הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון בשיעור חריף במיוחד על המחלה הקשה של הדור: חוסר היכולת להודות בטעות. דרך סיפור מדהים מהתלמוד על שמעון העמסוני שלמען האמת היה מוכן לחזור בו ברגע אחד מתפיסה של 50 שנה, הרב חושף את הפחדנות שמאחורי המסכות של מנהיגים, הורים ומחנכים. השיעור מתמודד ישירות עם הפילים בחדר – מנהיגים שתמכו בהתנתקות מגוש קטיף ובהסכמי אוסלו, טעויות שגבו מחיר דמים כבד, ועד היום מסרבים לקחת אחריות. שיעור שמפרק את המנגנון הפסיכולוגי שמונע מאנשים להגיד "טעיתי", וחושף איך האגו והגאווה הורסים משפחות, פוגעים בחינוך ילדים, ומשתקים צמיחה רוחנית.
את השיעור פתח הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון בנושא מרכזי: "אנחנו רוצים לדבר בשיעור הזה על אחת מהטעויות הכי גדולות, הכי גורליות, שאנחנו עושים בחיים. מה הייתם אומרים? זו אחת מהטעויות הכי בסיסיות וגדולות שבני אדם עושים. על זה אנחנו רוצים לדבר – טעויות שאנחנו עושים בתור אינדיבידואלים ובתור מנהיגים: הורים, מחנכים, מורים, מנהלים, ראשי ישיבות, רבנים, משפיעים, ומנהיגים מכל סוג, במישור הדתי, הפוליטי, הספרותי, הרוחני – טעות מאוד גורלית. מה הייתם אומרים זו הטעות הזו? אם הייתם צריכים להצביע, אחת מהטעויות הכי גדולות שבני אדם עושים, וכשאנחנו יכולים ללמוד על זה, זה כל כך רלוונטי, כי זה יכול לשנות את החיים שלנו, את רמת החיים, את איכות החיים. וזה מאוד מאוד רלוונטי במיוחד להנהגה בארץ ישראל, בארצנו הקדושה, ובפרט בשנים האחרונות".
הרב סיפר בדיחה להמחשה: "יש בדיחה ישנה או סיפור ישן על ליצן בעיר שניגש לילד החכם הקטן של הרשלה אסטרופולר ואומר לו, 'הרשלה, אני נותן לך רובל אם אתה מספר לי שקר כאן במקום ברגע זה'. ממש, מיני ובי מיישב הרשלה, 'מה אתה מדבר? אתה אמרת לי שתיתן לי שתי רובל'". הוא המשיך בסיפור מהגמרא: "יש סיפור בגמרא, במסכת פסחים דף כב עמוד ב' ובמסכת קידושין דף נז עמוד א', מספרת הגמרא על יהודי אחד, מגדולי התנאים, שמו שמעון העמסוני – יש שאומרים נחמיה העמסוני. היה לו כישרון מיוחד, דורש כל האתים שבתורה. כל פעם שנכתבה המילה 'את', הוא היה מפענח וחושף את משמעותה. עד שהגיע לספר דברים, פרשת 'ועת חנן', פרק י' פסוק כ', 'את השם אלוקיך תירא'. הוא פירש, הפסיק את כל העבודה, והגמרא מספרת שהבין שהעיקרון נשבר, כי אי אפשר לרבות מישהו אחר ביראת השם".
עוד באתר:
הרב הסביר את הפרשנות: "שמעון העמסוני דרש את המילה 'את' כאילו היא מרחיבה את הפסוק, כמו ב'בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ' – הכל נברא ברגע אחד, או 'כבד את אביך ואת אמך' – לרבות אחיך הגדול. אבל ב'את השם אלוקיך תירא', הוא לא מצא רחבה, ולכן פרש. התלמידים שאלו, 'רבי, כל האתים שדרשת, מה תהיה עליהן?' והוא ענה, 'כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה'. עד שבא רבי עקיבא ודרש 'את השם אלוקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים, כמורה רבך כמורה שמיים".
הוא ניתח את המחלוקת: "שאלה מרתקת – מה גילה רבי עקיבא שלא גילה שמעון? שמעון חי בתקופת הנוצרים הראשונים, כ-40 שנה לפני חורבן בית שני, וחשש שיראת בן אדם עלולה לתמוך בתורת הנצרות. רבי עקיבא, בדור מאוחר יותר, כשהנצרות נותקה מהיהדות, פירש שיראת תלמיד חכם אמיתי, המובטל לחלוטין לרצון השם, היא חלק מיראת השם. תלמיד חכם אמיתי אינו גאון או כריזמטי, אלא מי שחי רק לאמת".
הרב הביא ביאור של הרב יהודה ליב חסמן: "רבי עקיבא לא חלק על שמעון, אלא נשען על מעשהו. כשראה ששמעון ביטל את מפעל חייו למען האמת, הבין שזהו תלמיד חכם אמיתי. הוא השתמש בדוגמה – מדען שזוכה בפרס נובל ומוצא טעות אחרי 45 שנה. שמעון בחר את 'כביש האמת', זנח הכל למרות הצלחותיו, כי דוגמה נגדית אחת מפריכה תיאוריה, כעיקרון של קארל פופר במאה ה-20".
הוא הדגיש את המסר: "שמעון אמר, 'אני חי לאמת, לא לפרסום או שם'. רבי עקיבא ראה בכך השראה ליראת תלמיד חכם. הרבי מקוצק אמר, 'גם תלמידי חכמים חייבים ביראת השם, לא להסתמך על מעמדם'. הגמרא מלאה בסיפורים על גדולים שהודו בטעויות, כמו רבא. מנהיגים שמסרבים להודות בטעות נותרים תקועים. בארץ, טעויות כמו גירוש גוש קטיף או הסכם אוסלו גרמו חורבן, אך מעטים מתנצלים. צריך לומר, 'טעיתי, אני מבקש מחילה', וללמוד מהאמת. כדברי בעל ה'חובות יואיר', 'אהוב את האמת יותר מכל'. תודה רבה".