ביום הקדוש בשנה – יום הכיפורים – תקנו לנו חכמינו ז"ל קריאה מיוחדת במנחה: ספר יונה. יונה הנביא, שליח ה' להחזיר את אנשי נינוה בתשובה, ניסה להימלט משליחותו. הוא חשב שאם יתחמק – לא יוכל להוכיח את אנשי העיר. אך הקב"ה סיבב מהלך מופלא: סערה בים, השלכתו מהספינה, הדג הגדול שבלע אותו,– עד שיונה הבין שאין לאן לברוח. בתוך בטן הדג, בחושך ובפחד, יונה פותח את לבו בתפילה ומקבל עליו מחדש את שליחותו.
המסר ברור: גם כשאדם בורח, גם כשהוא מרגיש רחוק – הקב"ה שולח לו סימנים שיחזירו אותו אל הדרך. פעמים, דווקא מתוך מצבים סגורים ולחוצים, האדם מגלה את עצמו ואת ייעודו.
יונה הנביא מלמד שאין לאדם אפשרות לברוח משליחותו הרוחנית. גם אם ינסה להחליף מסלול, ההשגחה העליונה תחזיר אותו.
עוד באתר:
כאשר האדם מנסה לברוח מהכאב מעבודת המידות מתיקון המידות, ממה שמנסה האדם לברוח, את זה הוא ייפגוש בסוף.
האדם צריך להיות אחראי ולאמר סליחה
האדם צריך לגלות אחריות ולבטא את החמלה ורחמים
או להיות נחוש ורציני…מה שהוא לא עובד על זה היום, הוא ייסבול מחר, הוא יחווה מחר רגשות אשמה גדולים כ"כ שהוא יהיה חייב לחזור אל המקום שהוא ברח ממנו
האדם עם גאווה ואומר 'אני לא צריך אף אחד שיעזור לי'… הוא בגישה מרוממת בעיני עצמו, הוא לבד בודד – גאה ושמח בעוצמת הבדידות שלו…אבל הוא בורח מהאמת, מהצורך האמתי להיות גם תלוי באנשים אחרים, הוא בורח, עוד כמה שבועות חודשים או שנים הוא ייסבול מהבדידות והוא יהיה חייב לחזור לחברה להיות תלוי, מה שהוא חשב שהוא יכול לברוח מהצרכים הבסיסיים שלו, הוא לא יצליח.
ההורים בורחים מהאחריות של חינוך ילדים, ממה שהם בורחים, הם יחזרו לזה, אך פעמים חוזר האדם מאוחר מידי
ההורים בורחים מהאחריות לחנך לשים גבולות, הם 'מפחדים'…ממה שהם מפחדים בהווה…הם ישלמו מחיר בעתיד, שהרי בעתיד הם יסבלו מילדים מפונקים וחוצפנים…אז הם יבינו שהם 'הגזימו' בפינוק
הם מנסים לברוח מהאמת, מהאחריות מהאראוי…בסוף מרגישים אשמה ומבינים שצריכים לחזור אל 'האמת'…אי אפשר לברוח.
ופעמים מבינים שאי אפשר לברוח מהאמת אבל גם אי אפשר לחזור…כי הזמן אזל….אי אפשר לחנך את הילדים בגיל מבוגר…היה אפשר בגיל צעיר…זה היה הזמן…
ספר יונה הוא משל על חירותו המוגבלת של האדם: נדמה לנו שאנו יכולים לבחור לברוח, אך לעולם לא נוכל לברוח מהאחריות מהרצינות ומהאמת.
החירות האמיתית היא לא בריחה מן השליחות אלא קבלה שלה. בתוך המפגש בין רצון האדם לרצון ה', מתבררת המשמעות העמוקה של החיים.
פעמים רבות אנו מנסים לברוח מהפצעים, מהעבר, מן האחריות. אך הבריחה אינה מבטלת את הבעיה – אלא מחזירה אותנו למפגש מחודש איתה, לעיתים ביתר עוצמה. זהו בדיוק מה שקרה ליונה בבטן הדג: המקום הסגור והחשוך אילץ אותו להתבונן פנימה, להכיר באמת ולהתחיל מחדש
קריאת ספר יונה ביום כיפור הופכת לקריאת עומק: אין לאן לברוח
וכתב הבית יוסף (או"ח תרכב) שטעם התקנה – "מפני שיש בה גודל כח התשובה", שהרי על נינוה נגזרה לכליה, ובזכות התשובה נתבטלה הגזירה
בארחות חיים (הלכות קריאת ספר תורה אות נז) הוסיף טעם נוסף: ללמד שאין ביד אדם לברוח לפני ה'. כמו שנאמר (תהלים קלט, ז) ": אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח "? האדם יכול לנסות להסתתר, לברוח מאחריות, אך ההשגחה תשיב אותו למקומו.
