שאלי שרופה באש: הלשנה מרושעת וקינה

יש קינה שאמרנו בתשעה באב, "שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ". היא אחת מהקינות המרוממות והמרטיטות הנאמרות בתשעה באב, והיא נושאת עמה כאב כפול: כאב הגלות וכאב שריפת התורה עצמה. את הקינה חיבר רַבֵּנוּ מֵאִיר מֵרוֹטֶנְבּוּרְג (המהר"ם), מגדולי חכמי אשכנז, בעקבות השריפה הנוראה של ספרי התלמוד בצרפת (בשנת ד' אלפים תתקע"ד (1244), מעשה שזעזע את העם היהודי )

שורש האסון נעוץ בהלשנה מרושעת, תלמיד לשעבר של רבי יחיאל מפריז שהמיר את דתו, הוא טען שהתלמוד הוא ספר של שנאה כלפי הגויים והנוצרים. הוא הצליח לשכנע את ההנהגה הנוצרית לערוך ויכוח פומבי, בו נדרשו חכמי ישראל ובראשם רבי יחיאל מפריז

להגן על קדושת התלמוד מול ראשי הנוצרים. אך באווירה שקדמה והכריעה כבר את הדין מראש. מערכת המשפט כבר גזרה מראש את התוצאה, הוכרע המשפט לרעת היהודים, והתוצאה הייתה גזירה איומה: עשרים וארבע עגלות עמוסות בספרי תלמוד הוצאו לכיכר המרכזית בפריז – ושם הועלו באש

שריפת התלמוד היתה בפומבי בפאריס בערב שבת פרשת חוקת, ז' בחודש תמוז (יוני – 1244 למינינם) ואז הועלו באש עשרים וארבעה קרונות עמוסים בספרי התלמוד.

כאשר כל ספרי התלמוד ההלכות ואגדות היו כתובות בכתב יד והיו יקרי ערך

גזירה זו היתה נוראה ואסון גדול ליהודים שראו בצער רב את שריפת תורתינו הקדושה. ובעקבות כך הונהג בהרבה מקומות על יום תענית בערב שבת פרשת חוקת.

זה שורש קינה מפורסמת 'שאלי שרופה באש לשלום אבליך… איכה נתונה באש אוכלה תאוכל באש בשר, ולא נכוו זרים בגחליך… צורי בלפיד ואש, הלבעבור זה נתנך כי באחריתך. תלהט אש בשוליך…

 

אחר שריפת התלמוד חזר רבי יחיאל מפאריז לישיבה ולימד את הבחורים בעל פה. אך הצרות הרבות שהטילו צוררי ישראל על היהודים הלכו ונתעצמו ורבי יחיאל עזב את צרפת עם הרבה מבני קהילתו ועלו לארץ ישראל והמשיך את ישיבתו הקדושה בעכו והרביץ בה תורה ובה למדו שלש מאות תלמידים, כתב חידושים רבים על התלמוד ומוזכר כמה פעמים בתוס'.

 

זו לא הייתה רק שריפת ספרים, אלא ניסיון לפגוע בלב הזהות היהודית – בתורה שבעל פה, בהמשך של הסנה הבוער שאיננו אוכל.

ואם נשרף התלמוד – הרי נשרף לִבּוֹ של עם ישראל.

משום כך ראה המהר"ם מעשה זה כחורבן בפני עצמו

 

בקינה "שאלי שרופה באש", המהר"ם מביע זעקת כאב,

המהר"ם רואה חורבן רוחני, כמו שבית המקדש נפגע והוא שורש הקיום הרוחני של עם ישראל, את הכאב הזה הוא מביע גם ביחס לתורה הקדושה

 

כשם שאנו בוכים על חורבן בית המקדש, כך אנו בוכים גם על שריפת הגמרא.

 

שריפת התלמוד בפריז לא הייתה המעשה האחרון מסוגו. היו עוד פוגרומים ושריפות ספרים לאורך הדורות, אך הוא היה תקדים אכזרי בו החרב פגעה לא רק בגוף היהודי, אלא בתורתו.

