מה באמת עומד מאחורי כשרות הדבש, השעווה ומזון המלכות

כשרות הדבש ומוצרי הכוורת. כתב הרמ"א בהלכות ראש השנה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש, ואומרים "שתחדש עלינו שנה מתוקה" וכן נוהגין. ובמשנה ברורה הוסיף: "ויש נוהגים לטבל [פרוסת] המוציא בדבש".

לקראת ראש השנה וחגי תשרי הבאים עלינו לטובה בהם "הדבש" הינו אורח הכבוד המפאר את שולחן החג בכל בית יהודי, ומסמל את אשר ליבנו מייחל ומאחל – "שנה טובה ומתוקה", מומחה הכשרות הנודע הרב יוחנן רייכמן בסקירה עשירה מקיפה ומרתקת סביב כשרות הדבש ומוצריו. אודות הסערה שהתעוררה סביב כשרות הדונג-שעוה, הפולמוסים והמחלוקות סביב שאר מוצרי הדבש אשר לא הוכרעו עד עצם היום הזה.

כשאנו טובלים בדבש את פלח התפוח בליל ראש השנה ומתברכים שתהא שנה טובה ומתוקה לכולנו, אין אנו מעלים בדעתינו כמה עמל ומאמץ מושקע בכל טיפה וטיפה מהמוצר המתקתק הזה, וכמה בלתי מפוענחת היא גדלותו של הבורא, שבאמצעות יצור כל כך קטן ומרתיע, הוא מייצר חומרים שגם באמצעות הטכנולוגיה המתוחכמת בימינו עדיין לא הצליחו לחקותו.

החוקרים עצמם מודים שרחוקים הם מלהבין את הסוד, וכל העוסקים בתחום הדבש וקשורים בכל נימי נפשם לפלא הזה מודים, יש מנהיג לבירה. זה לא קורה לבד. למרות ההתפתחות הטכנולוגית וההתקדמות בחקר ה'אפיקולטורה' – מדע גידול הדבורים, כל נסיונות אנוש לערוך שינויים בתהליך הטבעי של ייצור הדבש, נחלו כשלון."

הדבש נוצר בכוורת הדבורים, שם בעצם מתחיל הסיפור המפליא. הכוורת, שהיא תיבה של עץ שנבנית מלכתחילה לצורך כך, מחולקת לשני חלקים נפרדים: הקן – שהוא הבסיס המיועד למלכת הדבורים וגידול הצאצאים, והכוורת – שהיא הקומה העליונה המיועדת לייצור הדבש. כוורת ממוצעת מכילה מושבה של דבורים המונה כ-50 אלף עד מאות אלפי דבורים ואלה מקיימות בפיקוד מרהיב, היררכיה והרמוניה מושלמת ובחלוקת תפקידים ברורה, פעילות אינטנסיבית שמזכירה עיר תעשייתית לכל דבר המעסיקה עשרות אלפי פועלים מדי יום.

תיקון טעות נפוצה – יש רבים שקוראים 'מלכת דבורים' לצרעה (ה'דָבּוּר') השחורה והמפחידה המשוטטת בשדות פתוחים. ולא היא, מאחר ומלכת הדבורים לא יוצאת מהקן, למעט פעם אחת ויחידה והמראה שלה דומה לשל דבורה הרגילה שאנו מכירים רק גדולה ממנה. הצרעה, דווקא היא זו שטורפת דבורים, לצד עוף בשם 'שרקרק'. אלא שהדבורים, ברגע שהן מזהות את אויב, מיד משדרות אותות מצוקה אחת לשניה ומתכנסות בכוורת עד יעבור זעם.

דבש טבעי מיוצר מצוף הפרחים, הדבורה מוצצת את צוף הפרחים ומחלקי הפרחים שהיא אוספת, היא מייצרת את הדבש. בתוספת אנזימים המופרשים על ידה, תהליך איסוף הצוף מדהים ביותר כאשר בו זמנית מועילות הן לצמחים עצמם, בכך שהדבורים מאביקות אותם תוך כדי איסוף הצוף ורק בשל כך הם מניבים פירות. לדברי החוקרים, שליש מהצמחים בעולם תלוי בהאבקה של הדבורים ובלעדי הדבורים גם ענף הבשר בסכנה מפני שהדבורים מאביקות גם את מזון הבהמות כמו התלתן והאספסת.