מהות התשובה אינה רק חרטה על העבר, אלא יצירת חיבור חדש עם ה'. האור החיים הק' אומר שיש אנשים שהם 'מוציאים שם רע על התורה'
(על הפסוק בפרשת כי תצא שעוסק בעניין שם רע על בתולה, וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע…) אומר האורה"ח הק' האדם יכול להוציא שם רע על התורה, איך על ידי שהוא אומר שהיא לא מתאימה לי, שהיא לא בשבילי וכדומה
התשובה היא לחשוב איך דרכי התורה כן מתאימות וטובות באמת לאדם
על אנשי נינוה נאמר, וַיַּרְא ה' אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָע – לא רק דיברו, אלא שינו את אורח חייהם. בכך גילו שכל אדם יכול לעשות תשובה.
ונעמיק עוד, על בסיס רעיון נפלא של השפת אמת.
חז"ל גילו לנו (אבות פ"ה מ"א) ": בעשרה מאמרות נברא העולם. "והשפת אמת (שבת תשובה, תרס"ב) ביאר שיסוד עשרת ימי תשובה הוא תיקון אותם עשרה מאמרות. שהרי הצדיקים – תפקידם לקיים את העולם כפי שנברא בעשרה מאמרות, ואילו בעלי תשובה – יש להם כוח לחזור ולחדש את הבריאה עצמה.
צדיקים מקיימים את העולם על ידי עשרת הדיברות (שבה כלולה כל התורה כולה), כך מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות
והרשעים שפגעו באיכות העולם, בע"ת, הם מחזירים משמעות לעולם על ידי התשובה שלהם.
הצדיקים שומרים על קיום הבריאה, ובעלי תשובה, מתוך ששבו מן החטא, מחדשים את עשרה מאמרות הבריאה שנפגמו.
התשובה היא התחדשות עמוקה – לא רק שיפור קל, אלא יצירת דפוסים חדשים המנתקים אותו ממעגלי החיים הישנים.
כשם שאדם מרבה לכעוס – אין די בכך שיאמר לעצמו מעתה איני כועס – כי המילים לבדן אינן משנות את טבעו. כדי להפסיק לכעוס, עליו לשבת עם עצמו ולעשות חשבון נפש: מה מעורר בי את הכעס? מהם הטריגרים? מהן המחשבות שעולות לפני ההתפרצות? ואיזה צורך פנימי מתוסכל שמחפש פורקן מתפרץ בצורת כעס?
הכעס אינו רגש מבודד, אלא תוצאה של כאב, אכזבה או תחושת איום. אם האדם רק מדכא את הכעס בלי להבין את שורשיו – הוא דומה לחולה שמנסה לשבור את המדחום במקום לטפל בחום. העבודה היא לזהות את השורש: הפחד להידחות, תחושת חוסר ערך, הרצון בשליטה – ואז ליצור אסטרטגיות חדשות להתמודד איתם.
הפתרון הוא חירות: לפתח תודעה שבה אני בוחר איך להגיב, ולא נותן לחיצוני לנהל את עולמי הפנימי.
(נדרים כ"ב:) כל הכועס – כל מיני גיהנם שולטים בו וגם בזוהר, כל הכועס – כאילו עובד עבודה זרה מפני שבאותו רגע הוא מאבד את האמונה שהכול מן השמים.
אם האדם היה מבין ומעכל שתנאי החיים שלו, הם נכונים וטובים לו, הוא לא היה מתנגד וכועס כ"כ הרבה…הוא היה מעכל את 'החיים', אם היה 'מעכל' 'ומקבל' את החיים הוא לא היה כ"כ כועס
כך גם התשובה – לא די לומר "מעתה אני שונה". צריך לשאול: מהו השורש שהביא אותי לחטא? חוסר משמעת? בדידות? חיפוש ריגוש? חוסר אמון בעצמי? ואז ליצור אסטרטגיה חדשה… להציב גבולות, להחליף הרגלים, לחזק מקורות משמעות וחיבור.
