שלום בית אמיתי הוא היכולת להיפגע מידי פעם

הגמרא (יבמות סב.) אומרת:"כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה". לא מפני שחסר לו שירות או נוחות – אלא כי חסרה לו השלמות הפנימית של ה'אני'. האדם נברא חצי, ורק דרך הקשר הוא מגלה את הצד הרוחני שבו.

אחדות איננה אחידות. היא לא מחייבת ששני הצדדים יהיו זהים, אלא ששונותם תהפוך להשלמה! האיש והאשה מייצגים שני כוחות שונים – חכמה ובינה, משפיע ומקבל, יוזם ומעצב את השגרה, וכשהם לומדים לעבוד בהרמוניה, מתגלה ביניהם השכינה. איש ואשה זכו שכינה ביניהם.

אחדות אמיתית נבנית מתוך הדיאלוג, לא מתוך ביטול הצד השני. היא דורשת אמון, פתיחות והקשבה – כדי שכל אחד ירגיש שמקומו נשמע ונכבד. שתי נפשות, בסוף שניהם מרגישים "זה שלנו". הלבבות נפתחים זה לזה.

אנשים מפחדים להביע את הדעה או את הגישה שלהם, את הרצונות והצרכים שלהם כי אולי לא יכבדו או יירצו לתת  מענה למה שהם מבקשים, וזה נכון, זה סיכון, אבל אמון נוצר כאשר אדם מרשה לעצמו להיות פגיע – העוצמה היא כאשר האדם מוכן להסיר את ההגנות:
הוא מראה את חולשתו, את רגשותיו, את רצונו ואת פחדיו.
כאשר הצד השני מקבל בלי שיפוט, נוצרת חוויה של אמון.

הקבלה שמקבלים הסלחנות שמגלים החמלה שמבטאים הרצון המשותף לפתור את הבעיה יחד, היא בנין הבית.

אבל כאשר יש כעסים שלא נפתרו, ביקורת, בושה, או תחושת דחייה …הקירבה נהיית מאולצת, והמערכת הרגשית – נסגרת.

הרגשות הצרכים והפתיחות בין בני הזוג, היא לא תוספת לבית…אלא היא ה'ודבק באשתו'

אמון הוא תוצר של פגיעוּת שנענית בהבנה, כל אחד עם היכולות שלו העשייה שלו, התכונות שלו הקצב שלו, וההבנה שיש שני בני זוג, כל אחד בקצב שונה

גישות שונות בחינוך הילדים בכלכלת הבית בניהול הבית ובכל הנושאים שיכולים להיות קונפליקט בין הצדדים כל הנושאים האלה כאשר האדם מסיר שריונות, כשהוא נענה בחמלה ולא בשיפוט, מתייצבת חוויה עמוקה יש עם מי לדבר יש על מי להישען. כמובן זה לא אומר שבני הזוג יכולים להרשות להם לדבר בצורה מזלזלת ומשפילה אחד כלפיי השני, זה וודאי שלא.

אלא בתוך מערכת השיח המכבד הבעל והאשה חושפים את הצרכים רצונות שאיפות, ונכון לא תמיד נענים לא תמיד זוכים למענה אבל הפתיחות והשיח, גם אם אין מענה מוחלט הוא תהליך של קירוב, של פתיחות.

הנישואין הם לא עסקה. אלא ברית, מערכת שאמנם יש בה תגמול, אבל גם הכלה של תהליכים גם שאין תמיד תגמול.

דווקא שקשה לאשה עם חמותה, והבעל לא מעליב לא מזלזל, לא באמו ולא בקשיים של אשתו, אלא הוא מכיל, הוא שומע, הוא מאזין, הוא לא מבטל את הקושי, ובהמשך כן חושב איך אפשר לפתור בצורה מכובדת, בסגנון הזה, שבו הבעל מכיל את ה'קושי' של אשתו, לא מזלזל בו, הקושי שלה הופך להיות הגשר והחיבור בין הבעל והאשה

 

מה שהאשה כמו היינו אומרים מפקידה את הרגשות שלה אצל בעלה, הוא שומע מכיל מקבל, ועם הזמן מחזיר לה את הרגש, היא מרגישה רע, והיא גם מרגישה שהיא מרגישה רע, היא כועסת על חמותה, והיא גם  כועסת על עצמה שהיא כועסת על חמותה