לדוגמא פרח החמניות אינו יכול להמשיך לצמוח בלא ביקור הדבורה בכל פרח ופרח, כאשר תוך כדי שאיבת הצוף נוגעת הדבורה באבקני הצמח המצויים ליד הצוף ומפילה אותם על פני הפרחים האחרים ומהם צומחים הפרחים הבאים.

לשם האבקת שדה חמניות גדול או מטע של שזיפים, אבוקדו או זעתר, נוהגים החקלאים לשכור כוורות דבורים אותן מניחים בשולי השדה והדבורים מבצעות את המלאכה במרץ רב. אמנם ישנן צרעות שמייצרות דבש אף הן ובעת חיפושן אחר הצוף אף הן מבצעות תהליך דומה,

הצוף, נמצא בתוך גביעי הפרח והוא נוזל מימי, שקוף ומתקתק. את הצוף מאתרת הדבורה על ידי חושי טעם וריח מפותחים פי 400 מהכלב שידוע בחוש הריח המפותח שלו. בעזרת ציפורניה הזעירות והכריות הדביקות שיש לדבורה בכל אחת משש רגליה היא לופתת את עלי הכותרת של הפרחים, נדבקת אליהם, משגרת את צינורית היניקה שלה ושואבת את הצוף ומעבירה אותו לקיבת הדבש שלה שהוא הזפק אולם היא אינה מעכלת אותו,
בדרכה הביתה היא מפרישה לתוך קיבת הדבש חומרים כימים שגורמים להפרדת הסוכרים. כידוע הצוף מכיל כמה סוגי סוכרים גלוקוז שהוא בעצם סוכר ענבים פרוקטוז שהוא סוכר פירות וסוכר פשוט יחד, והחומר שהדבורה מכניסה הוא גורם לתהליך כימי של הפרדת הסוכרים ובגלל זה מעלתו של הדבש גדולה שכך גוף האדם יכול לעכל את הסוכר בצורה מיטבית, אחרי שחזרה עם השלל של הדבש היא מריקה את הדבש לתאי שעווה המשושים מדונג שהכינו הדבורים בכוורת בצורה סימטרית ומדודה שלושת אלפי תאים בכל צד ובזוית מדויקת לשם החזקת הדבש שלא יזלוג החוצה, הדונג הוא חומר דביק ושומני בגוון צהבהב הנוצרת בגוף הדבורה ובוקע מתחתית בטנן בצורת לוחיות דקיקות מהן הדבורים בונות את התאים תוך הידוקן אחת לאחת עם רגליהן ולסתותיהן, בשלב זה הדבש עדיין נוזלי, להקות אחרות של דבורים מאווררות את הכוורת על ידי נפנוף הכנפיים, אוורור זה מאדה את הנוזלים שבצוף והוא הופך לאיטו למרוכז יותר ויותר עד שהוא מקבל את הצורה שאנו מכירים כדבש, אילולי תהליך זה של ייבוש הדבש עלול להתחיל תהליך של תסיסה ולהתקלקל במהרה, ואחרי התהליך של הייבוש הדבש יכול להתקיים אלפי שנים, ולקיים את מה שבתוכו גם לאורך זמן. אחרי הייבוש הדבש מוכן, ואז הדבורים חותמות את החורים בדונג, כדי שיישמר להם לבוא העת, הדבורים מייצרים את הדבש בשביל החורף כדי שבזמן שאין פריחה יהיה להם מזון ואוכל, האדם לוקח את הדבש ובעצם לוקח לדבורים את האוכל, הכוורנים מאכילים אותם במים עם גלוקוז או סוכר והדבש שנוצר מהם אינו מכיל את סגולותיו של הדבש הטבעי שנוצר מהצוף.

הכיצד אוכלים אנו דבש דבורים, הרי אחד הכללים היסודיים בהלכות כשרות הוא: "היוצא מן הטמא טמא. והיוצא מן הטהור טהור והרי הדבורים עצמן אסורות באכילה.

במסכת בכורות דף ז' הביאה הגמרא שתי דעות בטעמי היתר אכילת דבש הדבורים, אחת מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, שנית, גזירת הכתוב, נפ"מ לדבש צרעות, הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות כתב: דבש דבורים ודבש צרעים מותר, מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכוורת, כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים. ובשו"ע הביא שתי הדעות בעניין דבש צרעים, וכתב עליו הרמ"א: ואין אנו צריכין לחוש לו כי אינו מצוי בינינו כלל.

