"לא פותח את החדר": המלך ביקש והרועה התעקש

פרשת האזינו דברים פרק לב פסוק (טו) וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ: (מד) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן:

שאלה:

ויש לשאול מדוע כאן התורה קראה ליהושע בשמו הקודם הושע הרי כבר הוחלף שמו ליהושע?

בנוהג שבעולם:

כל אדם שמגיע לאיזה גדולה בכל תחומי החיים חכמה מדע רפואה גבורה ועושר או מעמד חברתי התפקיד משנה את הנהגתו כלפי כל סביבתו מפני חשיבות המעמד שהוא נמצא בו, ובדרך כלל מתגנב לליבו גאוה מפאת הגדולה בהיותו מרגיש שהצליח להגיע להישג גדול וכתוצאה מכך מועל בתפקידו ותכלית גדולתו כיון שאין גדולה בלעדי רצון השם יתברך כמאמר דוד המלך כי אתה מושל בכל ובידך לגדל ולחזק לכל ורק השם הוא משפיל אף מרומם, וברור כשמש שהשם יתברך לא נתן לו אותה גדולה בכדי להתנשאות על אחרים ולמלא את סיפוקיו ותאוותיו, אלא ההפך הגמור שהוא נצרך לכלים האלה בכדי למלא תפקידו ותכליתו וכאשר האדם מבין הדבר הרי שאינו מתרברב כמו שנבאר אצל יהושע.

ללמדנו גדולת יהושע שנהג בענוה בגדולתו כלפני גדולתו:

ובזה נבאר את פרשתנו כתב לתרץ ברש"י שם (מד) הוא והושע בן נון וכו' ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו:  וכן הוא במדרש תנאים לדברים פרק לב פסוק מד הוא והושע בן נון יכול שטפה רוחו עליו משנכנס לגדולה ת"ל הוא והושע בן נון הוא יהושע עד שלא נכנס לגדולה והוא יהושע משנכנס לגדולה שאע"פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא יהושע בצדקו: וכיוצא בו אתה אומ' (שמות א ה) ויוסף היה במצ' וכי אין אנו יודעין שיוסף היה במצ' אלא הוא יוסף עד שלא נכנס לגדולה והוא יוסף משנכנס לגדולה שאע"פ שנתמנה מלך על כל ארץ מצרים הוא יוסף בצדקו: וכיוצא בו אתה אומ' (ש"א יז יד) ודוד הוא הקטן וכי אין אנו יודעין שדוד הוא הקטן אלא הוא דוד עד שלא נכנס לגדולה והוא דוד משנכנס לגדולה שאע"פ שנתמנה מלך על כל ישראל הוא דוד בצדקו: ביאורם של דברים התורה מלמדת אותנו על הנהגת גדולי ישראל וכך יהושע למרות שמקבל את שרביט ההנהגה במקום רבו משה רבנו לא זחה עליו דעתו ואל שכח שהיה רק הושע גם ברגעים המיוחדים שמעבירים לו את שרביט ההנהגה וזו דרכם של גדולי ישראל, אשר מבינים כי כל גדולה היא שליחות ומתנת השם לתכלית הרוחני לפי שורשי נשמתו ונצרך ומחוייב יותר להרבות חסד ולהועיל לרבים מהמקום שהוא נמצא. וזוהי כוונת הנביא ירמיהו באומרו פרק ט פסוק (כב) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ: (כג) כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְקֹוָֽק: לומר לאדם שאם האדם זכה לחכמה גבורה או עושר אין לו להתגאות בזה אלא השכל וידוע אותי פירושו להבין שזה שליחות של בורא עולם, בהיות והתכלית של אותה גדולה ללכת בדרכי השם ולעשות צדקה וחסד ולהטיב עם הבריות ורק בזה יכול להשתבח שזכה להיות שליח להרבות צדקה וחסד כדרכו של הבורא יתברך.

