מהי הסיבה לעייפות, דכדוך, ריקנות וחוסר משמעות

יש שאלה אחת שמטרידה אותי כבר זמן רב. היא איננה שאלה של הלכה או השקפה תורנית בלבד, אלא שאלה אנושית-קיומית: מדוע דווקא בעידן שבו יש שפע חסר תקדים, כלכלה חזקה, מדע פורץ גבולות ונגישות לכל טוב, אנו פוגשים כל כך הרבה עייפות, דכדוך, ריקנות וחוסר משמעות? איך ייתכן שבחיים המודרניים, שבהם כמעט כל בעיה פיזית ניתנת לפתרון, יש כל כך הרבה אנשים שמרגישים שאין להם בשביל מה לקום בבוקר?

האינטואיציה אומרת: אם יש לך לחם – תוכל לחיות. אם אין – תיאבק על כל פירור. אלא שהתורה בפרשת עקב אומרת הפוך: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". הפסוק הזה איננו רק מטפורה יפה; הוא אבחון מדויק של מצב האדם. "הלחם" – כל צורכי הגוף, כל ההישגים הכלכליים, אינו אלא חלק קטן מן המשוואה. חיות אמיתית, חיות שממלאת, נוצרת רק כשבתוך הלחם הזה חבויה גם נשמה.

בשעה שעזבו בני ישראל את המדבר ועמדו על פתחה של ארץ ישראל, אמר להם משה רבנו: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". זכרו מה היה מקור הפרנסה שלכם ארבעים שנה במדבר – לא הייתם "עצמאיים", לא עבדתם בשדות ולא ניהלתם חשבונות בנק. הלחם הגיע משמים, יום-יום. זכרו את המן וממנו תלמדו לקח: מה שמחזיק את האדם אינו הכמות שבידו, אלא ההכרה שהיד שמאכילה אותו היא יד אלוקית.

עוד באתר:

חדשות התעשייה

חדשות התעשייה: בורן, יידל, סוכות ובנצי שטיין

פסח בא גד

המתח גובר

הצטרפו לשידור המותח: רק שניים מבין ארבעה עולים לגמר

מערכת הקול החדש

צפו

מרן הראש"ל נחרץ: "לא להאמין לביבי; לא לפתוח את הדלת"

פנחס בן זיו

פרוטקשן?

חנות הסלולר עלתה באש, הכבאים נאבקו בלהבות

אבי יעקב

בני דורנו מתקשים לדמיין את חיי המדבר. עבורנו, המן נשמע כמעט כמו משל רחוק – לחם שנוחת מן השמים, נעלם בתום היום, ומאלץ את האדם להמתין מדי בוקר לנס חדש. התרגלנו לעולם שבו ארון המטבח מלא, המדף במכולת תמיד עמוס, והיד רגילה לאחוז בהגה – לא רק של המכונית, אלא של כל תחומי החיים. אנו רוצים לדעת מה יהיה מחר, לכמה זמן יספיק הכסף, ומה עוד נוכל להבטיח לעצמנו. הידיעה הזו נותנת לנו תחושת ביטחון, אך האמת שהשליטה הזו – שכה יקרה לנו – היא לא יותר מאשליה. גם בעידן של שפע, שבו המדפים עמוסים וחשבון הבנק פתוח, “על פי מוצא פי ה’ יחיה האדם”. האדם אינו ניזון מן הלחם בלבד, אלא מכוח החיים שהקב"ה מעניק לו, בכל יום מחדש. במבט שטחי אפשר לחשוב שהמן היה ניסיון של מחסור אבל האמת היא שזה היה ניסיון של שובע – שובע שאין בו דאגה, שובע שמאפשר לאדם להתפנות למוצא פי ה'. דווקא שם, כשלא היה מה לרדוף, התבררה האמת: החיים אינם מתחילים ונגמרים ב"לחם".

המן לימד את ישראל שיעור עמוק: האדם יכול להיות שבע לחם ובכל זאת רעב באמת, או להיות חסר מזון פיזי ובכל זאת מלא חיות. השיעור הזה לא התיישן. להפך – בדור שבו נדמה לנו שאנו שולטים בכל פרט, אנו נדרשים להזכיר לעצמנו שהשליטה האמיתית אינה בידינו. מקור הביטחון אינו במחסן המלא, אלא במי שאמר והיה העולם.

כדי להיות שבע באמת על היהודי לשאול את עצמו לא "כמה יש לי" – אלא "מה אני עושה עם מה שיש לי". אם התשובה טמונה רק ב"לחם" הלוא הוא סמל הגשמיות, התשובה תמיד תהיה חלקית אבל אם בתוך כל ביס של "לחם" אני טועם גם את מוצא פי ה' – אז לא רק שאני חי, אלא שאני חי באמת.