הגוי מקדש לעצמו יום אחד בשבוע; מה הבעיה?

1. למה אחרי המבול אמר הקב"ה יום ולילה לא ישבותו
2. למה לפני המבול התעצב והתחרט הקב"ה כביכול על בריאת האדם ואחרי המבול אמר שהוא מקבל את החולשה של האדם
3. מה מסמלת הקשת
4. אם לבן נח אסור לשבות, למה לישראל מותר — ואפילו מצווה?

1

הפסוק -יום ולילה לא ישבותו , הפסוק אומר אחרי המבול, זמני הזריעה והקצירה, ימשיכו כרגיל, כלומר עונות השנה, ימשיכו (בראשית ח', כ"ב)

2 בגמרא (סנהדרין נ"ח ע"ב) עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו.

3לדעת הרמב"ם (הל' מלכים י ט), זו לא אחת משבע מצוות בני נח שחייבים עליהם מיתה בידי בית דין של מטה, אלא זה בידי בית דין של מעלה

אין לגוי לשבות, לא ביום שבת ולא בשאר ימים מימות השבוע (גמרא סנהדרין)

כלומר עצם ההתרחקות מעצם מהלך הבריאה, שהוא מחזורי ומתמיד, זה אסור. האומות אינן רשאיות לנתק את עצמן מן הפעולה, כי האדם שאינו מצווה על שבת – מצווה על המשך עשייה.

 

4 היהודי שובת בשבת, ובכך הוא מכיר במעשה הבריאה, שהקב"ה ברא עולם ושבת ביום השביעי.

 

5 הפסוק "יום ולילה לא ישבותו" אינו רק ציווי טכני, אלא, עצם קיום הבריאה מותנה בכך שהאדם יפעל בבריאה.

השבת של ישראל היא עצירה בתוך הזרימה כדי לגלות את מקור החיים, את הדביקות עם הקב"ה.

 

ואילו האומות, שתפקידן לבנות וליישב את העולם, חייבות להמשיך את המחזוריות של "זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחרף".

 

6.שאלה איך האבות שמרו שבת, הרי יש דעות שהם היו כמו בני נח?

א.בפרשת דרכים אומר שמכאן יש להוכיח שהאבות יש להם דין ישראל, ולא של בני נח

ב.במקנה ובחשק שלמה כתבו, בדיני נח הלילה הולך אחר היום, אז הגוי ששובת הכוונה מיום ליום, כלומר, מהבוקר לבוקר. שהרי היום מתחיל מהבוקר, והאבות לא שמרו יום שלם לפי בני נח, אלא הם שמרו משקיעה לשקיעה, כך שאין שמירה של 'יום' שלם לפי בני נח שהרי הם שמרו משקיעה עד שקיעה ולא מבוקר עד בוקר

כך אומר הערוך לנר (סנהדרין שם) גבי תינוק שנמצא בעיר שחציה ישראל וחציה גוים, מה יהיה הדין שלו, מה יעשה בשבת? יישמור שבת משקיעה לשקיעה, לפי ישראל זה מינימום, ולפי בני נח, זה לא יום שלם, וכך הוא לא שומר יום שלם לפי בני נח והוא כן שומר יום שלם לפי עמ"י.

ג.עוד אומר הערוך לנר, לפי ריש לקיש שחצי שיעור מותר מהתורה לעמ"י אבל לבני נח אסור, כן עשו חצי שיעור בשבת, לעמ"י זה מותר לבני נח זה אסור, ולכן אם הם בני נח הם לא שמרו שבת, כי עשו מלאכה (חצי שיעור) ואם הם בגדר ישראל, הם לא עשו מלאכה כי לפי ריש לקיש חצי שיעור מותר מהתורה.

לפי ר"י חצי שיעור אסור מהתורה, אז זה לא פתרון מתאים למי שהוא ספק בן נח ספק ישראל.

אבל כן לפי מי שאומר שחצי שיעור אסור מהתורה, זה רק באוכלים, אבל בשבת, זה לא אסור מהתורה, אם זה לא אסור מהתורה, שוב אפשר שגם לפי ר"י האבות עשו חצי שיעור בשבת וכך אם הם בני נח הם לא שמרו שבת.