האם מוצרי הדבש גם כשרים ומותרים באכילה?

ראשית נציג אלו הן מוצרי הדבש – דונג-שעוה, מזון מלכות, פרופוליס, פולן, טל דבש, לפני שנים עוררו פולמוס חריף סביב כשרות הדונג (דבש חי). ואשר לאחר הרתחתו וניקויו נקרא שעוה, במשך כל הדורות היה פשוט לכל שהדונג כשר לאכילה ככל תוצרת הדבש, אלא שלא השתמשו בו אלא לעשיית נרות וחתימת [סגירת] מכתבים, ולכן לא נידון ונבדק היתר אכילתו, בשנים האחרונות החלו הטבעונים להשתמש בחומר זה לערבו במאכלים, כיון שלדעתם יש לו סגולות רפואיות. וכן החלו להשתמש בו בתעשיית הממתקים והגלידות לשם יצירת ציפוי וברק. ולא עלה בדעת איש לחלק בינו לבין הדבש ולאסרו באכילה.

בשנת תשמ"ח כתב בעל המשנה הלכות אגרת אל הגה"ג רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, ששמע בשמו לחדש, שהגם שהדבש כשר ומותר באכילה, אבל השעוה אסורה באכילה. כי מה שאמרו בגמ' (בכורות ז, ב) דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגוף ואין ממצות אותו מגופן, הוא רק על הדבש עצמו, אבל השעוה אסורה שהדבורים כן מתמצות אותה מגופן. עכ"ל. הגרי"י פישר השיב לבעל משנה הלכות – אני לא אמרתי שהשעוה מתמצה מגופן, אלא זה אמר מחותניה דמע"כ הגרפ"א שליט"א [בעל הפני מנחם מגור זצוק"ל]. ולפי דבריו אמרתי שא"כ הוא אסור באכילה. אולם נראה שהצדק עם מעכ"ת, שגם השעוה אינו מתמצה מגופן של דבורים ומותרת באכילה כדבש.

בשנת תנש"א פורסם בשנתון 'שנה בשנה' מאמר ובו נטען שבזמנינו הוברר לחוקרים, שהדונג אינו נוצר מהצוף שמלקטים מהפרחים, ואינו יוצא עם הדבש, אלא יש בלוטות מיוחדות הנמצאת בצידי בטן הדבורה, והדבורה בימיה הראשונים אינה יוצאת כלל מפתח הכוורת, ואינה מייצרת כלל דבש, אלא מייצרת דונג מפחמימות, ומוציאה אותו בנפרד מבלוטה זו, וכשהדבורה חדלה לייצר דונג, יוצאת לאסוף צוף, ומתחילה לייצר דבש, שיוצא מפיה. כלומר הדונג מיוצר וגדל בגוף הדבורה כמו חלב וביצים, ולא נאסף מבחוץ ועובר זיקוק בגוף הדבורה כמו הדבש.

בעקבות מאמר זה, החלו רבנים חשובים לחשוש על היתר אכילת הדונג, ופורסם בעיתון המודיע ערב ראש השנה תשנ"ב על ידי הגר"ד לנדאו, שנחשב כאחד מגדולי המומחים בכשרות, שהדונג והשעוה אסורים באכילה, כיון שאינו פסולת הדבש, אלא הוא נוצר מגוף הדבורה, והיוצא מהטמא טמא. ופרסם שאכן גופי הכשרות אוסרים עירוב דונג ושעוה במוצריהם, משום שאין מבטלים איסור לכתחילה. וכן נהגו בגופי כשרות במשך מספר שנים, פרסום איסור חדש זה עורר סערה בתפוצות ישראל, שהרי היתר הדונג היה נהוג בכל תפוצות ישראל. ובפרט שידוע מנהג עתיק של גדולי הצדיקים, שבליל ראש השנה נוהגים להביא חלת דבש, שנקראת דבש חי, ולאכול הדבש עם הדונג שבו. והוזכר מנהג קדוש זה באלף למטה בשם הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע בספרו מדרש פנחס וזלה"ק: אמר בשם הרא"ש לאכול [בראש השנה] כבש בדבש חי, ולכך אוכלים הסטעלניק [חלת דבש] כי הוא חי. וכן הביא בספר לקט יושר מנהגי בעל תרומת הדשן, שהיה רבן של כל חכמי אשכנז שכותב דבש חי טוב לאכול בר"ה, ודבש דבורים מן המובחר, וכן ידוע מה שהעיד הגאון החסיד רבי שלום בראנדער זצ"ל שהרב הקדוש מהר"א מבעלזא זצוק"ל בראש השנה טבל פרוסת המוציא בדבש חי, כלומר בדבש שהוא ביחד עם השעוה, וכן לקח בפיו חתיכת דבש עם שעוה ביחד, גם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל התנגד למחדשי האיסור, וכתב: "שלא יפה עשו המערערים להטיל ספק בדבר הנהוג מאז ומקדם". ונהג בעצמו עד סוף ימיו לאכול דבש ודונג בראש השנה.