נסיונות יוסף:

בדומה לכך התורה מלמדת אותנו על הנהגת יוסף למרות מלכותו, פרש"י שמות פרק א פסוק ה ויוסף היה במצרים והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו עכ"ל: מדברי רש"י מבואר שהתורה מעידה על גדלות יוסף ששמר עצמו ועמד בנסיונות קשים באותה דרגה רוחנית שהיית לו בשעה שישב בחיק אביו ולמד תורה ואין ספק שבסביבת אביו יעקב אבינו שאב את הקדושה ערך התורה וקיום המצוות, אולם כך שמר על עצמו גם בזמן מכירתו לעבד וגם כשהיה בבית פוטיפר וגם כאשר היה בבית הסוהר, ועוד יותר גם בהיותו מושל על כל מצרים האמפריה העולמית דאז לא הסתחרר מהגדולה והכבוד שהגיע אין ספק שהדבר כרוך בנסיונות גדולים להתקיים בחברה שמתנכרת לדת וליהדות בכלל ובכדי להתחנחן בעיני רואיו היה עליו לשנות מנהגיו ולהתפשר בכל מיני נושאים, אך למרות הכל לא שינה דרכו מנהגו ויראתו משמירת קיום התורה והמצוות בכל מצב, וכן מידותיו אף לא התגאה על אחיו אשר נפלו לידו כפרי בשל, אלא אדרבא אמר להם לא אתם שלחתם אותי אלא השם יתברך בכדי להחיות אותכם וזו כל המטרה שלי במלכות, ולכן השיב טובה תחת רעה ופירנסם בכבוד ודאג לכל צורכיהם, וכל זה מפני שהוא מבין ויודע שכל המתחולל עם האדם הם רק אמצעי להגיע לתכליתו בעולמו ולזאת אינו שוכח את תפקידו האמיתי שלשמו הוא נועד, ומחובתו בראש ובראשונה לדאוג לבני ביתו ומשפחתו כפי שורש נשמתו, ונראה שהא בהא תליא שמפני שמשל בגופו ותאוותיו ועמד בנסיונות גדולים הרי הוא מלך, כי חז"ל למדונו באבות פ"ד בן עזאי אומר איזהו גיבור הכובש את יצרו, כי זו הגבורה האמתית שמצליח האדם להתמודד ולהתגבר על כל יצריו ותאוותיו, ובזכות זה זכה למלוך כיהודי בודד נגד חוקי המדינה שעבד לא ימלוך על כל ארץ מצרים במשך כל ימי חייו שמונים שנה דבר שאין לו אח וריע מבריאת העולם עד זמננו.

נסיון משה ואהרון:

כמו כן מצינו במשה ואהרון. שמות פרק ו (כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: פרש"י שמות פרק ו פסוק כז הם המדברים וגו' הם שנצטוו הם שקיימו: הוא משה ואהרן הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף: הרי לנו שוב שמעידה התורה שמשה ואהרון נשארו באותה דרגה והתנהגות הן בתחילת שליחותם והן אחרי קבלת תפקידם ועמדו בפני המלך פרעה לא ויתרו על כלום מקיום התורה והמצוות, ולא גרם להם הדבר לשנות הנהגתם מפני הגאוה על מעמדם שנהיה גדול בעיני כולם, ובפרט שהקב"ה עשה בשליחותם נסים ונפלאות גדולות עד מאוד דבר שיכול להשפיע על תחושת הלב של האדם, למרות זאת לא השתנה כלום אצלם לרעה, אלא אדרבא מעידה התורה במדבר פרשת בהעלותך פרק יב פסוק (ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. זאת ועוד המשיכו יחד באותה הערכה וכבוד הדדי למרות כל מה שהם עוברים ולכן נכתב פעם משה לפני אהרון ופעם אחרי אהרון.