הזיכרון הזה איננו רק אבל, אלא גם עמידה איתנה על קדושת התורה, מסירות הנפש עליה, והבטחה ש"אש תמיד תוקד" – גם אם התלמוד נשרף, התורה עצמה לא תיכלה…

התורה נתקבלה אצל עם ישראל ב'אש', לפידים, אש גדולה, קול שופר חזק מאוד — לא כדי שמלך צרפתי ימיר את לפיד הר סיני באש תנורים..

פרשת ואתחנן חוזרת שוב ושוב, על אותו ביטוי: "מתוך האש".

עשר פעמים מוזכר מעמד הר סיני, שהיה במעמד עם אש

חוויית ההתגלות לא הייתה קול בלבד, אלא קול מתוך האש

אין זה פרט טכני — זה יסוד כל התגלות התורה

היא ניתנה מתוך אש.

למה? כי היא עצמה אש.

"הלא כה דברי כאש נאום ה'" (ירמיהו כ"ג).

התורה היא אש שמאירה ואש שמטהרת, אש שמחממת  …

 

 

האש מסמלת חום התלהבות הרצון חזק

 

התורה שניתנה באש — לא ניתנה כדי שתישרף, אלא כדי שתשרוף. שתשרוף את הפסולת הרוחנית של האדם, שתעורר את לב האדם, זו משמעות האש, אש מסמלת התלהבות חשק רצון להתרומם התלהבות היא ביטוי כמה אותו דבר ועניין מעסיק את האדם.

 

כשבאו הצרפתים ושרפו את התורה שבעל פה — מה שבאמת שרף את אויבינו, זה לא הספר, אלא זה היחס של הת"ח אל הספר.

זו אותה להבה פנימית שלא כבתה. אותם מאות תלמידים של מהר"ם שלמדו בעל פה גם כשלא היו ספרים, מי לומד בעל פה אם אין ספרים? מי שמבין את עומק חשיבות התוכן שבספר אם הספר נשרף אבל האדם ממשיך ללמוד זה אומר שהוא חווה את 'האש של התורה' לא רק את הספר – לא רק את הדומם לא רק את התוכן אלא הלב של התורה, ההתלהבות והבנת עומק משמעות התורה וחשיבותה לאדם,

 

הלפיד שרף את הגמרות אבל לפיד האש שבתוך האדם, הוא ממשיך ומלווה את אדם 'תדיר'…

הוא לפיד שקיים אפילו שהספר איננו.

אדרבה אפילו כשאין ספר  יש את האדם, אין חפצא יש גברא

 

לפיכך צעק מהר"ם  – התורה נתנה באש והאם היא תשרף באש? — ("צורי בלפיד ואש הלבעבור זה נתנך?") — לא רק קינה היא, אלא התעוררות.

 

התורה לא ניתנה באש כדי שהיא תשרף…אלא כדי שהאדם עצמו יהיה לפיד אש

המסר לדורות

אין להיבהל משריפות. כי כל עוד התורה שוכנת בקלף — ניתן לשרוף אותה. אך כשהיא נצרבת בלב האדם — אש לא תשלוט בה. ודווקא מתוך אותו לפיד ואש

עם ישראל חי, והולך מאש של מעמד הר סיני לאש של מסירות נפש. ואנו רוצים לקיים בעצמנו, כתבם על לוח ליבך

הגמרא בשבת (פח.) דורשת "ויתיצבו בתחתית ההר" – כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית – וכשבאים התוספות ומקשים: והרי כבר אמרו "נעשה ונשמע", וכבר בטלו את עצמם לרצון השם, מה צורך בכפייה? הם עונים: "שמא יהיו חוזרים בהם כשיראו את האש הגדולה"

אך כאן, מתעוררת זעקה פנימית — האש הגדולה?