אך לפי רש"י( שבת עד ד"ה וכי מותר משמע שגם חצי שיעור בשבת אסור מהתורה)

 

ד.במנחת חינוך כתב, הרמב"ם כותב הסיבה שאין לגוי לשמור שבת, לשבות יום בשבוע, כי אין לאומות העולם להמציא דתות חדשות בעולם, 'כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות מדעתן' אבל כאשר האבות שמרו שבת, הם לא המציאו דת חדשה, אלא הם גילו את הדת שעתידה להינתן לעת"ל ובתור הכנה ל'דת' העיקר, הדבר כן היה מותר.

ה.בחידושי הגר"ח (סטנסיל סימן תלו) כתב שאפילו אם נאמר שהאבות הן כבני נח, אין הכוונה שבמהות הם כמו בני נח

אלא שלגבי קיום וחיוב המצוות יש להם גדר יותר דומה לבני נח מאשר לבנ"י

אבל הם מצד עצמם ודאי שיש להם קדושה ומעלה מיוחדת שאין לבני נח ולכן משה רבנו היכה את המצרי שהיכה את העברי, כי המצרי היכה איש ישראלי

 

7. למה לבן נח אסור לשבות ממלאכה פעם בשבוע? לפי רש"י מנוחה בעלמא קא אסר להו – כל שביתה וביטול ממלאכה, אפילו בחול, אסורה להם

אבל לדעת הרמב"ם, היסוד הוא שונה.

בן נח …אם עשה שבת, או חדש לעצמו חג, או דת לעצמו – חייב מיתה לפי הרמב"ם, הבעיה איננה השביתה הטכנית אלא העובדה שהגוי  מחדש דת לעצמו ומבקש להמציא מערכת קדושה עצמאית

כלומר אם הוא קיבל על עצמו יום חופש כי הוא רוצה מנוחה, זה בסדר, אבל אם הוא רוצה יום מנוחה כי הוא רוצה להיות דומה לישראל, זה חסרון. זה אסור.

לרש"י לא ישבותו, הכוונה היא – כמו שהבריאה עונות השנה ממשיכים כל השנה, כן ימשיך הגוי.

אבל לפי הרמב"ם, הבעיה היא 'דת חדשה'

 

8.לפי רש"י יש קשר בין הפסוק המדבר על הבריאה הממשיכה תדיר בעשייה שלה. לבין הגוי שלא יישבות.

אך לפי הרמב"ם הפסוק מדבר על הבריאה שלא שובתת איך מהפסוק הזה למדים שגוי לא ימציא לעצמו דת חדשה?

 

אפשר לאמר שלפי רש"י לא ישבותו – לא לשבות פיזית, לא לבטל מלאכה, לא העולם ולא בני אדם (חוץ מישראל)

אך לפי הרמב"ם על הבריאה נאמר לא ישבותו, כאשר הגוי שובת, הוא פועל נגד הבריאה, כשהוא 'סותר' את התנהלות הבריאה, זה בגלל דת.

הדת היא שינוי סדרי הבריאה הרגילים, זה חלק ממאפייני הדת.

כאשר אומות העולם  "שובתים" לשם -דת –  הם מפרים את האיזון בבריאה.

 

מה חמור שבן נח שומר שבת….

 

9ביאור עומק הדברים

השבת ניתנה לישראל כ"אות ברית" בין הקב"ה לעם ישראל, כפי שנאמר (שמות ל"א, י"ז):

"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש."

ה"שביתה" של ישראל איננה רק מנוחה גשמית, אלא הזדהות עם שביתתו של הקב"ה

אך לבני נח לא ניתן הממד הזה.

הם צריכים להמשיך במעשה הבריאה, להיות שותפים בפעילות האנושית־טבעית של העולם —זרע וקציר… ויום ולילה לא ישבותו :

 

10. לכאורה זה פלא, למה שלא כל אדם בעולם יזדהה עם "מנוחת הבורא" ביום השביעי?

הרי אחת הסיבות שאנו שובתים, כי הקב"ה שבת, וכך אנו מחזקים את האמונה בבורא עולם ששבת, כי הקב"ה שבת במעשה הבריאה, גם גוי אמור להאמין בבורא, אז למה שלא יישבות, יום בשבוע, השבת נועדה לחזק אמונה בבריאה המחודשת ולא בקדמות העולם

אם שבת זה רק זכר ליצ"מ מובן שרק עם ישראל ישמרו שבת, אבל זה זכר למעשה הבריאה, לכאורה גם גוי ישמור שבת…??