      ללמד שלא שינה:

עוד כתוב אצל אהרון במדבר פרק ח פסוק (ג) וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־מֹשֶֽׁה: ופרש"י (ג) ויעש כן אהרן – להגיד שבחו שלה אהרן שלא שינה: וקשה מה השבח שלא שינה וכי מדוע שישנה ממה שנצטוה? אולם אפשר לומר שכוונת חז"ל שעשה את הכל בלי שינוי של זחיחות הדעת עם כל מה שזכה לגדולה לא שינה מעשיו והנהגתו.

המקטין עצמו זוכה לגדולה:

וכבר לימדונו חז"ל את סוד ההצלחה במסכת חולין דף פט ע"א לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמר ונחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר, לפרעה אמר מי ה', לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו', לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב, לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי בלב ימים.

ביאור ההבדל בין גדולי ישראל לגדולי האומות.

ונראה לבאר ההבדל בין גדולי ישראל לגדולי אומות העולם, כמו שביארנו הדבר תלוי כיצד האדם מתייחס לתפקידו גדולתו ומעמדו ועסקיו אם יודע ומפנים שכל אשר ניתן לו הוא מהשמים והוא אמצעי להשלים את תכליתו ויעודו הרוחני, בהכרח לא ישכח לעולם את בוראו ואדרבא לא רק שלא יפגום ויחסיר אלא ישתדל להודות ולהרבות כפי יכולתו, וכמו כן בן אדם לחברו יודע שלא יתכן אותה גדולה תהיה על חשבון אחרים בני הבית או משפחתו וכדומא, מאחר ויודע שכל מטרת גדולתו היא שליחותו לעשות חסד ולסייע לרבים, ומחוייב למלא תפקידו תכליתו ויעודו ולא יחטיא את המטרה, לעומת זה אדם שטועה וחושב שהצלחתו גדולתו ועסקיו הן למלא את תאוותו ורצונו בעולם לספק כל צרכי גופו, ממילא שוכח את תכליתו בעולמו ובוגד בבוראו עד שפוגם בעבודת השם מתוך שנשאב עמוק עמוק לעיסוקיו, וכך הדבר גם בא לידי ביטוי בינו לבין בני ביתו ולכל סביבתו, עד שמגיע לוישמן ישורון ויבעט. ועיין בהמהר"ל מפרג בספרו נתיבות עולם נתיב הענוה פרק ב לבאר ההבדל בין גדולת אומות העולם לגדולת ישראל.

רמז יפה אתם קרויים אדם:

וראיתי רמז יפה בספר ספיקות מלכים פרק יא אות לב: ולזה כוונו רז"ל ב"מ קי"ד ע"ב אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם, יאמר לפי זה בהקדם דרז"ל חולין י"ט ע"א דאמר הקב"ה לישראל חשקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם, למשה, לדוד וכו' נמצא דמדה טובה הלזו למעט עצמו בשפע שהקב"ה משפיע לנו גדולה ירושה הוא לנו מתלתא סבי' אברהם דוד משה הרומזים בתיבת אד"ם וזה אתם קרויים אד"ם והבן.

היה עושים תזכורת לזכור שהגדולה מאת השם:

עוד נאמר בבראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך ארבעה הם שיצא להם מוניטין בעולם, אברהם, ואעשך לגוי גדול יצא לו מוניטין, ומהו מוניטין שלו זקן וזקנה מיכן בחור ובתולה מיכן, יהושע (יהושע ו) ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ יצא לו מוניטין בעולם מהו שור מיכן וראם מיכן ע"ש (דברים לג) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, דוד (דברי הימים יד יז) ויצא שם דוד בכל הארצות יצא לו מוניטין בעולם, ומה היה מוניטין שלו מקל ותרמיל מיכן ומגדל מיכן ע"ש (שיר השירים ד) כמגדל דויד צוארך, מרדכי (אסתר ט) כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות, יצא לו מוניטין, ומה מוניטין שלו שק ואפר מיכן ועטרת זהב מיכן. ופירש במהרש"א בח"א דהכל קאי על אברהם ושרה ועשה מטבע זכר לנס שחזרו לנערותם וילדו.  וכוונת חז"ל בזה ללמדנו על מנהיגי עם ישראל שלעולם אינם שוכחים את קטנותם גם לאחר שקיבלו גדולה ומעמד אלא אברהם שם תמיד לנגד עיניו שהיה כבר זקן ונעשה להם נס שחזרו כבחור ובתולה, דוד גם בגדולתו זכר את מקלו שהיה רועה את הצאן, יהושע עשה לו סימן שהכל בזכות אבות יוסף הצדיק, ומרדכי גם בגדולתו זכר את שקו, ובזכות זה שמקטינים עצמן וזוכרים את עברם וחסדיו של הקב"ה זוכים שיש קיום לגדולתם, היות ורק כך יודעים לנצל את מעמדם ותפקידם לשרת את כלל ישראל. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ד – יורה דעה סימן כב שמיישב כיצד אברהם עשה צורת אדם על המטבע שמדובר רק בתמונה שאין בליטה או רק כתוב כך בלי תמונה.

מעשה שהיה כיצד נהג בגדולתו והצליח:

ומסופר על רועה צאן יהודי שהיה רועה בשדות את צאנו ומחלל בחליל, פעם יצא המלך לצוד ציד ועבר באותו אזור שנמצא בו הרועה ושמע את ניגוני החליל ונמשך המלך מפאת הנעימות שהיה בניגון שלו, התקרב אליו המלך וביקשו האם יהיה מוכן לעזוב את מרעה הצאן ולבא אליו לחלל עבורו ויקבל שכרו בהיות ונהנה מאוד מניגוניו, כמובן שהסכים והיה בא למלך ומנגן לו והמלך נהנה מאוד, והיה המלך משוחח איתו וראה שאינו סתם רועה צאן אלא פיקח גדול ומצא חן בעיניו ולכן קידמו בתפקידו עד שעשאו שר האוצר של המלך בגלל פיקחותו ונאמנותו, אולם היו אשר קינאו בו בפרט שהוא יהודי לכן היו תמיד מנסים לספר בגנותו למלך אך המלך לא היה מאמין להם, פעם העלילו עליו כי הוא גונב מאוצרות המלך ולכן יש לו עושר, ואם המלך אינו מאמין שיבא לביתו בהפתעה ויחפש וימצא אצלו רכוש גנוב, אכן שכנעו את המלך והודיע לשר האוצר בהפתעה כי הוא רוצה כעת ללכת לביתו עם פמלייתו, כמובן שקיבל את בקשת המלך והלכו מיד לביתו וציוה המלך לחפש בכל הבית כך היו עוברים מחדר לחדר ורואים שכל הבית פשוט אין בו מראה ראוותני ולא עושר עד שהגיעו לחדר אחרון שהיה נעול וביקשו המלך לפתוח, אך התחנן למלך שרק את החדר הזה לא יפתחו, אולם בדיוק הפוך התוצאה שהדבר מהווה סימן ששם נמצא כל האוצר ולכן לא עזרו לו כל תחנוניו ונאלץ לפתוח וכבר אויביו שמחו שתפסו אותו, אולם להפתעת כולם מצאו חדר ריק ובו תרמיל מקל וחליל, שאלו המלך מדוע לא רצית לפתוח הרי אין בו כלום ומה ההסבר לחפצים האלו, השיבו שמאז שלקחו המלך לארמון וגידלו פיחד שלא יתגאה ויזלזל בבני אדם מחמת תפקידו, ולכן נהג שבכל יום נכנס לחדר ולובש את תרמילו ואוחז את מקלו ויושב ומחלל בכדי שלא ישכח מהיכן הוא בא ועי"ז יתפקד בצורה טובה ובמאור פנים לכל אדם, שמח המלך בדבריו וגידלו מעל כל השרים והעניש את אויביו שהעלילו עליו.