התשובה אינה הצהרה רגעית אלא תהליך
אומרים חז"ל החטא הרס את המבנה של "עשרה מאמרות" שעל ידם נברא העולם, והקב"ה נתן אפשרות שהתשובה בונה מחדש.
בתחילת הבריאה נברא העולם בעשרה מאמרות,
ידי עסק התורה וקיום המצוות מקיימים הרשעים, מאבדים במעשיהם את העולם, מקלקלים את צינורות השפע, חסד עשה אתנו הקב"ה: הוא נתן לנו את עשרת ימי התשובה – מראש השנה ועד יום הכיפורים – כדי שכל יהודי, גם אם פגם והרס, יוכל בתשובתו ובמעשיו הטובים לתקן את הפגמים בעשרה מאמרות, ולחזור ולהיות שותף בחידוש הבריאה.
בגמרא (ראש השנה ל"ב) מקשים: נאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם", אך במעשה בראשית נזכרו רק תשע פעמים "ויאמר אלקים"? ותירצו": בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' נמי מאמר הוא", שנאמר (תהלים ל"ג): "בדבר ה' שמים נעשו".
נמצא ש"בראשית ברא אלקים" הוא המאמר הראשון, ומתוך כך ראש השנה – היום הראשון של עשרת ימי תשובה – מכוון כנגד אותו מאמר ראשון, שהוא ראשית הבריאה כולה.
מהו המאמר העשירי, שיום הכיפורים – היום העשירי – מכוון כנגדו? (כל יום מעשרת ימי תשובה כנגד מאמר אחד במעשה הבריאה של הקב"ה את העולם)
יש עשרה מאמרות, הראשון זה בראשית ברא, ויש יהי אור, יהי רקיע, יש יקוו המים, יש יהי מאורות, יש ישרצו המים, והאחרון הוא – נעשה אדם. לפי חשבון זה – המאמר העשירי הוא:
"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. "
יום הכיפורים, היום העשירי, מכוון כנגד המאמר העשירי – "נעשה אדם".
וכאן יומתק להבין את דברי רבי אמנון ממגנצא בפיוט ונתנה תוקף": בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון – כמה יעברון וכמה ייבראון, מי יחיה ומי ימות"… בראש השנה, שהוא כנגד המאמר הראשון "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", נכתב כל אחד אם זכה להתחיל את התיקון של עשרה המאמרות ולהיכנס אל ספר הבריאה המתחדשת. אך ביום הכיפורים – היום העשירי – מגיע ההכרעה: האם ייחתם האדם באמת כמי שזכה להיות מחובר למאמר "נעשה אדם", היינו לשוב אל מהותו הפנימית, להיות אדם בצלם אלקים.
ראש השנה הוא יום של התחלה כללית – האדם מציב חזון, יום הכיפורים הוא העמידה מול השאלה = האם באמת נעשיתי אדם?
האם חיי מבטאים את הצלם והדמות, או שמא אני רק חלק מן העולם מבלי לגלות את פנימיותי?
יום הכיפורים קורא לכל אחד ואחד לחדש את זהותו, לא רק לתקן פגמים אלא לברוא את עצמו מחדש כאדם…
האדם נברא בסיום הבריאה, כי האדם איננו יצור מנותק, אלא תמצית של כל הבריאה. הוא כולל בתוכו שמים וארץ, גוף ונשמה, חומר ורוח, יצר וצלם אלקים. ביום הכיפורים, כשאנחנו עומדים בתפילה כמלכי השרת – לבושים בלבן, נמנעים ממאכל ומשתה, ומופשטים מתאוות הגוף – אנו מחזירים את כל כוחות הבריאה הכלולים בנו לשורשם, מטהרים אותם ומחדשים אותם. זהו התיקון של "נעשה אדם". למרות הכוחות המורכבים בנפש האדם, למרות הכוחות השונים, האדם חוזר לנשמה שלו.
