הגאון הושיט חפיסת שוקולד: "באתי לבקש סליחה"

בימים אלו, כאשר לב כל איש ישראל הומה לבקש סליחה ומחילה, אנצל את ההזדמנות לספר 2 סיפורים של ענין בקשת מחילה, האחד הייתי עד לו והשני בדידי הוא עובדא.

שעת הצהרים היה זה, הסלון שבבית אבי ז"ל שימש לו גם כחדר עבודה, הוא היה יושב ומצייר ציורים מרהיבים או כותב שלטים שניתלו אח"כ ברחובות ירושלים, כיום נכחד הזן הזה, הכל עבר להדפסה אלקטרונית, אבל בדור שעבר, היה מקצוע של 'צייר שלטים', עדיין יש בירושלים הרבה שלטים שאבי צייר אותם, גם שלטי 'קידוש לבנה' התלויים בחצרות בתי כנסת בירושלים הם פרי מכחולו של אבי ז"ל.

החדר הזה לא היה משעמם אף פעם, אנשים נכנסו להזמין שלט או לאסוף שלט, היו גם סתם ביקורים של אנשים שבאו לשוחח על דא ועל הא, או לשתות כוס סודה קרה ועוד כהנה, לכן, בטבעי הסקרני אהבתי לשבת בחדר הזה ולהאזין לשיחות המגוונות של אבי עם האורחים.

אני הקטן יושב ליד השולחן ומתבונן בידי אבי הנעות על גבי השלט, לפני פתוח ספר משניות או ספר משלי, כי לא היה כזה דבר, לשבת ליד אבי ולהתבטל, בטלה היה הדבר הכי שנוא אצל אבי, 'גלייך אויס שוועקעס, טו עפעס, בטל נישט' (תיישר מסמרים, תעשה משהו, אל תתבטל) ולפתע אנו רואים אורח בלתי צפוי, איש זקן ושפוף, אך ידוע כאיש ענק ברוח, הלא הוא הגאון המפורסם רבי מאיר הלוי סולובייצ'יק (זצ"ל) בנו של מרן הרב מבריסק זצ"ל.

תמהתי בלבי, מה לאותו גאון בביתנו? אמנם, את אחיו הגדול הגאון ר' יוסף דוב זצ"ל הכרנו היטב, כי מטר אחד הפריד בין ביתו לביתנו, (ובהזדמנות נספר כמה סיפורים יפים שזכור לי מימי עלומיי בקשר בין השכנים), אך ר' בערל |(אנחנו קראנו לו ר' יאשע בער) כבר לא היה חי אז, ומה לאחיו הגאון כאן בביתנו?

 לא ארך כל זמן למחשבותיי, כי ר' מאיר ניגש ישר ולענין: ר' בן ציון, באתי לבקש מחילה, והמבקש מחילה צריך לפייסו, לכן הבאתי לכם מתנת פיוס ור' מאיר הושיט לאבי חבילת שוקולד מריר וביקש לשמוע מפי אבי במפורש ובפה מלא שהוא מוחל לו בכל לבו.

 אבי ענה לו מיד: כלל לא נפגעתי וגם אמת דיברתם ולמה צריך לפייס? אך ר' מאיר לא הרפה, אין זה משנה אם נפגעת או לא, אני פגעתי ואני מבקש מחילה, אנא ממך.

 אבי ענה מיד שהוא סולח לו, אבל יש לי שאלה, אמר אבא, הלא אנו נפגשים כל יום ב'זכרון משה', ולמה היית צריך לטרוח את כל הדרך הזו במיוחד?

 ר' מאיר תלה בו זוג עיניים תמהות: להמתין עד מחר? ככה? מה זה עולה על דעתך? מי יודע מה שיהיה עד מחר? איבער נעכטיגן אן א' מחילה? (ללכת לישון בלי מחילה?).

 ר' מאיר בירך לשלום ויצא בחזרה לדרכו ואני ביקשתי מאבי שיספר לי על מה בדיוק היה צריך לבקש ממנו סליחה ומחילה ולפייסו?

 סיפר אבא גופן של דברים:

 היום אחר התפילה, משום מה עלה על השולחן ענין לבישת 'פיאה נכרית' והתחיל דיון הלכתי בנידון בין כמה ת"ח שהיו במנין, ור' מאיר צידד להיתר כנהוג בבריסק, בתוך הדברים התערבתי והצגתי כל מיני הוכחות כנגד, בשלב מסויים אמר לי ר' מאיר 'את מה שאתה יודע, גם אני יודע' ובזה נסתיים הוויכוח. וכאשר ראיתי אותו נכנס הבנתי מיד שהוא הגיע לבקש מחילה ממני.

 זהו הסיפור הראשון, כל אחד ישלוף ממנו את מה שמרגש אותו, בשעתו התרגשתי מהפשטות של ההשגות שלו, 'חפיסת שוקולד'.

 הסיפור השני קרה אף הוא עם בריסקער, הלא הוא הגאון הירושלמי רבי מענדל אטיק זצ"ל.