כלום שררה אני נותן לכם אלא עבדות:

ולזאת חז"ל מוסיפים ללמדנו עד כמה חייב האדם להיזהר שלא יאבד את שליטתו על עצמו והנהגתו מפני גדולתו ותפקידו שלא להטיל אימה על הציבור או על בני ביתו שבזה יכול לאבד עולמו היות וכל שררה אינה אלא עבדות לשרת ולמלא תכליתו כלפי הציבור ובני ביתו ולא הכבוד והשררה הוא התכלית. ומבארים חז"ל במסכת הוריות דף י ע"א שכל שררה היא עבדות ולומדים הדבר מהמסופר על מלך יהודה עוזיהו במלכים ב פרק טו (ה) וַיְנַגַּ֨ע יְקֹוָ֜ק אֶת־הַמֶּ֗לֶךְ וַיְהִ֤י מְצֹרָע֙ עַד־י֣וֹם מֹת֔וֹ וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵ֣ית הַחָפְשִׁ֑ית וְיוֹתָ֤ם בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־הַבַּ֔יִת שֹׁפֵ֖ט אֶת־עַ֥ם הָאָֽרֶץ: וכתב הרד"ק מלכים ב פרק טו פסוק ה וישב בבית החפשית, אמרו רז"ל כי המלכות היא עבודה שהרי צריך לשאת כל משא העם עליו ולשמוע אליהם ולשפוט משפטיהם בין ברצונו בין שלא ברצונו אם כן המלכות היא עבדות וכשנצטרע עוזיהו וישב לו בבית אחד לבדו הנה הוא חפשי מן העבודה שהיה בה לפיכך נקראת הבית בית החפשית.  וכתב בית הבחירה (מאירי) מסכת הוריות דף י ע"א וז"ל כל שאדם מתמנה על הצבור הן מלכות הן שאר מינויים צריך להזהר שלא יתגאה בעצמו ולא יטיל אימה יתרה שלא לשום שמים ויעלה בדעתו תמיד שאינו מלך או נשיא אלא עבד ממונה לראות בעסקי העם להציל העשוק מיד עושקו וכו' עכ"ל. ומביאה הגמרא מעשה המלמדנו יסוד זה שמסופר על רבן גמליאל ורבי יהושע שנסעו בספינה ושניהם הכינו צידה לדרך אלא שר"ג הכין רק פת ואילו רבי יהושע הכין פת וגם סולת ובמשך הדרך נגמר הפת ולר"ג לא היה מה לאכול היות והדרך התארכה מעל המשוער ואילו לר"י היה לו הסולת, שאל אותו ר"ג וכי ידעת שיהיה עיכוב בדרך שהבאת גם סולת, השיבו ר"י כן כיון שאחת לשבעים שנה ישנו כוכב שעולה ומתעה את הספנים מאחר ודרך הספני לדעת את המסלול לפי סדר הכוכבים ואחת לשבעים שנה אותו כוכב שעולה מתעה אותם, אמר לו רבן גמליאל כל כך הרבה חכמה יש בידך, ואתה עולה בספינה לבקש פרנסתך? אמר לו רבי יהושע עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, והם רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שכל כך חכמים הם, עד שיודעים לשער כמה טפות יש בים, ואף על פי כן, אין להם פת לאכול, ולא בגד ללבוש. כששמע רבן גמליאל כך, נתן בדעתו להושיבם בראש, כדי שתהא פרנסתם מאותה שררה. כשעלה ליבשה, שלח להם לקרא להם ולמנותם להושיבם בראש, ולא באו. חזר ושלח להם, ובאו. אמר להם, כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, ולפיכך לא באתם בתחילה, כי לא הייתם חפצים בשררה, אך טועים אתם, שאין אני נותן לכם שררה, אלא עבדות אני נותן לכם, כי מעתה ואילך יהיה עול הציבור מוטל עליכם. והביא להם ראיה מרחבעם בתחילת מלכותו פנו אליו בני ישראל שאביו הכביד עליהם במסים ומבקשים ממנו שיתחשב בהם ויוריד להם, אמר להן בעוד שלושה ימים אשיב לכם והלך להתייעץ עם הזקינים ואמרו לו, מלכים א פרק יב (ו) וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת־פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר: (ז) וידבר וַיְדַבְּרוּ֙ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים: אולם התייעץ גם עם הצעירים כמסופר שם (ח) וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר יְעָצֻ֑הוּ וַיִּוָּעַ֗ץ אֶת־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר גָּדְל֣וּ אִתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָעֹמְדִ֖ים לְפָנָֽיו: (י) וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֘ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֙יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תְּדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי: (יא) וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַאֲנִ֖י אוֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים: והסוף ידוע שאיבד את המלוכה על ישראל. ללמדנו שכאשר אדם מקבל איזה תפקיד אינו אלא עבדות ולא שררה פירושו של דבר אסור לאדם להסתחרר מהתפקיד או הגדולה או העסק ולשכוח את תכליתו ותפקידו האמיתי ורק אז מצליח אחרת מאבד את הצלחתו וגם את שלום ביתו.