– לחיזוק השאלה, הרי אנו מצפים שגוי יאמין בבורא עולם.

שהינה נאמר, בפירוש רש"י על הפסוק הראשון בתורה ("בראשית ברא אלוקים…")

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם… ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים — הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא… והוא נתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."

משמע שהאומות עצמן מכירות שיש בורא לעולם, מההכרה נובעת הבעלות על הארץ.

 

11. להבין כל זה נקדים יסוד חשוב:

יש שני זמנים, שתי תקופות

אפשר לראות שיש מעין  שתי הנהגות – לפני המבול ואחריו

הבריאה הראשונה (עד המבול) עולם שעליו נאמר – עולם על מלואו נברא, עולם שלם. "וירא אלוקים את כל אשר עשה והינה טוב מאד".

במשנה באבות וגם על פי הקבלה, ההנהגה עד זמנו של נח, היא הנהגה של 'ארך אפים'. (כתר אריך אנפין). עשרה דורות מנח עד אברהם כולם היו מכעיסים, וזה כדי להודיע כמה ארך אפים הוא הקב"ה

ובני האדם חטאו וגם העמיקו בחטאים  – עד שנאמר, "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. "

אומר רש"י התאבל על אובדן מעשה ידיו, רש"י מביא, הרי ידע הקב"ה מה יהיה בעתיד, בזמן הבריאה ידע שיתעצב אל ליבו, אז למה ברא? התשובה בשביל הצדיקים העתידים לעמוד בעולם.

= לפני המבול, היה עולם של 'חסד' ארך אפים, לא היו מעשים מיוחדים של בני אדם.

לפני המבול אנשים חיו שנים רבות (אריך אנפין, ארך אפים),

אך מצד שני הייתה אפשרות להביא מבול….למה?

כי כל קיום הבריאה הוא מצד – הקב"ה!! האדם לא שותף. לכן אפשר להביא מבול על העולם.

אך אחרי המבול ישנו חוזה חדש: אחרי המבול (במבול היה לשחת כל בשר)

אחרי שנח הביא קורבן להשם אומר הקב"ה

"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם… כל ימי הארץ זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחרף, יום ולילה לא ישבותו."

הקב"ה אומר שלא יהיה עוד מבול.

 

12 למה? למה בחטאים לפני המבול – היה אפשר להביא מבול, ומאז המבול, אם יהיו עוד חטאים לא יהיה מבול, למה ההבטחה לא היתה לפני המבול?

מה יש אחרי המבול, שיש הבטחה שדבר כזה לא יחזור על עצמו?

הרי גם לפני המבול אמר הקב"ה יש יצה"ר לאדם, ויש עצבון לפני הקב"ה על בריאת האדם.

למה אחרי המבול אומר הקב"ה, בגלל שיש יצה"ר אני לא אביא עוד מבול

לפני המבול אומר הקב"ה, יש יצה"ר לכן צריכים להביא מבול

אחרי המבול אומר הקב"ה בגלל שיש יצה"ר אז – יותר מובן שהאדם חוטא…ולכן לא נביא מבול…אותה סיבה להביא מבול היא הסיבה לא להביא מבול…. אתמהה

(בלשון הפסוקים:  בפרשת בראשית (ו') נאמר:

"וירא השם כי רבה רעת האדם בארץ… ויאמר ה׳ אמחה את האדם…"

-הסיבה למבול היא ש"יצר מחשבות לבו רק רע כל היום".
אבל אחרי המבול (ח',) נאמר:

"וירח ה׳ את ריח הניחוח… ויאמר ה׳ לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

אותה סיבה – יצר לב האדם רע – פעם מחייבת מבול, ופעם מונעת אותו, מדוע)?

 

12. עוד אומר הרמב"ן, לפני המבול אנשים חיו הרבה זמן, אחרי המבול חיים מעט זמן, מדוע? העולם אחרי המבול מצד אחד הוא יציב יותר, לא יהיה עוד מבול, אך מצד שני בני אדם חיים פחות זמן, העולם יציב בני אדם חיים פחות זמן.