וכי לזה יחששו דווקא? הלא זה שיאו של המעמד!

הרי אש הר סיני היא גילוי שכינה, היא שורש ההתגלות. ומדוע יפחדו ממנה עד כדי כך שיצטרך הקב"ה לכפות את ההר עליהם

— איך ייתכן שמי שאמר "נעשה ונשמע" בפה מלא, מתוך ביטול מוחלט, יחזור בו רק מפני האש? וכי זו נאמנות?

אלא כאן טמון סוד עמוק. יש הבדל עצום בין  הרצון.. לבין המחויבות….

אדם יכול לאמר ברצון  — "נעשה ונשמע"! — להגיד הוא יכול, אבל כשבא הרגע שבו המהות שלו נשרפת באש, כשהזהות שלו מתפוררת ונדרשת להיוולד מחדש — שם מתחילה החרדה האמיתית

הווה אומר, האש היא לא רק סמל לסכנה חיצונית, היא לא אש שמאיימת על הגוף. היא האש שמכלה את האישיות הקודמת, שמבהירה לאדם שכל חייו הולכים להשתנות. את כל מנגנוני ההגנה, את כל הפשרות והאשליות. זו אש שמאלצת את האדם לבחור מחדש: האם אתה מוכן להיות אדם אחר , האש היא 'מכלה' היא כמו אומרת, שמטרת התורה, שהאדם לא יישאר אותו אדם, לא יישאר עם אותם הרגלים וגישות, לא עם אותן השקפות

אחרי שאמרו "נעשה ונשמע", היה קיים החשש שמא כשיבוא רגע האמת –  שהם יבינו שזה אמתי, לא רק הכרזה, לא המדרש עיקר אלא המעשה, כאשר זה יגיע הם ייבהלו..

כי הרבה יותר קל להצהיר על נאמנות, מאשר להיוולד מחדש

כאן באה הכפייה – לא ככפייה חיצונית… אלא כמעין הכרזה של הקב"ה… "אם אתם לא תבחרו באש, האש תבחר בכם"…

כי הברית היא ברית אש. "בראשית – ברית אש".

אם רוצים להיות חלק מהברית, אין דרך אחרת — חייבים לעבור דרך האש

באש אתה היצתה את ירושלים ובאש אתה עתיד לבנותה

לכן אי אפשר לוותר על האש במעמד הר סיני.. לא מספיק לומר "נעשה ונשמע"…

 

משום שהתורה לא ניתנת אלא למי שמוכן לעבור דרך אש.

אש שצורפת, אש שמאירה. התורה נכתבת על לוחות לבנו

"כותבם על לוח לבך" – רק אם יש שם אש, אש התורה = התורה תהיה בליבו של האדם

התורה ניתנה במעמד הר סיני "באש, בענן ובקול שופר",

"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ"

האש לא הייתה מראה חיצוני בלבד, אלא גילוי של התוכן הפנימי של התורה עצמה — שהיא אש

חז"ל אומרים

נכתבה התורה

אש שחורה על גבי אש לבנה (ירושלמי, שקלים פ"ו ה"א)

ללמד שהתורה עצמה היא מהות של אש — לא חומר קר  אינטלקטואלי בלבד, אלא חיות אלוקית בוערת

כאשר ניתנה התורה, היא לא ניתנה רק כספר חוקים

אלא כאש שמטרתה לחרוט את עצמה בלב האדם

כמו שכתוב

כתבם על לוח ליבך

(משלי ג, ג). התורה אינה צריכה להישאר חיצונית, אלא להיחקק בעומק ההוויה של האדם, בליבו, באישיותו, ברגשותיו. החריטה הזאת אינה נעשית בדיו אלא באש — אש של כיסופים, יראת שמים, דבקות ואמת פנימית

אמרו חז"ל התורה נכתבה אש שחורה

על גבי אש לבנה זה מושג עמוק שמבקש לתאר את התורה לא כספר כתוב בעט ודיו, אלא כגילוי של חכמה עליונה בצורה של אור