וכל הנאמר בשם חכמי הטבע אינו יכול לאסור מה שראינו שנהגו בו ישראל קדושים להיתר כאמור, כיון שמצאנו לרבותינו שנהגו היתר בדונג ושעוה, הרי אף אם יתקבצו כל חכמי מזרח ומערב לומר שאינו נאסף מהצומח, אלא יוצא מהדבורה, לא יעלה על הדעת לאסור מה שראינו שנהגו להיתר, ואין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, ובפרט במידי דאכילה.

הגר"ד לנדאו חזר בו מאיסור זה בדרשותיו והביא ראיה חותכת מדברי השו"ע הלכות בדיקת חמץ שכתב כדלהלן: אין בודקים חמץ בנר של חלב שמא יטיף על הכלים ויאסרם, אלא יבדוק בנר שעוה, הרי ששעוה כשרה היא.

ב'שנה בשנה' הנ"ל, שפרסם את דברי המדענים שהדונג אינו מיוצר יחד עם הדבש, ומיוצר מבלוטה מיוחדת מגופה, פורסם מאמר בנושא זה שהאריך לפרט את דעת חכמי הטבע כיום שחזרו בהם מקביעתם [לאחר שהורכבו מצלמות המתעדות את המתרחש בכוורת] במהות הדונג ויצירתו, ודעתם כעת שאכן הצמחים מייצרים הן החומר ממנו נוצר הדבש, והן את החומר ממנו נוצר הדונג, שנמצא על העלים בקליפות ובזרעים, ומשמש לצמחים להגנה מפני איוד לחותם, למעשה ניתן להפיק שעוה מכל הצמחים ללא עזרת הדבורה, אלא שבשל הכמות הזעירה שבכל צמח, אין דרך מסחרית לייצר שעוה, מלבד מצמח הקראנובה שהוא מין דקל הגדל בברזיל. את הדונג מייצרות אמנם אך ורק הדבורים הצעירות, מן היום השתים עשרה לבקיעתן מן הביצה, שאז מבשילות בלוטות הדונג, ועד היום השמונה עשרה, ורק החל מן היום העשרים ואחד הן יוצאות לאסוף צוף פרחים ושעוה טבעית, ומביאות אותו לצעירות כדי שהן יעבדו ממנו דונג ודבש. גם הדונג וגם הדבש מעובדים ע"י הדבורים הצעירות מן החומרים שמביאים להם הדבורים האוספות. אלא שצורת העיבוד שונה, ואף האנזימים המוספים לצוף שונים. כלומר כל החשש בטעות במציאות הטבע יסודה, וכיום אף חכמי הטבע מודים לנאמר בחז"ל, וכן נקטו פוסקי זמנינו. מרנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ש וואזנר זצ"ל שהתירו אכילתו כבימי קדם.