היא חושבת שהדרך לקשר היא ש'הכל טוב' ותמיד מרגישים טוב

היא מתקשה להרגיש רע…אז היא 'מעבירה' את הרגש לבעלה היא מעבירה לו את ההרגשה הרעה שלה, הוא יכול לקבל א הרגש הרע שלה – ולאמר לה – שהיא 'עקומה' מה פתאום היא מרגישה כעס על חמותה

הוא מתחיל להסביר לה שהיא לא חושבת נכון

שהיא לא הגיונית

שהיא לא יעילה לא חכמה או אפילו רגישה

וכך הכאב שלה – מעורר אצלו את תכונת ההישרדות ובאימפלוסביות הוא מגיב בצורה מהירה מעליבה ופוגעת הוא מרגיש שהיא 'לא הגיונית' היא מרגישה שהוא לא מכיל…והרגש הרע שלה – שהיא לא הצליחה להתמודד אתו…הפך להיות סיבה ל'פירוד' במקום חיבור

איך יהיה חיבור, שהיא מעבירה  – משליכה עליו את הרגש, הוא לא שופט לא מאשים, אלא מבין, מקבל, וכך היא לא צריכה להילחם עבור ההיגיון שלה.

וכאשר הוא מקבל את הכאב שלה, היא לא נלחמת על ההיגיון שלה, אם היא לא נלחמת על ההיגיון שלה

היא תהיה פתוחה לשינוי גישה

או ששניהם יחד יחשבו איך הם יגיבו כאשר הם מבינים או מרגישים שהחמות פוגעת בכלה.

אפשר למצוא פתרון, אך הפתרון צריך להיות של 'שניהם', לכן קודם חשוב שהבעל יקבל את הרגש של אשתו

לא לפחד מהרגש של אשתו, אם הוא לא מפחד מהרגש שלה, היא מפתחת אמון, הוא לא שופט אלא מקבל, היא מפתחת אמון, אם יש אמון, כי הוא מקבל את הרגש

היא לא נלחמת אלא היא בגישה פתוחה לפתור לחשוב איך פותרים בעיות.

אם הבעל מסוגל לשאת את האי נעימות את החשש או הפחד אח"כ יהיה אפשר להפיך את המילים הקשות למילים נסבלות. – הוא נעשה "כלי עיבוד"

הוא מקבל את הכאב שלה, הוא לא מתווכח, אח"כ אפשר גם לפתור את הכאב, אפשר לדבר על המצוקה לדבר על הכאב ולחשוב על אופנים מכובדים איך לפתור את הבעיה, איזהו מכובד המכבד את הבריות.

 

כך הנפש לומדת וחווה את המושג אמון, ושייכות,

במערכת השלום בית, הבעל והאשה פוגשים אחד את השני, את ההתמודדויות את הפחדים את הבושה את החשש את האי נעימות את החרדת נטישה, את הצורך להיות נראה

כלפיי חוץ בחברה בעבודה יכול האדם להיראות בלי בושה, בלי קשיים בלי התמודדויות בלי צער, אבל פעמים זה חלק מהעבודה שלו, כך להיראות.

באדם כפי שהוא בבית, יש פעמים פחדים, חששות, שמא לא יאהבו אותו, שמא הוא לא בסדר שמא הוא לא הגיוני, הוא מראה את ה'חולשות' שלו.

החולשות האלה נראות כמו בעיה שצריכים לפתור ולהסתיר.

אבל פעמים, הפוך, דווקא השיח והפתרון המשותף הוא זה שבונה את הקשר ויוצר את הגשר בין שני הצדדים.

הבית הוא המקום שבו האדם פוגש לא רק את הבעל או האשה – אלא את עצמו.
הוא מגלה את הפחדים, את הבושה, את חוסר הוודאות, את החרדה שמא לא יאהבו אותו באמת כשהוא איננו מושלם.
בעולם החיצון אדם יכול ללבוש מסכה: הוא מתפקד, עובד, מצטיין, מנהל שיח חברתי תקין.
יש לו דמות – חזקה, מאופקת, הגיונית.
אבל בבית, הוא כבר לא רק הדמות – הוא אדם.
שם נראים הסדקים שבין הרצוי למצוי, בין האידיאל למציאות, בין "איך אני רוצה להיתפס" לבין "מי אני באמת".