דבר השם ליחזקאל על מנהיגי ישראל המנצלים התפקיד לרעה:

אולם יש מנהיגים שמצלים מעמדם לרעה ועל כך כתב הנביא יחזקאל פרק לד (א) וַיְהִ֥י דְבַר־יְקֹוָ֖ק אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֖א עַל־רוֹעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֩ אֲלֵיהֶ֨ם לָרֹעִ֜ים כֹּֽה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק ה֤וֹי רֹעֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ רֹעִ֣ים אוֹתָ֔ם הֲל֣וֹא הַצֹּ֔אן יִרְע֖וּ הָרֹעִֽים: (ג) אֶת־הַחֵ֤לֶב תֹּאכֵ֙לוּ֙ וְאֶת־הַצֶּ֣מֶר תִּלְבָּ֔שׁוּ הַבְּרִיאָ֖ה תִּזְבָּ֑חוּ הַצֹּ֖אן לֹ֥א תִרְעֽוּ: (ד) אֶֽת־הַנַּחְלוֹת֩ לֹ֨א חִזַּקְתֶּ֜ם, וְאֶת־הַחוֹלָ֣ה לֹֽא־רִפֵּאתֶ֗ם, וְלַנִּשְׁבֶּ֙רֶת֙ לֹ֣א חֲבַשְׁתֶּ֔ם, וְאֶת־הַנִּדַּ֙חַת֙ לֹ֣א הֲשֵׁבֹתֶ֔ם, וְאֶת־הָאֹבֶ֖דֶת לֹ֣א בִקַּשְׁתֶּ֑ם, וּבְחָזְקָ֛ה רְדִיתֶ֥ם אֹתָ֖ם וּבְפָֽרֶךְ:  (ו) יִשְׁגּ֤וּ צֹאנִי֙ בְּכָל־הֶ֣הָרִ֔ים וְעַ֖ל כָּל־גִּבְעָ֣ה רָמָ֑ה וְעַ֨ל כָּל־פְּנֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ נָפֹ֣צוּ צֹאנִ֔י וְאֵ֥ין דּוֹרֵ֖שׁ וְאֵ֥ין מְבַקֵּֽשׁ:  (ח) חַי־אָ֜נִי נְאֻ֣ם׀ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק אִם־לֹ֣א יַ֣עַן הֱיֽוֹת צֹאנִ֣י׀ לָבַ֡ז וַתִּֽהְיֶינָה֩ צֹאנִ֨י לְאָכְלָ֜ה לְכָל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ מֵאֵ֣ין רֹעֶ֔ה וְלֹֽא־דָרְשׁ֥וּ רֹעַ֖י אֶת־צֹאנִ֑י וַיִּרְע֤וּ הָֽרֹעִים֙ אוֹתָ֔ם וְאֶת־צֹאנִ֖י לֹ֥א רָעֽוּ: (י) כֹּה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק הִנְנִ֨י אֶֽל־הָרֹעִ֜ים וְֽדָרַשְׁתִּ֧י אֶת־צֹאנִ֣י מִיָּדָ֗ם וְהִשְׁבַּתִּים֙ מֵרְע֣וֹת צֹ֔אן וְלֹא־יִרְע֥וּ ע֛וֹד הָרֹעִ֖ים אוֹתָ֑ם וְהִצַּלְתִּ֤י צֹאנִי֙ מִפִּיהֶ֔ם וְלֹֽא־תִהְיֶ֥יןָ לָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה:  (כג) וַהֲקִמֹתִ֨י עֲלֵיהֶ֜ם רֹעֶ֤ה אֶחָד֙ וְרָעָ֣ה אֶתְהֶ֔ן אֵ֖ת עַבְדִּ֣י דָוִ֑יד ה֚וּא יִרְעֶ֣ה אֹתָ֔ם וְהֽוּא־יִהְיֶ֥ה לָהֶ֖ן לְרֹעֶֽה:  וכתבו חז"ל על כך במסכת ראש השנה דף יז ע"א  כתוב באיוב פרק לז פסוק כד לָ֭כֵן יְרֵא֣וּהוּ אֲנָשִׁ֑ים לֹֽא־יִ֝רְאֶ֗ה כָּל־חַכְמֵי־לֵֽב: אמר רב יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב.