אש לבנה זה רמז לרקע, למצע, לאור טהור והפשוט שהוא רצון ה' הסתום, החכמה האלוקית הגנוזה (בחינת "אור אין סוף")

אש שחורה= רמז לאותיות

לצורות שהאור האלוקי לובש כשהוא יורד אל המציאות ונהיה נתפש בשכל האנושי… האותיות הן חקיקה– כמו חריטה באש

כלומר התורה איננה דיו על קלף

התורה איננה רעיון שכלי בלבד

התורה היא התגלות של אור ה' בעולם

ומתוך כך היא נמשלה לאש
– כמו שהאש מכלה חומר ומזככת אותו, כך התורה מכלה את החומריות בנפש
מאירה, מעוררת – אש מחיה  – האש מחממת

האש היא יסוד רוחני, והיא הדימוי המובהק ביותר למהות התורה

אומר המהר"ל רק כאשר לומדים את התורה בבחינת 'כל עצמותית תאמרנה' לומדים עם כל החיות, אז הדברים נחרטים בלב האדם.

אומר בעל התניא (פרק ה)

כאשר אדם משיג רעיון תורני  מתאחד שכלו עם חכמתו של ה'

ממשיך בעל התניא וכותב

"אין לך יחוד גדול מזה"

והיחוד הזה – אינו סתם תיאור אינטלקטואלי, אלא התאחדות עם הלימוד וזה נעשה ברגש של אש

ובדור של הסחות דעת, קריאה טכנית – צריך לשוב לראות את התורה כאש

ולא סתם אש – אלא אש… שפורצת מאור אין־סוף….

נעמיק עוד:  לימוד התורה הוא מפגש מתמיד בין מה שניתן להבנה

לבין מה שמעבר להבנה

האש השחורה – היא השכל

הסברא-  הסוגיה, חילוקים, שיטות, ראשונים ואחרונים = האש הלבנה – היא יראת הרוממות, ההרגשה ההבנה והאמונה שיש כאן ממד אינסופי

שהאדם עוסק בדבר השם

מי שרק לומד את הפשט זה מי שלומד רק את האש שחורה,

אש שחורה בלי אש לבנה – היא נוקשה, קרה, חסרת נשמה

אבל אש לבנה בלי שחורה – היא ערפול, דמיון, חום בלי צורה

תורה אמיתית – היא החיבור בין שניהם

התורה ניתנה חרותה על הלחות, אומרים רבותינו, לא רק חרות על הלוחות אלא גם על לב האדם, ואז אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי מי שעוסק בתורה התורה חרוטה בו ולכן הוא בן חורין

 

 

לכן, "אש התורה" אינה רק תיאור את מאורע היסטורי, במעמד הר סיני אלא מהות מתמשכת, המתחדשת בכל דור בליבו של כל יהודי. כל מי שלומד תורה באמת, ומפנים אותה לא כמידע אלא כאור ואש, חורט אותה בליבו, ושום דבר בעולם אינו יכול לעקור אותה

 

הרעיון הנפשי בעניין זה הוא שהאדם לא רק 'יכריז' נעשה ונשמע אלא יהיה מוכן להתחייב, שהרי פעמים רבות האדם אומר "אני רוצה להשתנות", "אני מוכן להתחיל מחדש" — אך כאשר מגיע הרגע האמיתי, הרגע שבו צריך להישרף — שבו הזהות הקודמת, ההרגלים, ההגנות – כולם מתפוררים באש — שם הוא נבהל…. שם הוא בורח… הוא אומר לעצמו, זהו!

הוא אומר לא ייכעס עוד או שהוא אומר שהוא תמיד יהיה סבלני לאנשים אחרים או שהוא אומר שהוא יהיה נעים וטוב לב לזולת… = הוא מתחבר לרעיון, רק לרעיון אבל לא מחויב לרעיון.

