אך אם נרשמים דרך הכתבה – מקבלים כניסה חינם.
💬 נשארו מספר מקומות בודדים – שריינו עכשיו.
📲 להרשמה:
שלחו הודעה עם המילים "נרשמתי דרך הכתבה" לוואטסאפ 053-2-900-200
או למייל [email protected]