דברי הרמב"ם כיצד צריך להנהיג:

וכתב הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק כה הלכה א: אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח אלא בענוה ויראה, וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים נענש, ואינו רואה לו בן תלמיד חכם, שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב. והוסיף בהלכה ב: וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם הקדש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו, שנאמר בו כאשר ישא האומן את היונק, והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק, צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקדוש ברוך הוא במצרים ונאמר ויצום אל בני ישראל, אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים.  עוד כתב הרמב"ם הלכות מלכים פרק ב הלכה ו כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו', לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'. וכן פסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ח סעיף ד: אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור, אלא בענוה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, אינו רואה בן ת"ח, לעולם. וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש, אף על פי שהם עמי הארץ. ולא יפסיעו על ראשי עם קודש. וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאם. והוסיף הכנסת הגדולה מהד"ב הגהות טור חושן משפט סימן ח א. דף ט' ע"א שיטה כ"ה: וכל פרנס המטיל אימה על הצבור שלא לשם שמים וכו'. נ"ב: לא זו בלבד שלא יתגאה על הצבור אלא צריך לקבל עליו להיות סבלן שומע חרפתו ואינו משיב. רש"ל ז"ל פרק כסוי הדם סימן כ'.

מעשה רב סיסי איך שכח תלמודו:

ומסופר בירושלמי מסכת יבמות פרק יב הלכה ו וכתב בביאור ידיד נפש בְּנֵי סִימוֹנַיָּיא שם מקום אַתּוּן לְגַבֵּי רַבִּי באו לפני רבי אָמְרִין לֵיהּ, בְּעָא תִּתֵּן לָן חַד בַּר נַשׁ אנו מבקשים שתתן לנו אדם אחד, שהוא דְּרֵישׁ דרשן דַּיָּין. וְחָזַר סָפַר ראוי להיות חזן מְתַנְיָין מלמד תינוקות וַעֲבַד לָן כָּל צוֹרְכִינַן ויעשה לנו כל צרכינו וִיהָב לוֹן ונתן להם את לֵוִי בַּר סִיסַי. עָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּהוּ עָלֶיהָ. אָתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ באו ושאלוהו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? וְלֹא אָגִיבוּן לא ענה להם. רַקָּה דָּם ולא רוק, מה דינה? וְלֹא אָגִיבוּן ולא ענה להם. אָמְרִין, דִּילְמָה דְּלֵית הוּא מָרִי אוּלְפָּן אמרו, אולי אינו בעל הלכה נִישְׁאוֹל לֵיהּ נשאל אותו בדברי אגדה. שְׁאָלוּן לֵיהּ דְּאֲגָדָה. אַתּוּן וּשְׁאָלוּן לֵיהּ שאלו אותו מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב מה זה שכתוב (דניאל י) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. והשאלה היא אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? כי אמת, משמע כתב העשוי להתקיים בכתיבה תמה. ורשום אינו אלא כסימן ודרך עראי. וְלֹא אַגִיבוּן לא ענה להם. אַתּוּן לְגַבֵּי דְּרַבִּי אָמְרוּן לֵיהּ באו לפני רבי ואמרו לו הַדִּין פַּיְיסוּנָא דְּפַיְיסָנְתְךָ? האם זה הפיוס שפייסת אותנו? אָמַר לוֹן חָיֵּיכוֹן אמר להם, חייכם בַּר נַשׁ דִּכְוָותֵי יְהָבִית לְכוֹן אדם כמוני נתתי לכם. שָׁלַח אָיְיתִיתֵיהּ וְשָׁאַל לֵיהּ שלח רבי להביא אליו את לוי בר סיסי אָמַר לֵיהּ שאל אותו רבי רַקָּה דָּם מַהוּ? א"ל ענה לו אִם יֵשׁ בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רוֹק כָּשֵׁר. שאל אותו הַגִּידֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת? א"ל ענה לו בְּשִׁינֵיהָ. א"ל מַהוּ הַדִּין דִּכְתִיב שאלו מה זה שכתוב אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת. אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם? וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת? א"ל ענה לו עַד שֶׁלֹּא נִתְּחָתַם גְּזָר דִּין, רָשׁוּם שאפשר לבטלו בתפלה מִשֶּׁנִּתְּחָתַם גְּזָר דִּין, אֱמֶת. אָמַר לֵיהּ שאלו רבי וְלָמָּה לֹא אַגִיבְתֵּינוּן? מדוע לא ענית להם? אָמַר לֵיהּ, עָשׂוּ לִי בִּימָה גְּדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ וְטָפַח רוּחִי עָלַי וְקָרָא עָלָיו (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ כלומר, אם אתה מוצא עצמך שאינך יודע להשיב, הסיבה היא בְהִתְנַשֵּׂא שהיית מתנשא בעצמך. וְאִם זַמּוֹתָ ואם חשבת להתגאות בדבר תורה יָד לְפֶה סוף שתשים יד לפה, שלא יהיה בידך להשיב. מִי גָּרַם לְךָ לְהִתְּנָבֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה? עַל שֶׁנִּישֵּׂאת בָּהֶן עַצְמְךָ.

מוסר השכל כל אדם צריך לנצל גדולתו לטובה:

נמצאנו למדים את סוד ההצלחה בכל תפקיד שמקבל האדם כפי שחז"ל מראים את ההיסטוריה של העולם שכל מי שקיבל גדולה ומתגאה ומנצל אותה לרעה אחריתו מר ומפסיד את הכל, לעומת אלה אשר לא התרברבו בגדולה ואדרבא ניצלו אותה כיצד לסייע ולעזור לזולת אותה גדולה התקיימה בידם, ולכל אדם שייך בו איזה דרגה של גדולה מסוימת אחד מפאת עושרו, ואחד על פועליו, ואחד מכח תפקידו הציבורי ככל שיהיה, וכדומא, ושם הוא הניסיון של האדם כיצד מנצל את אותה גדולה שהקב"ה נתן לו, וכל הרוצה להצליח בדרכו ולהתקדם, חז"ל לימדו אותנו כי הדרך אדרבא לא להתרברב אלא ההפך להקטין עצמו ובשפת העם לדבר בגובה העיניים ובכבוד ולסייע ולהטיב לאחרים לפי יכולתו ואז ההצלחה מאירה לו פנים ואותה גדולה ממשיכה ליוצאי חלציו.