'מזון מלכות' (ג'לה רויאל) וה׳פולן׳: פולן, היא אבקת פרחים מתקתקה, הנאספת על ידי הדבורים ומשמשת להזנתן בשלבי התפתחותן. הם נוצרים על פני מאבקים כגרגרי אבקת פרחים. כאשר דבורת הדבש נכנסת לפרח כדי לאסוף צוף, היא בדרך כלל נוגעת במאבקים בשלים וגופה מתכסה בעשרות גרגרים דבוקים, שנצמדים לשערות ולזיפי גופה. תוך שילוב צוף ומעין רוק היא מלכדת את הפולן לגרגיר. הגרגרים נצמדים לשקעים שעירים ברגלה האחורית הנקראים ׳טנאים׳. לשם איסוף הגרגרים משתמשים מגדלי הדבורים ב״מלכודות" המוצבות בפתח הכוורת. כל דבורת שדה החוזרת לכוורת שלה חייבת לעבור דרך חור במעבר לפתח הכניסה, ותוך כדי כך מתנתקות הצמידות מרגליה ונופלות על קרקעית המלכודת. ההרכב הכימי של הגרגרים משתנה, כיוון שהוא אופייני לכל מין בוטני ועשוי להשתנות בהתאם לאזור הגיאוגרפי שבו נאסף. ערכה התזונתי של אבקת הפרחים: ריכוז החלבון בה גבוה והחלבון מכיל את כל חומצות האמינו החיוניות לגוף. אבקת פולן עשירה במינרלים ובויטמינים – בייחוד B12 משום ערכה התזונתי הגבוה זכתה אבקת הפרחים לתצרוכת מומלצת ומשמשת כמקור לחלבון מלא מהצומח, בייחוד בקרב צמחונים וטבעונים. כמו כן צריכת פולן מסייעת להורדת כולסטרול, מניעת אנמיה, חיזוק הזיכרון, מניעה של הגדלת בלוטת הערמונית, התאוששות לאחר ניתוח ולהזנת העור. הכדורים נלקחים בבליעה וניתן לערבה ביוגורט, דגני בוקר, ממרחים ועוד.

מחלוקת הלכתית קיימת בקשר ל'אבקת מזון מלכות' (טוני רויאל) שהחברות המייצרות מערבות בכדורי הפולן, מדובר במזון שמייצרות הדבורים להזנת הזחלים ובפרט אלו המיועדים להיות מלכת הכוורת, בשונה מהדבש שמיוצר בצורה שונה כפי שיבואר להלן, והפוסקים נחלקו לגבי כשרותו.

הצדדים להתיר

יש הסוברים שדינו של מזון המלכות כדבש, והוא מותר (ציץ אליעזר יא, נט;), וגם שהוא 'פירשא בעלמא' ולא חל עליו איסור (תשובות והנהגות ח"ד קפח,) רבים טוענים שטעמו של מזון זה מר מאוד, וממילא כשהוא מעורב כמיעוט במוצר אחר אכילתו מותרת. (שו"ת עמא דבר שם בשם הגר"מ אליהו; הגר"ע יוסף בהליכות עולם ח"ו עמ' רלג; תשובות והנהגות ח"ד קפח). ובנוסף שיעורו של מזון המלכות בתוך הטבלייה מועט ובטל בשישים. כמו כן כדורי הפולן ניטלים בבליעה, לפי חלק מהפוסקים נחשב הדבר כצריכה 'שלא כדרך הנאתו', שאיסורה רק מדרבנן.

הצדדים לאסור

יש שסברו שמזון המלכות אסור משום שהוא מופק באופן שונה מהדבש, שנוצר כפי שהגמרא אומרת ללא התערבות של מנגנוני גוף הדבורה אלא הדבורה משמשת כצינור העברה בלבד. לכן מזון מלכות שכן מופק מגוף הדבורה נחשב ל'יוצא מן הטמא' שאסור באכילה (הגרש"ז אויערבך, מנחת שלמה תנינא, סד; שו"ת עמא דבר סימן יח בשם הגר"מ אליהו). יש הטוענים שטעמו של מזון המלכות אינו כה גרוע, ולכן אכילתו אסורה (הגרש"ז אויערבך שם, וכן שמענו מבעל כוורת מומחה). מזון המלכות הוא מוצר יקר וחשוב, תועלתו מרובה גם בשיעור מועט בתערובת, וספק אם אפשר לומר שהוא בטל. כמו כן ידוע דעת הרשב"א בשו״ת הסובר שרכיב שמעורב בתרופה כחלק מתהליך הכנתה אינו בטל. וגם טעמם של כדורי הפולן אינו גרוע במיוחד, ולא לכל הדעות די בכך שהם נלקחים בבליעה כדי להגדירם 'לא כדרך הנאתו' (על פי נודע ביהודה יו"ד לה).

רבים המתירים לחולים אפילו שאין בהם סכנה. הרבנות וועדות הכשרות אינם מאשרים מזון מלכות כמהדרין. בד״ץ שארית ישראל כן מאשרת כדורי בי פולן של חברת פוראוור.