בבית, יותר מבכל מקום אחר, עולה הצורך העמוק ביותר – להיות נראה באמת.
לא רק "להיראות טוב", אלא "להיראות ולשרוד את זה".
זו אחת החוויות הקשות והמרגשות ביותר של האדם: להראות למישהו את האני הלא מושלם – ולגלות שהוא נשאר.

כל אחד מביא לתוך הקשר את הילדות שלו, את הפחדים…הפחד מדחייה, מהשפלה, מהשוואה ועוד.

האישה מביאה עמה לעיתים את החרדה שלא יקשיבו לה באמת, שלא יראו את ערכה.
הבעל מביא את הפחד שלא יכבדו אותו, שלא יאמינו בו.
שני ילדים פנימיים בתוך אנשים מבוגרים…

והם יושבים מול שולחן אחד – וכל אחד מהם רוצה לדעת: "האם אני אהוב גם כשאני לא מושלם"….

בחוץ, בעבודה, בחברה, אין צורך להתמודד עם שאלה זו.
שם נמדדים לפי תפקוד, הישגים, ביטחון.
המערכת החברתית מאפשרת לאדם לשמור על דימויו, אך בבית – אין הגנה.
שם לא תמיד מחפשים 'פתרון' אלא קשר והכלה גם אם אין שלימות.

כאשר אדם מנסה להסתיר את החולשות האלה, הוא חושב שהוא מגן על הקשר, אבל בפועל הוא מנתק את עצמו.

הוא בונה ביניהם קיר, במקום לבנות גשר של אמת.
דווקא כשהאדם מעז לומר "קשה לי", "אני מפחד", "אני מתבייש", אז הוא מעז להביע את עצמו, זה סיכון וסיכוי, סיכון שמא הצד האחר לא יהיה מכבד ויהיה מזלזל, וגם סיכוי להעמקת הקשר.

אמון נולד לא כשאנחנו מושלמים, אלא כשאנחנו פוגשים את השבר ויחד הבעל והאשה בונים את הגשר והקשר

החוסר שלימות היא ההכנה לשלימות.

אין לך לב שלם כמו לב שבור

העבודה הזו דורשת אומץ, להיות מסכים להיראות – על כל המורכבות, הבושה והצער.
אבל כאשר זה קורה, מתרחש נס:
דווקא המקומות שחשבנו שהם "הבעיות שלנו" הופכים להיות נקודת המפגש האמתיות.

הבית, אם כן, הוא לא מקום שבו מסתירים את הפחדים, אלא המקום שבו לומדים לחיות איתם יחד.
לא בית שאין בו טעויות, אלא בית שבו מותר להיפגע ומותר לחזור ולבקש סליחה.
ומותר להראות לבן הזוג (הבעל או האשה) את הפנים הפשוטות של האדם – בלי להרגיש סכנה.

וכאשר הבעל והאשה מגיעים למקום הזה….
כאשר אנחנו מגלים ענווה ואנו מפסיקים להתבייש באנושיות שלנו – אנחנו מתחילים להתחבר לאחר

נביא עכשיו דוגמאות פשוטות , איך הבעל והאשה נוגעים בפגיעות שלהם וממירים אותה לקשר.

 

האשה  מספרת לבעלה על יום קשה. הוא עונה לה בחצי אוזן, ומסתכל בטלפון.
היא נעלבת, מתכווצת, מתרחקת. בערב היא אומרת לעצמה: "אם אדבר – יצא ויכוח, אז אני שותקת"
אבל בפנים, הלב נסגר….מתחיל נתק.
יום אחר כך, היא אוספת אומץ ואומרת לו בשקט:
"כשדיברתי איתך אתמול הרגשתי שאתה לא איתי. לא כעסתי – פשוט הרגשתי לבד"
אם בעלה, אומר להה אני מבין,   תודה שסיפרת לי, זה עוזר לי להבין…
באותו רגע היא לא רק אמרה מה שמפריע אלא יחד הם בנו אמון.