הוא אמנם מלא ביצרים חומר אבל גם רוח טהרה וערכים
ביוה"כ האדם חוזר לבסיס
יום כיפור הוא 'סתם' יום צום…זו לא 'סתם' הימנעות מאכילה… אלא הרעב ההימנעות מאכילה היא
כלי רוחני שמכוון אותנו אל מעבר לגוף, אל הרוחניות ביום כיפור אנחנו רוצים לעמוד "לפני ה'" במלוא הטהרה. אכילה ושתייה מזכירות לנו את הצד החומרי והגופני, והצום נותן מקום לצד הרוחני להתבלט.
כשאדם לא אוכל, הוא חווה חולשה – אבל דווקא החולשה הזו מזכירה לו שהוא לא רק גוף אלא גם נשמה. המיקוד עובר מהרגלי היומיום הקשורים לעולם החומר אל התפילה, הסליחה והקשר עם הקב"ה.
הקב"ה נתן לנו מצווה זו כדי שנוכל להתנתק ליום אחד מכל טרדות החיים, ולהתרכז רק במהות: תשובה, מחילה, חיבור לכח הרוחני, החת"ס אומר שזה מעין "וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב…" הצום הוא מתנה – אמצעי שמרים אותנו מעל החומר ומאפשר לנו להיות קרובים אליו בצורה נדירה.
הצום איננו רק מניעת מזון. הוא הופך להיות מקור של חיות מסוג אחר. בדרך כלל אנחנו רגילים שהכוח שלנו מגיע מהאוכל. ביום כיפור, הקב"ה מגלה לנו שיש חיות אחרת
כשאדם מרוקן את עצמו, הוא נעשה כלי לקבל. כמו כלי ריק שמוכן לקבל מים חיים, כך הרעב פותח אותנו לאור חדש.
ביום כיפור הרעב עצמו הופך לצינור: הוא מזכיר לנו כמה אנו תלויים בקב"ה, כמה איננו עומדים בכוחות עצמנו. דווקא בהרגשת החולשה מתגלה מקור הכוח האמיתי – שהנשמה מחוברת לאין סוף, וזו חיות נצחית שלא תלויה באוכל.
הרעב איננו חיסרון – הוא כלי. כדי לקבל חיות חדשה, דווקא הניתוק מעולם החומר הוא הכנה לאיזון בריא, אי אפשר כל השנה לחיות כמו יוהכ"פ
אך כן אפשר יום בשנה לחיות כמו יוהכ"פ כדי להרגיש את האמת ואז לחזור לאיזון בריא לחיים נכונים למיזוג נכון
הקב"ה אומר, נעשה אדם, בואו נהיה שותפים במעשה הבריאה.
בבריאת האדם נאמר בלשון רבים "נעשה אדם", משום שהקב"ה צירף לבריאה זו את כל הכוחות – עליונים ותחתונים – כדי שהאדם יכלול בתוכו את כל מרכיבי הבריאה. משום כך נאמר לו: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. "(קהלת רבה פ"ז):
האדם מכיל את כל הבריאה, אם הוא פועל טוב הוא מרים את עצמו וכל הבריאה, אם הוא לא מצליח, הוא מפיל את עצמו ואת כל הבריאה.
כל אחד נושא בתוכו קולות רבים, חלקים שונים של אישיותו, רצונות סותרים וכוחות מתנגשים. ביום הכיפורים נדרש האדם להפוך ל"שליח ציבור" של כל חלקי נפשו: לא לדחות את החומר או הרגש, אלא לחברם תחת מלכות ה', לגלות שגם הם נבראו לכבודו.
המשמעות העמוקה של "נעשה אדם": לא רק שנבראנו בשותפות עם כל חלקי הבריאה, אלא בכל שנה, ובעיקר ביום הכיפורים, מוטלת עלינו החובה לגלות מחדש את ייעודנו – להיות המגשר בין הבריאה לבורא, ולגלות את כבודו יתברך.
ספר יונה שאנו קוראים ביום הכיפורים מגלה לנו לקח נשגב: כל הבריאה – דומם, צומח, חי ומדבר – מתגייסת למלא את רצון ה'. יונה הנביא, שברח משליחותו, גרם פגם בכל חלקי הבריאה שהיו כלולים בו.