טל דבש

כאמור כדי לייצר דבש הדבורים חייבות לאסוף נוזל מתקתק בשם צוף, מהפרחים. דבורה מגיעה אל הפרח ומוצצת את הצוף ומזה מייצרת הדבש, אך בתוך יערות שאין הרבה פרחים כמו מקומות מסויימים באירופה והדבורים לא מוצאים די צוף כדי לעשות הדבש הם מוכרחים למצוא תחליף לצוף פרחים וזהו "טל דבש". טל דבש הוא נוזל מתוק המופרש מכנימות שמוצצות מוהל צמחים ומפרישות נוזל על העלים ונוזל ההיא יש לו תכולה סוכר גבוהה, והדבורים אוספים טל ההוא כתחליף לצוף ומזה הדבורים מייצרים דבש. דבש ההוא נקרא דבש יער, בניגוד לדבש פרחים השכיח בארץ, ונמצא בצרפת וגרמניה . לכאורה דבש זה אסור באכילה היות והיא הפרשה משרץ טמא, שכל ההיתר של דבש, אף שהדבורה היא שרץ טמא והכלל הוא היוצא מן הטמא טמא, הוא שהצוף רק עובר דרך הדבורה והדבורה לא מוסיף כלום מגופה לדבש, ועל כן הצוף שנכנס כשר ולכן יוצא כשר, ולפי זה יוצא שמה שנכנס טמא יוצא גם כן טמא, ולכן טל דבש שהוא הפרשה של שרץ טמא נשאר הכלל של היוצא מן הטמא טמא, ולכן כאשר הדבורה מייצרת דבש מטל דבש, הדבש אסור באכילה. והגר"ש וואזנר זצ"ל הסכים לדבריו וחשש לאיסור דאורייתא במוצר זה.

פרופוליס

הפרופוליס הוא שרף עצים הנאסף ע“י הדבורה ומובא לכוורת כשהוא דבוק לרגלה, ואינו נכנס כלל לגופה, וממילא אין כאן נידון של יוצא מן הטמא, כך סברו רוב פוסקי ומומחי זמננו. הכימאי הנודע הרב יהודה שרשבסקי הי"ו מגלה פרטים חדשים שמעוררים שאלה על כשרות הפרופוליס, שבניגוד להנחה הרווחת שהפרופוליס מורכב רק ממקור צמחי, הפרופוליס מורכב מחומרים צמחיים רבים ומגוונים הנאספים ע“י הדבורים משרפי עצים עלים וחלקי פירות ואולם תערובת הצמחים עדיין אינה פרופוליס מושלם, הדבורה לשה את התערובת עם הרוק שבפיה ומוסיפה לעיסה חומרים המופרשים מבלוטות שבגופה, עם החומרים האלו נמנים חומרים בעל אופי שומני המצטרפים אל כלל החומרים שבפרופוליס וכן אנזימים שהם חומרים המפרקים ובונים חומרים אחרים, ושבגינן נחשב הפרופוליס לחומר בעל תועלת רפואית, עפ“י אחד המקורות הספרותיים שיעור החומרים שמקורם בהפרשות הדבורה בפרופוליס עומד על .10% ואינו בטל, הרב שרשבסקי מסיק כך: הפרופוליס שונה מן הדבש בראש ובראשונה משום שמעורב בו חומר המתמצה מגוף הדבורה בכמות שודאי אינה בטלה בשישים, ניתן עם זאת לדון להקל בתכשירי בריאות אשר החלק בפרופליס שמגוף הדבורה בטל בשישים במוצר הסופי, אלא שלפי הרמ“א שאמרינן חנ“ן בשאר איסורים אין להקל בזה, ועוד אף אם נבוא להקל בתערובת הסופית משום שיש בה שישים נגד חלק האיסור בפרופוליס עדיין יש לאסור מפני החומרים הצמחיים שבפרופוליס שהועמדו ע“י האנזימים שמגוף הדבורה, ומסיים לענ“ד הדבר צע“ג. עפ“י נהלי הרבנות הראשית לישראל, פרופוליס מסומן ככשר ולא כמהדרין, יש לציין שיש כשרויות מהדרין שכן מאשרים את הפרופוליס, כמובן שכשמדובר בכדור לבליעה יש יותר מקום להקל.