יש לאדם את 'החרדת שינוי'

ולכן במתן תורה, לא היה רק "דבש וחלב תחת לשונך", לא רק ריח הדסים, אלא גם – ובעיקר – לפידים, אש, קולות וברקים. כי בלי אש – אין ברית… כי "בראשית – ברית אש".

אהבה היא לא רק מילים לא רק עידוד לא רק רעיונות אלא מחוייבות…

וכך כתוב על אהבה ש"רשפיה רשפי אש" (שה"ש ח,ו)

האש היא מכלה, כי הקשר עם הזולת דורש מהאדם לכלות את ההרגלים את הישן להתחבר לחדש

כמ"ש על כך יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד…

אם נברח מהאש — נישאר …בצל… אבל נישאר קרירים אדישים ולא מחויבים…

יש כאן אמירה מהותית, לא לפחד מהכאב של ההתחייבות, מהחרדה של ההתחלה החדשה, בעירה של האמת.

וישנו ביאור פלאי של מהרש"א (סנהדרין לד.) –

התורה איננה רק חכמה שנותנת לאדם מושגים חדשים, אלא היא אש ופטיש שמטפלים בצורתו של האדם.

הוא מדמה את יצר האדם ל"סלע" – למטבע ישנה שנפסלה, שחקוק בה דמות של מלך ישן – המלך הישן הזה הוא היצר הרע, שמולך על לב האדם מיום שנברא. והתורה – היא הפטיש. היא מכה על הסלע.

אבל לא רק שוברת – אלא גם מחזירה את הצורה

התורה היא הפטיש שמוחק את דמות המלך הישן, ומטביע מחדש– חותם דמות מלכו של עולם

התורה אינה רק תיקון חיצוני – היא שיבה לצורה המקורית

והאש – היא לא האש ששורפת – אלא האש שמַתֶּכת, שמאפשרת שינוי, המאור שבה מחזירה למוטב

ומי שמוכן להיות נמס באותה אש – נעשה כלי חדש. מי שמוכן לוותר על צורתו הישנה, על הזהות שנבנתה בידי היצר הרע, על דפוסי מחשבה ישנים – יזכה להיות שדמות המלך תהיה חקוקה בו.

זוהי תכלית האדם.

לא רק ללמוד את התורה – אלא להיטמע בה עד שתשבור את הסלע שבו, את נטיותיו, את מה שלימדוהו החיים התורה בונה אדם חדש, והבניין נבנה באש.

בלפיד. בבעירה. ברצון אמיתי להיכנס לכבשן

 

ובדור של פיתויים מתכתיים, של היצר  ברזל, של רעש וטשטוש, צריך לא אש קטנה, אלא לפיד גדול. לכן אמרו חז"ל משכהו לבית המדרש

שם יש את האש…

האבני נזר והנודע ביהודה פסקו להלכה שהעוסק בתורה באמת = באש

אף אם עברו עליו ימים מקולקלים ונכשל בעוונות חמורים, אפילו באותן עבירות החמורות ביותר שחייבים עליהן מיתת בית דין

אין עליו עוד לחפש תיקון במסלולי סיגופים ותעניות

כי אין לך סיגוף ככח התורה, ואין לך תיקון כסגולת אור תורת ה'
כוח האש של התורה

הוא הוא המטהר, המזכך, והמהפך את האדם לבריה חדשה

לא רק שמכפר אלא בורא את האדם מחדש

הופך אותו כמו שאומר הרמב"ם בהל' תשובה מרחוק משוקץ ומתועב לאהוב קרוב ורצוי לפני הקב"ה

כך אומר הפסוק

"הֲלֹא כֹּה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה" (ירמיהו כג, כט) – אש שאוכלת כל פסולת, צורפת את הזהב, מבערת את החטא

לכן במעמד הר סיני אנו שוב ושוב מזכירים את 'האש'…

משום שהאש – היא העדות שהברית לא חיצונית. האש – היא הקשר הפנימי. מי שמוכן לעבור דרך האש – נשאר לעולם.