מצד אחד – העולם נעשה יציב יותר, "לא ישבותו".
מצד שני – האדם נעשה חלש יותר, "וימיו הלוך וחסור. (רמב"ן) מדוע? מהי משמעות הדבר והרעיון?

 

13 אחד מהתיאורים של מטרות הבריאה, זה  מיזוג וחיבור בין חומר לרוח.

חז"ל אומרים (שבת פ"ח ע"א):

התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: אם ישראל מקבלים את התורה – אתם מתקיימים; ואם לאו – אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

משמעות הדברים היא, שהעולם כולו נברא על תנאי, כלומר – הוא איננו בעל תכלית לעצמו, אלא כלי לקיום התורה.
הבריאה איננה "מטרה", אלא אמצעי להופעת דבר השם בתוך המציאות הגשמית.

נאמר במדרש (שמות רבה י"ב, ג’):

"משל למלך שגזר ואמר: בני רומי לא ירדו לסוריה ובני סוריה לא יעלו לרומי.
כך כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, גזר ואמר: השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם.
וכשבא ליתן תורה – ביטל הגזירה, ואמר: התחתונים יעלו לעליונים, והעליונים ירדו לתחתונים."

זוהי גזירת ההבדלה שהייתה קיימת מראשית הבריאה במ"ת הקב"ה מבטל את הגזירה

הצל"ח בעניין ברכת הנהנין  הברכה מעלה החומר לרוח.   ברכת התורה מורידה את רוחניות התורה לגשמיות האדם כמה יבין האדם את התורה האין סופית, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים – זה גם תלוי בברכת התורה (חוץ מעמל יגיעה מידות טובות וכו)

 

קודם – גם הצדיקים שהיו לפני מתן תורה (אדם, נח, אברהם, יצחק, יעקב) קיימו את התורה באופן רוחני בלבד – מעשיהם לא השפיעו ממש על החומר, כי עוד לא הייתה מציאות שבה גשמיות יכולה להתקדש.

לאחר מתן תורה, ניתנה האפשרות שהמעשה הגשמי – תפילין, שבת, צדקה – יכיל בתוכו אור רוחני.

 

14  ישרים האבות הכנה למ"ת

לפני מ"ת היה צריך שיהיו את 'הישרים' זה האבות, ואז יש להם מידות טובות, ישרות, ואז הם הכנה לקראת קבלת התורה.

קבלת התורה זה הפיכת החומר לרוח, מיזוג בין חומר לרוח.

ההכנה לזה – זה אדם ישר, והאלוקים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים. (אדה"ר לפני החטא = ישר, אחרי החטא = חשבונות רבים)

האבות = ישרים (ספרים של ישרים).

התחתון, העולם צריך להיות ראוי לקבל תורה.

זה מתחיל מ 2000 שנות תורה. מתחיל מאאע"ה, לא זמן קבלת התורה, אלא זמן הכנת העולם להיות ראוי לקבלת התורה (ובתוך ה 2000 שנה גם תינתן התורה), כמו ש 2000 ימות משיח, אין הכוונה שמשיח הגיע אלא ימים שהם הכנה לימות  המשיח (ובתוכם גם משיח יגיע).

 

עד המבול, היה עולם של 'חסד' אתערותא דלעילא  – העולם היה מגושם חומרי מאד. לכן 10 דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים הוא הקב"ה (מצדו, לא מצד זכויות האנשים)

ולכן בני אדם היו בבחינת גנבא אפום מחתרתא – הם היו כמו אותו גנב שמתפלל להשם להצליח בגניבה, כן מוכנים להאמין,  לא מוכנים להתחייב

 

מהמבול מתחיל עולם של העלאת התחתון.

אתערותא דלתתא

 

15 הקשת – סימן של שינוי הבריאה.

לפני המבול – בני  האדם לא היו רוצים רוחניות קדושה ומשמעות, ובטח לא לחפש לרומם את העולם לקדושה.

מאדה"ר עד נח הכל ארך אפים

וכמו שכתוב בגמ' (סנהדרין נט) עד המבול, לא הותר לאכול בשר, כי האדם לא היה יכול למזג בין החומר לבין הרוח, כמו שכתוב שעם הארץ לא יכול לאכול בשר (פסחים מט).