בגלל שמטרת האדם לרומם את הבריאה כולה, ואם לא, אז הבריאה עצמה, המציאות עצמה מחזירה אותו למסגרת הנכונה
והיותו נביא גדול, אדם שמרכז בתוכו כוחות רבים מכל הבריאה, גרם לכך שכאשר סירב למלא את שליחותו – לא רק הוא נפגע, אלא גם כל העולם סביבו. ולכן כוחות הבריאה נרתמו, בהשגחת ה', להחזירו אל ייעודו.
האדם לעיתים בורח משליחותו.
אך יונה מלמד: אינך יכול לברוח מעצמך. כל מה שאתה דוחה – יחזור אליך בעוצמה רבה יותר, עד שתעמוד מול ייעודך פנים אל פנים.
ספר יונה מבטא ומלמד את האחדות שבין האדם לעולם. האדם הוא "עולם קטן", וכאשר הוא פועל שלא כשורה, העולם כולו מגיב. הבריאה אינה אדישה – היא מתקוממת, עד שתחזור ההרמוניה. זהו היסוד של "נעשה אדם":
כל חלקי הבריאה השפיעו על יונה
המים שהם בגדר דומם כי אין בהם חיות כמו צומח
הדג שהוא חי
וכן את המלחים שעל האניה שהם בגדר מדבר כדי להחזיר את יונה הנביא לדרך הטובה
וגם את הצומח גייס הקב"ה לשינוי גישתו של יונה הנביא
הקיקיון בסיפור נביא, כלומר:
הקב"ה מצמיח בן־לילה צמח גדול (קיקיון) שנותן ליונה צל. ה' נותן לו מתנה קטנה – מחסה מהשמש – כדי להיטיב לו פיזית, אבל גם כדי להכין אותו לשיעור מוסרי.
יונה שמח מאוד. הוא לא עמל על הצמח, הוא לא שתל ולא השקיע, אבל הוא נהנה ממנו ושמח בו. זו נקודת מפתח:
אח"כ שלח הקב"ה תולעת שתייבש את הקיקיון. הצל נעלם, ויונה חשוף לשמש ולחום. פתאום החסד נלקח ממנו. זה יוצר אצלו הרגשה לא נעימה.
המצב הזה הוא מכוון: יונה חווה על בשרו מה זה כשהחסד נלקח
הקב״ה מוסיף עוד נתון: רוח חמה, שמש קופחת. יונה מותש … זה מראה כמה הוא תלוי בצל שניתן לו
הקב"ה שואל אותו: קשה לך שאין לך את הצמח המגן…
"ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד"
הקב"ה מסביר לו: אתה מרחם על צמח – משהו קטן, זמני, שלא השקעת בו כלום.
"ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה …"
ספר יונה, שקוראים במנחה של יום כיפור, מסתיים משאיר אותנו עם שאלה, שאנחנו צריכים לתת את המענה.
האם גם אנחנו, מוכנים להרחיב את מידת הרחמים
אז במנחת יום כיפור אנו למדים על משמעות יונה ואחריות תפקיד האדם בעולם.
ומכאן אל השלב האחרון, תשובה שעושה האדם בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים.
כתוב על ראובן שהוא היה עסוק בשקו ובתעניתו(וישב לז, כט) על שבלבל יצועי אביו
אחרי פטירת רחל הוא רצה שיעקב יחזק את הקשר עם לאה על חשבון בלהה (שפחת רחל), יעקב לא הסכים לכך וראובן עשה על זה תשובה
וביל"ש (רמז קמב) כתוב על ראובן: 'אתה פתחת בתשובה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה, ואיזה זה הושע, שנ' שובה ישראל עד ה' אלקיך (הושע יד), ע"כ.
ועי' ביל"ש וישלח (רמז קלג) בני לאה בכור יעקב ראובן, ראובן בכורי וכו' בכור לתשובה, ע"כ.
השאלה היא מדוע ראובן נחשב הראשון שעשה תשובה…?
הרי המדרש אומר על אדה"ר וקין עשו תשובה, אחרי שקין הרג את הבל פגע בו אדה"ר וא"ל מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ופשרתי, התחיל אדה"ר מטפח על פניו ואמר כך הוא כח של תשובה ולא הייתי יודע, מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת (יל"ש בראשית (רמז לח))
מה מיוחד בתשובה של ראובן שנאמר עליו שהוא פתח בתשובה תחילה?
כתב הגאון הרב רפאל שפירא, ראש ישיבת תפארת ישראל (חיפה), בעל המים עמוקים.