היא גילתה שאפשר לדבר, והוא לא יברח.

הוא גילה שהיא לא מחפש להילחם אלא להביע צורך
הפגיעות שלה הפכה לחיבור.

נאמר עוד דומגא:

אשתו מעירה:  "איך אתה מתלבש ככה לעבודה"?
בתוכו הוא מיד נעלב – "שוב היא מזלזלת בי, לא מעריכה"
אבל במקום להתפרץ, הוא עוצר, נושם, ואומר לעצמו:
"עכשיו הילד הפנימי שלי מרגיש מושפל. אבל היא לא אויב. אולי היא רק דואגת".
בערב הוא אומר לה:
"כשאמרת את זה, אני יודע שלא התכוונת לפגוע, אבל זה פגע בי".

היא מגיבה, אני מבינה אני מקבלת "לא רציתי שתחשוב שאני מזלזלת, רק רציתי שתיראה טוב בעבודה אבל אני מבינה שאת חווית את זה בצורה שונה
השיחה הזאת הפכה את העלבון להבנה.
הוא לא ברח, לא סגר, לא תקף הוא אמר את הצורך שלו

היא מקבלת גם אם אין פתרון מידי השיח מייצר פתיחות הבנה ואמון, אם יש הבנה, יש תקווה, אם הבעל והאשה מבינים אחד את השני, יש תקווה שגם יהיו פתרונות.

נאמר עוד דוגמא, האשה מרגישה שבעלה פחות מדבר אתה… היא רוצה לאמר לו שהיא פחות מרגישה קשר, אבל היא מפחדת שהוא יזלזל בהרגשה שלה…

היא מתלבטת – לדבר או לשתוק.
הפחד אומר לה: "אם תגידי – תישמעי  תלותית.. אבל היא מחליטה לדבר  'אני מרגישה שאנו פחות בקשר אשמח ליותר זמן יחד'…

הוא מופתע, אבל לא מותקף.
היא לא האשימה – היא דברה מה שהיא מרגישה.

דווקא המילים האלה, הפשוטות, נוגעות – כי הן מבקשות ולא תוקפות.
והוא עונה: אני לא חושב ומרגיש כמוך אבל אני מבין שזה מה שאת חושבת, אני מקבל, אני מודה על ששיתפת את התחושה שלך.

ברגע כזה האמון מתחדש, לא כי הכול הסתדר – אלא כי הם העזו להיות אמיתיים.

כך נוצור אמון, אמון איננו החלטה שכלית אלא חוויה הידיעה שאנחנו לא  לבד, שגם כשאנחנו פגיעים – אנחנו בטוח.

כמעט כל אדם נושא בתוכו רשמים לא מעובדים מהקשרים הראשוניים בילדות שלו, אם זו חוויה של  דחייה, בושה, אי נעימות חרדת נטישה או כל בעיה אחרת.

הבעל והאשה משחזרים את התחושות בשלום בית.

אבל בתוך קשר ובית נאמן ניתנת הזדמנות לתיקון, במקום תגובה ישנה של פחד או התגוננות, האשה מרגישה רע, הבעל מגיב 'קשה' במקום שכך יהיה, הוא הופך להיות מי שמכיל את החרדות הקשיים והבעיות.

זו לידה של אמון מחודש.

כמו שילד יכול לצמוח בגלל שיש לו 'מרחב'…

הוא יצירתי וחזק כי הוא מרגיש בטחון, כך בשלום בית

אפשר לצמוח שמרגישים שיש קבלה, מקבלים אותנו, אם נוצר מרחב של אמון – אפשר, לדבר להביע ולא לפחד להיכשל,  כמובן זה לא אומר שהאשה תבטא את הכאב שלה

או הבעל יבטא את התסכול שלו במלים פוגעות ומעליבות, אם זה נעשה, אז כבר אי אפשר לצפות שהאשה תאמר לבעלה אתה רע ושלילי, והבעל יאמר לאשתו בקור רוח… אני מבין ממך שחסר לך משהו בחיים אשמח לשמוע מה הוא…  כל מה שאנו מדברים הוא כאשר הבעל או האשה מדברים על הצרכים הרצונות והפחדים בצורה מכובדת, איזהו מכובד המכבד את הבריות.