מוסבר במפרשים, שהוא לא מצליח להפוך את הבשר לרוחני, אלא הוא מיד מוריד אותו…

אין לו את היכולת לכוון לש"ש להגביל את עצמו הוא לא התאמן  עד רגע האכילה ב – איזהו גיבור הכובש את יצרו אין לו את המעלות וההכנות להתקרב לעולם החומר בצורה מאוזנת. כך היו לפני דור המבול (שלכן היו אסורים באכילת בשר כמו עם הארץ)

הם היו מעין גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא – היום קוראים להקב"ה…אבל לא מחייב אותם (כמו הגנב בפי –  לפני הגניבה מתפלל להקב"ה, הוא מאמין בבורא עולם אבל זה לא מחייב אותו, הוא שר הקב"ה אוהב אותנו יותר ויותר…אבל הוא לא שר שהוא אוהב את הקב"ה…הוא אומר הקב"ה אוהב אותי..אבל לא שר אני מחוייב אליו!)

החסרון לפני המבול אצל בני אדם היה חמור

'ואת העולם נתן בליבם', מה שהיה באדם השפיע על העולם כולו.

ולכן

לפני המבול החיסרון באדם השתקף בעולם באופן חמור

החתם על הפסוק: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס"

רש"י מפרש ש"השחתת הארץ" ניכרה גם פיזית — אפילו האדמה עצמה השתנתה, עד כדי כך שכשזרעו חיטה — צמחו קוצים, והאדמה לא נתנה עוד את כוחה.
החתם סופר שואל:

איך ייתכן לומר שהכדור עצמו, הדומם, השתנה ונעשה חוטא?
מה פירוש ש"הארץ מלאה חמס" — וכי הארץ עצמה אשמה?

אלא שנפש הארץ משתוקקת להצמיח, וליצר סולם, של דומם לצומח לחי למדבר.

האדמה סירבה כביכול להמשיך את תפקידה, והפסיקה "לתת כוחה".

אם האדם מתנכר לתפקידו, גם הבריאה שסביבו מאבדת את איזונה.

כאשר האדם חי בדביקות בהקב"ה,– הארץ משתוקקת לברכו, "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ".

אבל בכל אופן, הארץ לא נהגה כראוי, היא לא הייתה צריכה לעצור את הצמיחה הרגילה שלה

ולכן מפרש החת"ס את הפסוק – "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם",  לא רק חמס במובן של גזל, אלא חמס מצד הארץ עצמה – שחמסה מהאדם את מה שהייתה חייבת לו, את פירותיה.  (בהדי דכבשי לך רחמנא, למה לך)

אומר האריז"ל בשעת המצוות, פרשת עקב.

הדומם עולה לצומח הצומח לחי וזה למדבר

=כל הבריאה שואפת לעלות ולהתברר ממדרגה למדרגה

 

הארץ חמסה – היא עצרה את התפקיד שהיא הייתה צריכה לעשות.

ההשחתה היתה גדולה

 

 

16 רק אחרי המבול, האדם מתחיל להיות 'עובד השם', כלומר אחרי המבול, נח הוא הכנה לקראת אברהם, = הישרים.

מזמן נח עולים דרגה – האדם הוא לא רק מאמין  (גנבא אפום מחתרתא) אלא הוא גם עובד השם (שלכן הוא יכול לאכול בשר).

 

לסיכום – שני עולמות, עולם מושלם מבחינת הבריאה והבורא, אך לא מצד האדם עד המבול.

מאז המבול, העולם נפגע אבל האדם מתרומם, הוא נעשה עובד השם ורוחני יותר.

לכן המבול הוא כמו 'מקווה'

מבול הוא – 40 יום טהרה

כמו מקווה 40 סאה

40 ימי היווצרות הוולד

40 ימי מרע"ה על הר סיני

40 מלקות.

40 מלאכות שלא עושים ביום השבת.

לכן חדר המבול –  עומק שלושה טפחים

יש אומרים כנגד הדומם צומח חי, והמדבר – האדם הוא סבל מהמבול עצמו.