זוהי הקריאה – אל הנפש, אל הרגש, אל השכל. אל כל אדם, אין לוותר על האש…

כי תורה עם 'אש' מייצרת חותם.

תורה עם אש – כך נבנה אדם חדש.

 

אמרו חז"ל (חגיגה כז.), שתלמיד חכם כל גופו אש

והוא פלא: הגוף – שהוא מקום היצר, החומר, התאווה – נעשה לאש… מדוע, איך? התשובה: כי דברי תורה בלועים בו, ואש התורה משנה את הטבע עצמו. כשהתורה בלועה באדם, דעותיו משתנות – עצמותו משתנה. אומר המהרש"א, כשם שהפטיש שובר את הסלע ונותן לו צורה חדשה, כך התורה מפוצצת את יצר האדם – אבל לא כדי להחריבו, אלא כדי לתקן כמו חומר שמתיכים אותו ומעצבים אותו

לכן עם ישראל אמרו נעשה ונשמע, אבל אז הם ראו את האש, הם הבינו שהתורה היא 'אש' אם כך גם היצר הרע הוא 'אש'…

כשעמדו ישראל במעמד הנורא, לא היה רק פחד מפני ההתגלות – אלא גם פחד עמוק מהיכולת לבחור… הם הבינו שזה הולך להיות קרב קשה, אש מול אש…

רבותינו מספרים לנו סיפור עם עיקרון חשוב ומרתק

הסיפור על נתן דצוציתא הוא מן הסיפורים העמוקים, סיפור המשלב יסודות של מאבק ערכי ומוסרי עילאי, הוא עוסק בכוחו של אדם לגבור על יצרו מתוך עוצמה מוסרית ורוחנית, ולזכות מתוך כך לדרגה עליונה של קדושה ותורה. הסיפור מופיע בכמה מקורות ובגרסאות שונות.

עיקר הסיפור: תשובה מתוך כיבוש היצר

במוקד הסיפור עומד אדם עשיר שנפשו נכספה לעבירה, ובשל ייסוריו הנפשיים לכך שהוא לא הצליח להשיג את העבירה הוא נעשה חולה

כאשר ביקשו הרופאים לרפא אותו הם פסקו שהרפואה היחידה היא לתת ביטוי ליצר הרע, אך חכמים אסרו זאת בכל תוקף… והגמרא מתארת שהיו לו הזדמנויות לעבירות והוא התגבר עליהן.

הגמרא מפרטת את האפשרויות לעבירות שהגיעו לפתחו ובכל אופן הוא התגבר וכך הוא קנה את עולמו.

הוא היה עשיר, הוא התגבר על הפיתוי הגדול, הוא התגבר על יצרו ובסוף גם נרפא

"נתן דצוציתא" – היה איש שכבש את יצרו בשעת ניסיון עילאית, וזכה לאור עליון

אחד הפירושים של שמו הוא נתן דצוציתא על שם ניצוצות האור, הוא המיר את אש היצר הרע לאש של רוחניות.

הוא בחר באש הרוחניות התגבר על אש היצר, ורבותינו מספרים שבזכות ההתגברות הוא זכה להרבה שפע רוחני

 

נתן דצוציתא הוא סמל לדורות.

לא גיבור מלחמה, אלא גיבור היצר. לא מי שניצח אחרים, אלא מי שניצח את עצמו!

עם ישראל רואים את האש במעמד הר סיני הם מבינים שזה הולך להיות קשה…זה לא מאבק קל, הם פחדו מהאש, מאש היצר הרע,

 

 

כִּי אַתָּה השם בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ

נאמר על בית המקדש  אמנם זה

אך העיקרון הוא גם במלחמת היצר

במקדש, החורבן היה באש, משום שהוא ביטוי לחרון אף ה' – לא כמעשה נקמה, אלא כתיקון.

