יש הבדל מהותי בין שמחה לששון: השמחה מגיעה מתוך מעשי האדם ובחירתו, הששון מגיעה מצד ה' יתברך ומישועתו.
השמחה מגיעה בשלמות (מהר"ל) או יותר נכון מבחירה של שני צדדים שמביאים שלמות, אנחנו והקדוש ברוך הוא, העשיר והעני, איש ואשה:
לאחר שהקדוש ברוך הוא בחר בבית המקדש כ"בית הבחירה" כפי שאנחנו אומרים בבית בחירתך, ואז עלינו מוטל גם כן לבחור שוב בבית המקדש בשלוש פעמי רגלינו שאנחנו בוחרים שוב ושוב ב"בית הבחירה".
עוד באתר:
מסיבה זו השמחה תופיע בתורה בציווי נלווה לנתינה לעני ולגר, כי רק על ידי מעשה שמביא לשלמות תופיע הקדושה בנשמת היהודי.
זהו גם ההסבר בדברי הגמרא (חגיגה ג) שמקשרת בין אברהם אבינו לעולי הרגלים: דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם.. שהיה תחילה לגרים"
דווקא בעליה לרגל אנו מזכירים את הבחירה של אברהם אבינו להכיר את בורא ואת נדיבות הלב שמעידה על שמחה בבחירה ועל החלק של האנושות בהכרת הבורא.
חג הוא מלשון מחוג קבוע ועומד, שבכל שנה בעת החג קדושת יום טוב חוזרת ומאירה באור גדול והשפע הרוחני יורד שוב לעולם.
מועד הוא מלשון שור המועד, שלפי מעשיו שוב ושוב נקבע שם חדש על השור, כך גם המועד לפי מעשינו נקבע שוב ושוב אור גדול במהות החג.
קדושת חולו של מועד גורמת לאיסור מלאכה ולכן היא מוגדרת בתורה "מקרא קודש" שנקבעת לפי מעשי האדם דיבורו וקריאתו.
לכן אנחנו אומרים בתפילה מחד גיסא "מועדים לשמחה" ומאידך גיסא ו"חגים וזמנים לששון"
המועד הוא השמחה שלנו, והחג מביא ששון שהיא שמחה פנימית יותר מה' יתברך.
ועוד משהו לסיום: בחול המועד אנחנו מביאים את הקדושה אל חולו של מועד להראות את הבחירה שלנו בהקדוש ברוך הוא ולא בחומר על ידי "מקרא קודש" ויוצרים בפינו קדושה חדשה ומציאות חדשה כפי שהנדר והשבועה נוצרים על ידי הפה ויוצרים מציאות חדשה.