 

17  עוד שינוי בבריאה:

לפני המבול אוויר העולם היה פחות מזוכך האוויר היה סמיך יותר ולכן העננים שנוצרו מאדי המים שעלו לאוויר היו גסים וסמיכים יותר כך שקרני השמש לא יכלו להשתקף בהם וכיון שכך לא נוצרה הקשת לפני המבול.

לאחר המבול לאחרי שהעולם עבר זיכוך העננים העולים מן הארץ היו זכים ועדינים יותר כך שקרני השמש יכלו ליצור בהם את מראה הקשת.

עד המבול העולם היה עבה' וגס' גם מבחינה גשמית ובשל חטאי הדור גם מבחינה רוחנית –  לאחר שבאמצעות המבול העולם הזדכך גם במובן הגשמי וגם במובן הרוחני. גם האדים העולים היום עבים יותר  –  חומריים יותר

במובן הרוחני, העולם עבר טהרה, – מקווה – מבול

וגם העולם, אדי הארץ העולים להיות עננים – הם עדינים יותר.

(מקור הדברים, בפירוש האברבנאל ומובא בכלי יקר וגם במלבי"ם על דרך זה,  שלפני המבול היו האדים העולם מהארץ – ואד יעלה מן הארץ -שמנים וגסים כלומר כמות מועטה יחסית של אדים, הייתה משקה את כל הארץ משמע העננים היו עבים וגסים, אחרי המבול, אדי הארץ וגם הארץ נעשו דקים ועדינים יותר ולכן הם לא מכסים על השמש אלא השמש עוברת דרך העננים ונוצרת הקשת)

 

הקשת נוצרת ממפגש קרני השמש והעננים שנוצרו מהמים – (לפי מי שאומר כן)

העולם כפי שנברא בששת ימי בראשית – הוא עולם על מילואו, עולם שלם, מצד חומר העולם, הוא שלם.

אך האדם לא שותף למעשה הבריאה.

הוא לא שותף בזיכוך העולם.

העולם ניזון מחסדו של הקב"ה – עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים הקב"ה.

 

לכן עד לאחר המבול נאסר על אדם וחוה וצאצאיהם לאכול בשר , רק הותר להם לאכילה מזון מן הצומח לא מזון מן החי

 

משמעות הדבר היא שאכילת האדם מטרתה היא להעלות את המאכל ולזכך אותו לקחת צומח' ולעשות ממנו אדם' – כך שאכילת מוצר עדין כצומח היה בכוחם לזכך אך מוצר מגושם יותר מזון ממין החי לא היה בכוחם לזכך

 

לכן לנח היה קשה להוכיח את בני דורו, הם היו מאד חומריים…

 

 

אחרי המבול הקב"ה טבע בבריאה יכולת ותכונה חדשה הוא נתן לעולם את הכוח להזדכך ולהתעלות.

כעת האדם הוא המשפיע על העולם, העולם לא יהיה רק ניזון מ'ארך אפים' של הקב"ה אלא גם מעבודת השם.

וזה בא לידי ביטוי באמצעות היווצרות הקשת = הקשת הינה תוצאה של מפגש קרני השמש עם העננים

העננים מסמלים את העולם- שהרי ואד יעלה מן הארץ (דברי יחזקאל)

אחרי שהעולם מזוכך יותר – כך העננים מזוכים יותר

= אחרי המבול– העולם בנוי ליותר זיכוך.

האדם יכול יותר לפעול להתרומם

לכן לפני המבול, אמר הקב"ה – העולם  – לא מתקדם לכן התנחם על בריאת האדם.

אחרי המבול אמר הקב"ה – האדם – הוא מזוכך יותר וגם אם הוא נופל, זה לא אותו דבר, זו לא אותה רמה.

זו לא אותה נפילה.

זו נפילה אבל אח"כ הוא יחזור לעצמו.

(ענני הכבוד, החץ ייפגע בי, אהרן הכהן, הקב"ה מתחרט על יצה"ר – תלוי באדם אם הוא מתחרט הקב"ה מתחרט – שפתי חיים ועוד)

לפני המבול זה עולם של ארך אפים לכן גם חיים לאורך זמן הרבה יותר

 

אחרי המבול זה עולם של זכויות של עשיית האדם לכן האדם חי לפי הזכויות שלו, בלי עזרה וסיוע של מידת ארך אפים

ובעומק יותר.

