
בין הרי ההימלאיה, בצל המנזרים והבודהיזם, יושבת שליחת חב״ד חני ליפשיץ ומדברת עם יונת קפלן בתוכנית 'הבמה שלך' על שליחות, אהבה, חינוך, והקונפליקט הבלתי נגמר שבין אם לשליחה.
כבר בפתיחת השיחה נשמעת ליפשיץ כשעומדת בכניסה למנזר: "אני לא נכנסת למנזרים, אני רק בכניסה. מי שנמצאת שם – יוצאת אליי. יש לי חברה פה במנזר". ליפשיץ מתארת קשר מרגש שנמשך כבר שמונה שנים עם ישראלית שבחרה בדרך הבודהיזם: "אני היחידה שיכולה להגיע אליה. אף אחד אחר לא, גם לא המשפחה. אני מביאה לה אוכל, מספרת לה על פרשת השבוע, על חדשות. אני זאת שבישרתי לה שהחטופים יצאו, היא לא ידעה בכלל שהם נחטפו".
אבל חני מדגישה שהיא לא באה ממקום של הטפה או עליונות: "אני לא מעליה, אני לא מצקצקת בלשוני. אני יושבת איתה על המרצפות, צוחקת את הצחוק שלי עם הנחירה בסוף. היא חברה שלי. בסוף – זה משפיע. המילים שאנחנו אומרים לעצמנו קובעות איך הלב שלנו מרגיש.”
עוד באתר:
בהמשך השיחה השיחה גולשת אל הבית – אל חזקי אבי המשפחה ואל הילדים שנעים בין נפאל לארץ: "אני מחלקת את זמני – נפאל, ארץ, שוב נפאל. משתדלת שלא יעברו שבועיים בלי שנראה את הילדים. הדבר הראשון זה הילדים".
אבל השליחות, היא מודה, לא פשוטה: "יש קשיים, לא אצייר את זה רק כוורוד. כשמגיעים לארץ – פתאום איך מתנהלים בחברה? הלב שלי יוצא אליהם. לאט לאט לומדים, מתאמנים. זה שריר".
לקראת סוף הריאיון היא מדברת גם על האיזון הרוחני והרגשי בשליחות: "אני לא רוצה שאנשים ירגישו קטנים מול המסע שלי. המסע של אישה גרושה, אלמנה, או אם חד-הורית – לא פחות עמוק משלי. כל אחת מלמדת אותי משהו.”
כשקפלן מחמיאה לה על תעצומות הנפש, ליפשיץ צוחקת: "אם שרדתי 25 שנה – כנראה שזה הג'וב שלי. אף אחד לא עומד עם אקדח ואומר לי ‘חני, את חייבת להיות פה’. אני פשוט רוצה. זה ממלא, זה משמעות, זה חיים של שליחות".
