האש ששרפה את ההיכל – לא באה לכלות את עם ישראל, אלא לטהר אותו מעוונותיו

 

יש אש בתוך התורה!

זהו סוד דברי חז"ל

אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש

זו עצה וקריאה נצחית

לך אל האש.

היכנס בה. אל תברח

כי התורה איננה רק חומה – היא כח צורף. התורה אינה רק מגנה

אלא פועלת בתוך האדם. היא משיבה את הרוח, מעצבת את הדמות, מחדשת את הבריאה

זהו העומק שברמז הנפלא שמופיע בגמרא בקידושין, הגמ' אומרת שהתורה היא תבלין, הגמרא אומרת שהתורה היא הרטייה על מכתו של האדם. אך לא רטייה שמונעת כאב זמני, אלא רטייה שמרפאת לעומק! היא חודרת פנימה, התורה היא לא רק חומה שומרת על האדם, אלא היא גם מחיה את האדם.

 

מכאן עומק דברי רבותינו הק'   שפעמים אין צורך בסיגופים למי שלומד תורה בעיון.

לא מפני שהחטא קל חלילה  אלא מפני שכאשר האדם נשרף באמת באש התורה – לא נשאר בו זכר מהעבר… לא רק תיקון – אלא שינוי זהות

לא רק כפרה – אלא יצירה מחודשת!

כמו ברזל בכור – מה שהיה חד ועקום – יוצא ישר ומזוקק

התורה אומרת ושיננתם לבניך, מלשון שן – שיהיה האדם שנון משנן וגם חד, שלא יגמגם אלא יהיה חד, ושננתם גם מלשון שן שיהיה חד וגם חודר לתוך הנפש (קידושין ל)

'ותורתך בתוך מעי'

עוד אומר הח"ח, כמו שההגעלה והליבון מוציאים מתוך הכלי את הבלוע בו, כך התורה, היא כמו הגעלה וליבון לנפש היא מוציאה את ה'בליעות' הישנות את הדעות וההרגלים הישנים.

 

כדרך שמכשירים את הכלי בליבון ובהגעלה, כך הוא גם לגבי האדם אומרת המשנה באבות (ו)

כל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, … וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן…התורה מכשירה את האדם כמו הגעלה וליבון

 

יש בתורה כח ההכשרה, כח שורף ונוקב כח שמסלק בליעות, עוקר שרשים של חטא, של פחד, של חולשה, של הרגלים רעים ומוטבעים, והופך את האדם –לחדש!

זה עומק דברי המהרש"א על הפסוק "הלא כה דברי כאש נאום השם", התורה דומה לפטיש ולליבון, כי כשם שמטבע ישנה חקוק בה צורת מלך ונפסלה – הפטיש שובר את צורתה הקודמת, והאש מתיכה אותה ויוצרת אפשרות לחקוק עליה צורה חדשה… צורת מלך מלכי המלכים, וכשם שמטבע ברזל ניתנת להמרה רק אחרי שתעבור בכבשן.. כך נפש האדם –אם יכניס עצמו לגמרי לתוך אש התורה לשמה, יתבטלו ממנו כל הרישומים, כל שיירי העבר, וזה הפחד מהאש במעד הר סיני, האש מטילה חרדה פנימית נוראה – חרדת שינוי, חרדת האמת. האש אינה רק מאירה – אלא גם חושפת. וכשהאדם רואה את האש, הוא יודע: אין עוד דרך חזרה. אם הוא ייכנס אל התורה– הוא יצטרך להיוולד מחדש, לבטל את מה שהיה, לאחוז באש עד שתתיך את אישיותו הקודמת, ולזאת נדרש אומץ שאין כמותו. ועל כן, כתבו התוס', שדווקא בעת ההתגלות הייתה כפייה – לא מפני שאין רצון, אלא מפני שהאש חשפה את גודל המחויבות ואת עומק השינוי הנדרש. כי התורה אינה רק חוק, אלא אש – ואש מחייבת.