אדה"ר וקין עשו תשובה, אבל התשובה שלהם הייתה אחרי שדנו אותם.
אחרי שהם קיבלו עונש דנו אותם.
אדה"ר ידע מה יהיה העונש אם הוא יאכל מעץ הדעת, העונש היה ידוע ובכל אופן הוא חטא
וגם קין נאמר לו קודם העונש ואח"כ התשובה שלו
בתורה עצמה, הסדר הוא כך:
קין הורג את הבל.
ה' דן אותו: "ארור אתה…
רק אחר־כך קין אומר: "גדול עווני מנשוא" בראשית (ד, יב – טו), גדול עווני מנשוא לפי המדרש זו התשובה
בפשט הכתובים –הוא מתעורר רק לאחר מתן העונש.
עיקר התשובה של קין הייתה אחרי שנגזר דינו
אבל ראובן פתח בתשובה מיד אחר שחטא, וזהו שקראוהו בכור לתשובה, ראובן לא עשה תשובה בגלל העונש, ראובן לא עשה תשובה בגלל המצב הרע שלו, לא כאשר הוא ראה את החרב תלויה כנגדו.
וזו משמעות התשובה בעשי"ת, ביום כיפור, לפני תפילת נעילה, לפני שתהיה 'החתימה' לפני הגזר דין, אנו לא מחכים ל'חרב' כדי לעשות תשובה אלא אנו בוחרים לעשות תשובה כי אנו רוצים להיות יעילים וטובים יותר.
בר"ה אם אנו בינונים אנו עדיין תלויים ועומדים
זו התשובה שהיא תשובה מאהבה לא בגלל ייסורים זו תשובה שהיא מגיעה את כיסא הכבוד לכן מהצאצאים של ראובן היה הושע שאמר 'שובה ישראל עד השם אלוקיך' עד כיסא הכבוד (גמרא יומא)
כך כתוב בגמרא על התשובה של ר"א בן דורדיא שאמר 'אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו', וחזינן שבעל תשובה עליו להיות בדרגה ש'אין הדבר תלוי אלא בי'.
אמנם גם אם האדם שב בתשובה אחרי שנגזרה עליו גזירה, גם זו תשובה כמו שנגזר על קין, נגזרה עליו גזירה רעה, והוא אמר 'גדול עוני מנשוא' הוא עשה תשובה הוא לקח אחריות, ואדה"ר אמר לא ידעתי את כוחה של תשובה, לא ידעתי כמה כח יש לתשובה אפילו שהיא לא מגיעה מיוזמת האדם, היא לא מגיעה מתוך בחירה מוחלטת אלא אחרי שהגיעו לאדם הייסורים…
בכל אופן גם לזה יש כך וכך אמר אדה"ר 'כך הוא כח של תשובה', וכי לא ידע אדה"ר שיש תשובה בעולם, והלא הוא מהדברים שנבראו עוד קודם שנברא העולם. וי"ל שקין הלא אמר לו 'עשיתי תשובה ופשרתי', והיינו תשובה לחצאין, וזה החידוש שגילה קין לאדה"ר, דאדה"ר ידע שאין ביכלתו לתקן חטאו, מכיון שפגם בעולמות העליונים שהם למעלה מעולם התשובה, התפעל מאד .
ביום כיפור אנו קוראים בספר יונה כדי להזכיר שאין לאדם אפשרות לברוח מן האמת והאחריות. מה שאדם מנסה לדחות – בסוף יחזור אליו, עד שיפגוש את שליחותו פנים אל פנים.
לסיכום:
התשובה איננה מילה רגעית אלא תהליך של חידוש פנימי, בירור השורש שהוביל לחטא ובניית דרך חדשה. בעל תשובה איננו רק מתקן את העבר אלא מחיה מחדש את הבריאה ומגלה חיות אלוקית חדשה.
הצום איננו רק מניעת אוכל אלא כלי שמאפשר לנשמה לבלוט ולגלות את מקור הכוח האמיתי – החיבור לקב"ה
ראובן נקרא בכור לתשובה מפני ששב מיד לאחר שחטא, לא מתוך ייסורים או עונש, אלא מתוך בחירה חופשית. זהו המסר ליום כיפור – לא לחכות למשבר אלא לשוב מתוך רצון ובחירה
