אשתי חזרה מהחוף קורנת: "שכחתי יעלה ויבוא"

עש"ק פרשת נח חשון תשפ"ו. לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'. הפעם אפתח בשאלה, אולי מישהו יוכל למצא לי מקור למנהג ישראל ידוע.

מדי בוקר, כל יהודי מוציא את הטלית מהנרתיק ובתנועה אינסטנקטיבית מניף אותה לעבר כתפו ומניחה על שכמו ובודק את הציציות, בהלכה אכן נפסק, כי יש לבדוק הציציות מדי בוקר, אך שאלתי היא, האם ההנחה על הכתף הוא רק ענין פרקטי, או שיש לכך מקור במקום כלשהו?

למה נזכרתי בזה השבוע? כי אחי הר' יצחק אמר לי רעיון יפה על פרשת השבוע, שלפיו מסתבר כי זה הטעם למה מניחים את הטלית על הכתף וכתבתי זאת במאמר הראשון בתוך הגליון, אשמח אם מישהו יוכל להאיר את עיני בזה.

אתמול נוכחתי, איך דבר שהוא לכאורה שלילי מוחלט, יכול להאיר את הלב ולתת מבט חיובי ומחזק.

לכל אחד יש את ההתמודדויות שלו, וכאשר הלב מלא, יוצאים לשדה ומדברים אל הקב"ה, להתבונן על כל הטוב ולהודות וגם לבקש ולשפוך את הנפש והאדם נענה לפי דרגת בטחונו, אבל גם לאחד כמוני, שעוד לא זכה להגיע לדרגת בטחון נעלה כזאת שייענה מיד, זה נותן תחושת הקלה גדולה ועל אחד כזה אני רוצה לספר כאן.

הגמ' אומרת 'אשה בדברא לא שכיחה' פירוש, אשה אינה שכיחה בשדה, לכן, כאשר רעייתי רוצה לשפוך את הלב, היא נוסעת לים, היינו, רבע שעה נסיעה מלייקווד יש חוף עם 'בארד וואק', כלומר שביל הליכה, ושם מול גלי הים ההומים הלב נפתח והאנרגיה זורמת.

אתמול, מזג האויר היה נפלא, החורף מתאחר קצת והשמש לא העיקה, יום נפלא לצאת לאויר והיא הודיעה לי שהיא נוסעת לבארד וואק, יש לה על מה לשפוך שיח.

קרוב לשקיעה אני מקבל טלפון ממנה ושואלת אם שכחה 'יעלה ויבא' במנחה, האם צריך לחזור ולהתפלל? אכן כן, עניתי, רק אם שכחו במעריב אין חוזרים.

בלב הייתי קצת כאוב עבורה, ידעתי שהיא נסעה לנקות את הלב ממועקות, מתפללים 19 ברכות ובסוף מוסיפים בקשות אישיות לרוב וכל כך רוצים להרגיש שהתפילה שווה משהו ופתאום מתברר כי לא יצאת ידי חובה וצריך שוב לחזור על אותה תפילה רק להוסיף את הבקשה 'יעלה ויבא' לביאת המשיח וכל הטוב הנלווה.

כאשר חזרה הביתה, ראיתי שפניה קורנות מאושר והבחנתי כי משהו שימח את ליבה מאוד, לא הייתי צריך לחקור כי היא סיפרה בשמחה מה שקרה.

וכך סיפרה: באתי לשם, חיפשתי לי מקום רגוע, חשבתי בליבי, אני מתפללת כל יום ולא נראה שהתפילה נענית, כנראה שהתפילה שלי איננה נחוצה ולא חשובה בעיניך, אז מה הטעם שאתפלל?

ביקשתי מה' בכל ליבי: 'הלואי שהיית שולח לי סימן אם אתה רוצה שאתפלל', בכל זאת התפללתי מנחה כמצות אנשים מלומדה ופסעתי 'עושה שלום' אך היה לי הרגשה לא משופרת, כביכול מלמלתי את המילים של מנחה אבל בלי רגשת הלב, בלי המייה וכמיהה.