 אם כבר מזכירים את ר' מענדל, אזכיר את אביו הגאון ר' שלמה  זצ"ל, שהתגורר בבנין לידינו והיה יושב ולומד לילות כימים ממש, והרבה פעמים היה נתקע באמצע הלילה בלי סיגריות, אזי היה הנכד נוקש על חלון ביתנו ואבי היה מוציא לו כמה סיגריות. וזה מרתק, כי אבי וסיגריות היו 2 רעים דלא מתחברין, אבי מעולם לא עישן וסלד מסיגריות ומהעשן ומהריח ומבזבוז הכסף והבריאות, כל זה עד שהיה מדובר על כבוד תלמידי חכמים, כל חתן שחילק סיגריות, היה אבי נוטל כמה וכמה וצובר בקופסאות ושומר אותם לאותו ת"ח לשעות המאוחרות של הלילה ו/או לשעות המוקדמות של הבוקר.

 ערב אחד אני משתתף בשמחת אירוסין לבנו של ידיד ושכן קרוב, ת"ח ידוע בירושלים, ובמזרח ישבו כמה מגדולי הדור, שהם מחותנים וסבים של החתן והכלה, ותוך כדי נכנס הגר"מ אטיק שאף הוא היה סב – מחותן של אבי החתן וחלף על פני המזרח והושיט לכולם יד למזל טוב, רק על אחד הסבים דילג והמשיך למי שישב אחריו.

 הדבר חרה לי היטב והמתנתי לו ביציאה מהאולם והערתי לו בדומה ללשון הפסוק: 'הלא אם קטן הוא בעיניך, ראש אלפי ישראל הוא', כלומר, יש מעל אלף משפחות שהם תלמידיו וחסידיו וכמביט מן הצד זה כאב לי ומסתמא גם למחותן אבי החתן שודאי הבחין בכך, אמנם איני מגיע לקרסוליכם, אך במחילה מכבודו, הרשיתי לעצמי להעיר, כי שמא אינכם מודעים לצער שזה גורם לתלמידיו.

 ר' מענדל, שכבר הספיק להצית את הסיגריה הנצחית, ענה לי קצרות: אתה סבור כך ואני סובר אחרת.

בזה נסתיים הענין.

 שבועות ספורים עברו ור' מענדל נפל למשכב ומודעות ענק נתלו ברחובות ירושלים מטעם בי"ד 'בקשו רחמי שמים' ומצבו היה כפסע ממש, אך ביום בהיר אירע הנס והוא קם ממיטת חליו וחזר ללכת על רגליו.

 באחד הימים של עשרת ימי תשובה של אותה שנה, אני עומד בפרוזדור של שטיבלאך 'זכרון משה' ואני רואה את ר' מענדל לראשונה אחר שחזר לחיים, ניגשתי אליו ולחשתי לו: אני רוצה לבקש מחילה על מה שאמרתי לכם בשמחת התנאים של… 'אינני מוחל' הוא ענה לאט בקולו הכבד, קפאתי לרגע על מקומי, כמעט ורציתי לצטט את דברי הרמב"ם 'ולא יהיה ….. מלמחול' אך הוא המשיך והשלים את המשפט 'כי אינך זקוק למחילה, אתה אמרת את דעתך ואני עמדתי על דעתי וזהו', ר' מענדל לא עצר אלא המשיך באידיש ירושלמית 'נהיה היום מצב, שאם מישהו לא אומר לשני בוקר טוב יפה, הוא כבר חושב שהוא צריך לבקש מחילה, א' נייע מעשה'.

 נזכרתי באותו רגע באיזה בעל תשובה ברסלבר מתוק, שהסביר לי איך שהוא למד פשט בקטע של פיטום הקטורת 'אילו היה נותן בוקר-טוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה'.

 הא לכם, 2 סיפורים של בריסקערס, האחד כיתת רגליו מרחוק לבקש מחילה על חצי משפט שכלל לא אמור לפגוע

והשני דוחה מכל וכל נסיון להתפייס כאשר יש על מה לפייס ואלו ואלו דברי אלקים חיים, נהרא נהרא ופשטיה.

 עוד סוג מחילה שנתקלתי בה השבוע, מישהו תלה מודעה על לוח המודעת בביכנ"ס: 'כל מי שפגעתי בו במהלך השנה, שיחשוב טוב טוב למה עשיתי לו את זה וזה הזמן הנכון שיגש לבקש ממני מחילה'.

 הוסיף מישהו עם עט בשולי הדף: 'סליחה אם פגעתי ולא פגעתי בול'…

 אף אני בחלומי, אבקש מחילה מכל הקוראים, אם הערתם ולא התייחסתי בכובד ראש, אם כתבתי משהו שלא מצא חן בעיניכם, יש לכם 2 ברירות או לנהוג כר' מאיר ולמחול, או כר' מענדל ולנפנף במחי יד והעיקר שה' יסלח לנו ונזכה לגמר חתימה טובה ברוחניות ובגשמיות, שהרי מאחלים בר"ת 'גמח"ט' מרומז בזה שנוכל בקלות לשלם את חשבונות התשלומים של 'גז מים חשמל טלפון'.