אוה"ח אומר , אמר הקב"ה על כל הבריאה שלו – והינה טוב מאד.

אומר המדרש זה המוות, למה מדוע? כי המוות הוא כח מניע – וגם מפעיל לבחירה ולעשיה, אם אין מוות אין בחירה של האדם בעשייה

לכן כדי שתהיה עצמאות אתערותא דלתתא, עולם מזוכך יותר זה תלוי בבחירה של האדם, ובחירת האדם תלויה בזמן המוגבל בחיים שלו

 

18 ולכן הקשת היא אחרי אחרי המבול – סמל מיזוג וחיבור החומר והרוח, מיזוג הרוח והחומר.

=  הקשת היא מאד יעלה מן הארץ  – שהופך לעננים ואור השמש משתקף בהם.

את קשתי נתתי בענן.  – הקשת מהשמש (גבוה) עוברת דרך הענן – שמגיע מהארץ, אד יעלה מן הארץ.

הקשת היא סמל וסימן 'החיבור' בין עליונים ותחתונים

בין השמש (הגבוה) לבין הארץ  – המים התחתון.

 

19 לכן השבת היא לא 'עוד יום' בשבוע, היא לא יום מנוחה.

היא יום מהותי.

זה לא עוד יום, של מנוחה, אלא זה יום של ניתוק מעולם החומר בשביל להמשיך להשפיע על עולם החומר.

וכמו נח, בשביל להיות בעולם, הוא צריך להתנתק מהעולם  בשביל לחזור להיות בעולם

(תפארת שלמה, ויסתר פניו מהביט, רבן גמליאל אסטניס)

אומר השפת אמת פרשתנו שנת תרל"ח

על בסיס דברי  הזוהר הקדוש כתוב שנח הוא בחינת השבת

יום השבת לפי האור החיים הק' הוא מקור חיות הבריאה כל השבוע הבאה

ששת ימים עשה השם, רק לשישה ימים ויום השביעי שבת וינפש

הנפש של כל הששה ימים מגיע  מיום שבת

האדם הרגיל, הוא חלק מהבריאה, ולכן כמו שהבריאה לא שובתת, כך לא ישבות אדם מאומות העולם

אבל יהודי, הוא לא חלק מהעולם, הוא מרומם מהעולם

הוא אמור למזג בין החומר לבין הרוח

ולכן אם האדם נשאב יותר מדי, הוא מאבד את כוחו עוצמתו והשפעתו

אומר המהר"ל תפארת ישראל פרק מ

העולם הוא בתנועה, מה היה חסר העולם, מנוחה באת שבת באת מנוחה

מנוחה אין הכוונה כיסא נח או כורסא נעימה, לא!

אלא מנוחה הכוונה היא התנתקות כדי לא להישאב ולא לאבד את הייעוד התכלית והמטרה

לפני המבול- לא היה חיבור גדול בין החומר לבין הרוח, לכן השבת לא הייתה באותו תוקף כמו אחרי המבול, שאחרי המבול ישנו צווי שאסור לגוי לשמור שבת.

אינה דומה השבת לפני המבול ואחרי המבול.

אחרי המבול – העבודה היא מתחילה להיות עשרה דורות מנח עד אברהם – תהליך חדש (מותר לאכול בשר, קשת, מתחיל להיות עולם מזוכך) לכן יש חובה לשמור על הייעוד והתפקיד ולשמור על השבת

רק עם ישראל ישמרו שבת, לפי רש"י כי הגוי הוא חלק ממהלך הבריאה, וכמו שהבריאה לא תשבות, ולא יהיה עוד מבול כן הגוי ימשיך לעבוד

אבל לפי הרמב"ם, השבת היא דת ,היא ניתוק מהעולם,

רק מי שהוא כן חי בעולם בששה ימים, צריך לדעת להתנתק, לא להתחבר יותר מדי

כי ההתנקות היא מקור החיבור (אוה"ח)

כמו שכתוב על משה רבנו, הסתיר פניו.

 

השבת היא לא רק – מנוחה התנתקות אלא התנתקות כדי לחזור , והחזרה היא אח"כ עם עוצמה רבה הרבה יותר, השפעה.