הלכותיו

דבש טהור

מוצר הנקרא דבש טהור, מוכרח להיות מאה אחוז טהור עפ“י התקן, ולכאורה אין בו חששות כשרותיים אלא שיש לציין שכיון שיש המבשלים או מפסטרים את הדבש ולפעמים מחממים אותו בתהליך הביקבוק, יש לוודא שבכלים אלו לא משתמשים לדברים אסורים ולא בקיטור משותף, ישנם סוגי דבש מלאכותי שבהם מעורבים דברים נוספים, כגון סוכר, מים, צבע ותמציות, ומוצרים אלו טעונים כשרות מהודרת, כיון שמשתמשים בו בחומרי שימור וייצוב, חומצות ואנזימים שונים, ועפ“י התקן אסור לקרוא להם דבש טהור, קיימת תופעה של זיופים במוצר זה, שגם על מוצרים אלו כותבים דבש טהור, לכן יש לרכוש בכשרות מהודרת.

נפסק בשו"ע: דבש דבורים מותר ואף על פי שגופי הדבורים מעורבים בו וכשמפרישים הדבש מהם מחממין ומרתיחין אותן עמהן מותר משום דהוי נותן טעם לפגם: הרשב"א (שו"ת ח"א סי' פ') מסביר, כי חומר הדבש נושא בחובו תכונה לשמר גופים שנכנסים בתוכו. אולם, כאשר הגוף שנכנס לתוכו קטוע, הדבש חודר לתוכו דרך הגדם, מעכל את הגוף והופך אותו לדבש, (כמובא ברא"ש פ"ו סי' ל"ה): "שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו – דבש". לכן אין מניעה, לאכול דבש המכיל חלקיקים זעירים של רגלי דבורים. משום שהן אינן רגליים – אלא דבש הן. מפורסמת תשובתו הפלינדרומית של רבי אברהם אבן עזרא, אשר נשאל, מה דינו של דבש שנפל לתוכו זבוב. תשובתו היתה: "פרשנו, רעבתן שבדבש נתבער ונשרף". כלומר: "פרשנו" – כבר התפרש על ידינו, כי "רעבתן" – זבוב, "שבדבש" – שנפל לדבש, "נתבער ונשרף" – מתעכל בתוך הדבש, כלה ואיננו.

דבש דבורים – הינה אחד משבעה משקין המכשירה גידולי קרקע לקבל טומאה, ועיסה שנילושה בדבש חייבת בחלה בברכה, (בשונה מדבש תמרים שבהן נשתבחה ארץ ישראל.)

הדבש הטבעי הטהור אינו מכיל מים כלל, לכן שימושו מותר לנוהגים בפסח לאכול מצה שרויה במי פירות, בימות החורף הכוורן נותן לדבורים לאכול מים עם סוכר או גלוקוז בשביל להגדיל את תפוקת הדבש יש לרכוש עם כשרות מהודרת מוצר זה לפסח משום שהגלוקוז ייתכן ומקורה מקטניות,

הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשהיה שותה מים הוא חשש לברך שהכל על המים כי אולי אינו צמא ובהלכה מבואר שעל מים מברכים רק 'לצמאו' לכן היה לוקח מעט דבש ומברך עליו שהכל וכך פוטר את המים,

גילוי, שביעית, ערלה, תרו"מ

הגרי"ש אלישיב חשש לגילוי גם כשהדבש עדיין היה בתוך חלות הדבש, ולכן כאשר הדבש הגיע למחסן אפי' לפני שהפרידו את הדבש מהדונג היה מניחים על זה כיסוי, הגראי"ל לא חשש לגילוי אלא רק אחרי שהופרד מן הדונג, ובשנת השמיטה, חשש שאולי יש בדבש חששות של שביעית, עיקר חששו היה שאולי הדבש אסור באכילה משום 'נעבד' והיינו שאולי בשדה של הפרחים, או העצים עשו עבודות בשביעית וחלק מן הראשונים סוברים שאם השדה נעבדה בשביעית הפירות אסורים באכילה, ולכן חשש שאולי הפרחים היו משדה שנעבדה בשביעית ואסורים הפרחים, וממילא הדבש שיוצא מהפרחים גם אסור באכילה. ואל ישאל השואל וכי בגלל שהדבורה אוכלת איסור, יהיה אסור מה שיוצא ממנה הרי יצא משהו אחר, זה אינו שהטעם שדבש מותר אע"פ שיוצא מן הטמא, הרמב"ם והשו"ע הכריעו שדבש מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, הרי לנו שהסיבה שמותר מפני שנחשב אותו חומר גלם שהיה בפרח ואין כאן ייצור של הדבורה וא"כ אם הצוף שעל הפרח אסור באכילה גם הדבש יהיה אסור באכילה. חשש נוסף שאולי הדבש קדוש בקדושת שביעית וממילא יהיה לו דיני שביעית ונפק"מ שצריך להיזהר בו ויהיה אסור לסחור בו, וכן אם שמרו את הדבש הוא בכלל שמור ויהיה אסור באכילה. להלכה: כידוע הדבורים מייצרים את הדבש מצוף שהם שואבות מפרחים שונים, שעתידים להיות פירות, אמנם בפרחים אין קדושת שביעית ולכן אין חשש שביעית בדבש שנוצר מצוף של פרחים משמיטה. דרך אגב: לכוורנים יש התמודדות בשנת השמיטה, משום שבמקביל לשאיבת הצוף מהפרחים, מתרחשת ג“כ ההאבקה, שמשפרת את גידול הפירות, ולחלק מסוגי הגידולים ההאבקה היא הכרחית, ולבעלי המטעים יש הסכמים עם הכוורנים שיעמידו את הכוורות במקומות שיועילו לגידול ובבעלי מטעים שאינם שומרים שמיטה הרי שיש כאן חשש מסייע לידי עוברי עבירה.