התיישבתי על הספסל ודיברתי אל הקב"ה שוב, מה שווה התפילה שלי? לא כוונה, לא רגש, הרי הכל אתה והכל ממך, האם יש מחיצה מבדלת בין תפילתי לכסא הכבוד? סכותי בענן לך מעבור תפילה? כל כך התרחקנו זה מזה? האם נתקיים בי 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך'?

(כל מאמרי חז"ל שזוכרת עשרות שנים ממה ששיננו בבית החינוך והסמינר).

אני מתבוננת מסביבי ורואה יונים צחורות מרחפות ביעף ונוחתים מולי על החוף, מחפשות את פירוריהן וזה נתן לי השראה לכתוב כמה שורות של שירה בחרוזים.

'אני שואלת בלב, אבא, אתה איתי?

גל עונה בגל, ושלוש ציפורים לבנות, את הרוח מלטפות.

הן לוחשות בלי מילים: אל תדאגי, ילדה שלי.

אני איתך תמיד, גם כשאת שקטה, גם כשאת שואלת.

אני לא שואלת, רק תוהה בלב שקט.

אבא שבשמים, אבא אתה אוהב, גם כשאתה עושה כואב?

גל מלטף את החוף ואת האצות, להקת ציפורים עפות ומצייצות.

ואני לוחשת לעצמי, הכאב יעבור, אבל האהבה שלך, נשארת לנצח'.

ואז נכנסת הודעה לטלפון מאחד הספקים וההודעה התחילה במילים 'א גיטן חודש' ואז קלטתי שהיום ראש חודש, ושכחתי יעלה ויבא (בשנים עברו, כשהיו לי בנות קטנות בבית, הייתי מחזיקה ראש להלביש להם לבן לכבוד ר"ח).

לכן התקשרתי אליך (אליי) לשאול אם צריך לחזור על התפילה וכשפסקת שכן, התרחב ליבי משמחה, שקיבלתי תשובה ישירה לבקשתי שהקב"ה מתאווה לתפילתי עד כדי כך, שהוא רוצה לשמוע שוב פעם את הברכות והתשבחות והבקשות שלי.

נעמדתי שוב להתפלל, ואינני יודעת אם בתפילת נעילה ביוה"כ כל כך כיוונתי ובכיתי כמו במנחה זו שהרגשתי כי היא רצוייה, שקיבלתי הזמנה מן השמים להתפלל אותה שוב ותפילה כזאת לבטח תיענה.

עד כאן הסיפור, וזה התכוונתי בתחילת הסיפור, שגם דבר שלילי, היינו שכחת אמירת 'יעלה ויבא' יכול להפוך למשהו חיובי ומרומם.

ולסיום: כל משגיח בישיבה מברך את עצמו בתלמידים 'תמימים', איתם יש הכי מעט בעיות והתמודדויות, אין הרבה שאלות ואין התחכמויות, לכן, כששמעתי בתחילת השבוע דרשה של משגיח בישיבה שהוכיח מפרשתנו כי תמים עדיף מצדיק, נזכרתי בפתגם ששמעתי מאבי: 'יעדער דרשן, דרשן'ט פאר זיך' (כל דרשן, לעצמו דורש), ומה ההוכחה שלו?

בפרשתנו מסופר כי הקב"ה אמר לנח: 'אותך ראיתי צדיק לפני' כותב רש"י: מכאן שאומרים מקצת שבחו בפניו, שהקב"ה קורא לו בפניו 'צדיק' ובתחילת הפרשה שלא בפניו נאמר 'צדיק תמים', משמע כי תמים זה רק מקצת לעומת צדיק, הרי לנו כי תמים גדול יותר מצדיק.

לא רציתי לשבור את דבריו, אבל בגליון כתבתי מדוע אין זה מוכרח, אם זה מעניין אתכם תפתחו ותגלו למה.

עוד פירורים מהגליון:

בלשון הקודש סיבה לכל שם, מדוע שֵּׁדִים, נקראים כך?

האם יש בעיה לדוג דגים אם לא צריכים אותם למאכל?

מדוע בפעם הראשונה ששלח נח את היונה כתוב 'ויחל' ובשניה 'וייחל' עם 2 יודין?