שלום אמיתי הוא היכולת ליזום קשר, ומידי פעם להיפגע, לדבר, לרפא ולבנות מחדש.

כל תיקון מחזק את הקשר יותר מן השלמות המדומה שלפניו.  כלומר האשה מספרת לבעל על החלומות שלה, איך שולחן שבת ייראה, והבעל בכלל לא משתף פעולה וזה לא נעים, קשה, היא נפגעה…אך ככל שהם מדברים על כך והוא בהדרגתיות נע לקראת נתינת מענה לסגנון השולחן שבת שהיא רוצה…הקשר מקבל תפנית ועומק חדש.

ברית הנישואין קיימת לא כי אין משבר, אלא כי יש נאמנות, אמון נבנה מתוך מאות רגעים קטנים של נאמנות, מדברים על צרכים על רצונות על עשייה משותפת על נתינת מענה לחלום של שני הצדדים.

ופעמים מגיעים למצב שהבעל והאשה פוגעים זה בזה, משהו עדין מאוד נשבר בנפש. האדם נסגר. הוא מפחד להיפתח שוב, כי הוא יודע שכשהלב פתוח הוא גם חשוף לפגיעה. ויש מעין פגיעה באמון, אומר האדם לעצמו, עד עכשיו "חשבתי שאני מוגן, ופתאום הושפלתי". ברגע זה הנפש מתכווצת, מגייסת הגנות: ציניות, שתיקה, ניתוק, הקשחה. זה ניסיון לא בריא  לשרוד.

אבל כדי להחיות את השלום בית, צריכים אומץ,  להיפתח שוב למרות הפחד. זהו מעשה של גבורה רגשית גבוהה מאוד.  כל פעם חשיפה מחודשת לפגיעות

כמו אדם שסובל מחרדה חברתית הוא מנסה בהדרגתיות להיחשף לחברה לא תמיד רוצים קשר לא תמיד הוא זוכה למענה אך בגדול מספיק פעמים הוא כן זוכה לתגובה למענה להרגשה שרוצים אותו. גם אם הוא נפגע כמה וכמה פעמים בגדול הוא מרגיש שזה יותר משתלם מאשר פוגע, כך בעניין החברה והחרדה

כך בעניין השלום בית. אמנם מידי פעם נפגעים אבל לא מוותרים על החשיפה, נחשפים רגשית מה רוצים איך רוצים כל פעם מחדש מנסים למצוא את השפה לדבר על החיים ועל כל המורכבות, אפילו שזה מפחיד, מחבקים את הפחד.

 

חשיפה מחדש לפגיעוּת.  לא להיכנע למנגנון בנפש   שקובע: "אם פעם נפגעתי לא אפתח שוב". החסימה הזאת שומרת על האדם מהשפלה נוספת, אבל היא גם מונעת קשר ושלום בית. כי חיבה ואחווה איננה יכולה להתקיים מאחורי חומות. כל עוד אני מוגן לגמרי – אני גם מנותק. לכן, לא מתוך נאיביות אלא מתוך בשלות ובגרות האד בוחר להיות שוב רך אפילו אחרי שנפגע

האדם חווה פגיעה, זה לא נעים. האדם נעלב הצדק הפנימי שרוצה לגמול לפי המידה

הבגרות הגישה הרחבה העמוקה הנכונה היא להבין את מורכבות החיים, כלומר להבין שגם השני פועל מתוך כאב, חולשה, או בלבול. וכשהאדם מצליח לראות כך, מתרחשת מהפכה – הוא יוצא מהמערכה של "מי צודק" אל מקום של "מי אני רוצה להיות". ומה יחד אנו רוצים להיות ולבנות.

כך  האדם מפסיק להגיב מתוך פצעיו, ומתחיל לפעול מתוך תודעה של אחריות, רחמים, ובשלות.

במקום להיסגר או לתקוף, הנפש חווה את שתי החוויות יחד: "נפגעתי" ו"אני בוחר לא לפגוע בחזרה".