אין חשש ערלה וחיוב הפרשת תרו"מ בדבש משום שגם בפרחים שהם מקור הדבש אין דינים אלו.

בישולי עכו“ם

דבש אין בו משום בישולי עכו“ם, משום שנאכל כמות שהוא חי.

בישול בשבת: למרות שלפעמים מחממים את הדבש בשביל שיהיה נוזלי שיעבור בסינון, מ“מ בד“כ החום לא מגיע לדרגת יד סולדת, ולכן הגדרתו ההלכתית הוא כדבר שלא עבר תהליך בישול, ויש בזה איסור בישול, באם הדבש כבר עבר תהליך בישול, האם דינו כלח או יבש, תלוי במחלוקת הפוסקים לגבי דברים שמטבעם מוצקים הם, אך במגע עם חום או מים חמים נמסים כשמן וכמים, במשנ“ב הכריע להקל.

נתינת דבש בכלי שני: בספר שמירת שבת כהלכתו כתב שדינו כקלי הבישול ואסור ליתנו בכלי שני, כלומר בכוס תה חם, ובסוגי דבש שהם נוזליים שדינם כמשקים, יש המקילים בכלי שני ויש שמתירים גם דבש קרוש בכלי שני דכל דבר חוץ מביצה ועלי תה אין לחוש לקלי הבישול, להמיס דבש בכלי שלישי או במים שאין היד סולדת בהם לדעת רבים אין בו משום נולד או משום מרפה דבר קשה.

דבש חלבי

מעשה שהיה, במפעל לייצור גלידה היתה הפסקת חשמל, הגלידה נמסה, ובעל המפעל זרק את כל התכולה לחוץ, לאחר כמה שעות הגיעו אלפי דבורים ומצצו את הגלידה. בעל הכוורת הסמוכה סיפר שלמחרת בבוקר הוא מגלה להפתעתו שהדבש קיבל צבע קצת לבן, וטעם הדבש הוא ממש כטעם הגלידה. לכאורה הדבש הוא חלבי, כיון שכאמור הדבש אינו מתמצית גופן אלא שהם מקיאות את מה שבלעו הרי זה חלב ממש, אך אולי יש מקום להתיר, כי טבע הדבש לבטל כל דבר הנמצא בתוכו, ולכן אין לחוש לרגלי הדבורים שאולי נמצאים בתוך הדבש, כי הדבש בכוחו להפוך כל מה שמתערב בו לדבש, ואולי גם ביטלה הדבש את החלב שבתוכו. הגר"י זילברשטיין שליט"א הציע את הספק לפני חמיו הרב אלישיב זצ״ל, והשיב לו הרב אלישיב, – הדבש הוא חלבי. ואף שלכאורה הרי הדבש טבעו לבטל כל דבר המתערב בו, אבל כל זה נאמר רק לגבי איסור שהתערב בדבש, אבל טעם הגלידה וכדומה אין הדבש מבטל, שהרי במציאות יש בו טעם חלבי.

כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה.

לפרטים למידע ולהתייעצות:

כנסו לאתר של הרב רייכמן: ‏https://raichmankm.com/