 

זו עוצמה, מצד אחד האשה פגעה באיש, ובכל אופן יש בו יכול לחשוב ולחוות את הכאב שלו, ובכל אופן לראות שגם לאחר יש עולם של כאב תסכול ואכזבה

הוא לא רק מרחם את עצמו וננעל בתוך התגוננות או התקפה

אלא הוא מבין את האחר, את מורכבות החיים

הבגרות שיש לו יכולת לחשוב גם על עצמו וגם אל האחר אפילו שהרגש הפגוע צף. הוא יודע לאמר, כואב לי, אני מרגיש תסכול, לא קל, קשה, אבל אני לא נותן לכאב לנצח אותי ולנהל את התסכול שלי ולפגוע במשהו אחר

הוא כמו רואה את עצמו מבחוץ, הוא לא 'אסיר' של הרגשות שלו. זו לא רפואה וטובה שהוא עושה לאשתו

זו טובה שהוא עושה גם לעצמו.

"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים – עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". לא משום שהם חלשים, הם כן יכולים להגיב, אין להם בושה להגיב, הם יכולים ואולי אפילו רוצים להגיב אלא משום שהם לא מנוהלים על ידי העלבון. הם למדו שהלב מסוגל לשאת כאב, את הכאב שלהם, אבל לא נשאבים למעגל של הגנות כשהלב מצליח לשאת – הוא מתרחב.

האדם שנפגע ונותר בכל זאת עדין, מגלה בתוכו משהו חדש: שהוא איננו תלוי בהתנהגות האחר כדי להיות טוב. זהו רגע של עצמאות רוחנית

אדם כזה איננו קורבן, אלא יוצר. הוא מחזיר לעצמו את השליטה על עולמו הפנימי.

אם הנפגע לא מגיב בכעס,  הוא לא חווה השפלה אלא יציבות פנימית,

כמובן זה לא אומר שהאדם צריך להיות אדיש, הוא כן יכול וכן צריך לאמר לעצמו, כן זה כאב לי, זה העליב אותי. לתת שם לרגש, אפשר לבכות אם צריך, לכתוב מכתב שאולי לא יישלח. בלי הכרה בכאב, "הנחמדות" תהפוך להדחקה – ומאחורי החיוך תבעבע מרירות…וזו פצצה מתקתקת.

רק אחרי שהכאב מקבל מקום, ניתן לבחור באמת.

להיפגע ולאמר שאני בוחר להתגבר על הפגיעה, לא להדחיק. לקבל להכיל להיפגע ולאמר, אני מבקש להיות יותר מהכאב.

אז האדם יכול לאמר לעצמו, אמנם נפגעתי, אבל אינני רק פגיעתי. אני אדם שלם יותר מן העלבון.

זהו שלב של איסוף עצמי. מי שמזהה את עצמו רק דרך הפגיעה, נשאר כבול לה. מי שמצליח לראות מעבר לה – מתחיל לחיות שוב.

האדם לא מתכחש לכאב, אלא  מסרב לתת לו לנהל

האדם מחזיק את הילד הפנימי הפגוע בתוכו, מרגיע אותו, ומחליט בשבילו:

במובן זה, הנחמדות שאחרי העלבון איננה חולשה אלא ריפוי. זו איננה כניעה, אלא הצהרה שקטה:

אני לא מאבד את צלם אלוקים שבי בגלל הטעות שלך

 

מי שמסוגל להמשיך להיות טוב אחרי שנפגע, מגלה בתוכו כוח שמעל לטבע. הוא הופך להיות "בעל חסד" במובנו העמוק: לא אחד שעושה טובה לאחר, כי האחר סובל, אלא הוא בוחר להיות בעל חסד, הוא הבעלים על החסד הוא לא רק מגיב בתגובה מהירה בגלל הרגשה לא נעימה של 'אני חייב' לעשות חסד…לא!

אלא הוא מגלה בתוכו אופי יציבות שלימות, הוא נפגע והוא הרוויח שהוא גאה בעצמו ובבחירה שלו.

נעלים ואינם עולבים שומעים חרפתם, ואינו משיבים, כצאת השמש בגבורתה, הם בגבורות יכולים להגיב והם בגבורה יכולים לקיים איזהו גיבור הכובש את יצרו.