כאייל תערוג

אני לא מפסיק להעביר ביקורת על עצמי; מה עושים?

"האדם איננו מה שהוא חושב על עצמו, לא מה שאחרים חושבים עליו, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו"

הרב אייל אונגר

כ"ג בחשוון תשפ"ו, 14/11/25 09:09 עודכן: 10:12

א+

א-

תמונה בדף הבית: אדם על חוף ים בתל אביב. אילוסטרציה (ארכיון) | צילום: Rachel Alroey/Flash90

אדם ביקורתי כלפי עצמו, מטיל ספק בעצמו – מה עושים?

ראשית צריך לדעת: ביקורת עצמית שואבת אנרגיה, מחלישה את הביטחון ומונעת התקדמות.

לעיתים, השורש נעוץ בעבר – חוויות קשות שעיצבו את האדם כך שהוא מגביל את עצמו ומסיק אני לא שווה, כי כך למדתי מהעבר שלי.
אבל השינוי מתחיל כשהאדם מחליט: מה שהיה – לא חייב לקבוע את העתיד.

מודעות חדה יותר מגלה שהקול שאומר עליי דברים – כלל אינו אני, אלא קולות של דמויות סמכותיות מהעבר, שאמרו את דבריהם. אני לא מוגבל למה שאחרים חושבים עליי.

האדמו״ר מקוצק אמר: האדם איננו מה שהוא חושב על עצמו, לא מה שאחרים חושבים עליו, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו.
הגדלות והאחריות היא להיפרד מהתלות בגישה הזו.

אמנם טעיתי בעבר – אך אינני טעות. אני תמיד במסע של שיפור.
שינוי קטן בשפה, שינוי בדיאלוג הפנימי של האדם בינו לבין עצמו – יכול לחולל שינוי גדול: ללמוד לתקשר עם עצמנו בצורה בריאה, חדה ויעילה יותר.

נשאל את עצמנו: מה היינו אומרים לחבר טוב שנמצא במצב כזה?
לרוב התשובה תהיה עדינה, סבלנית ומכילה הרבה יותר. מה שנאמר לאחרים – נאמר גם לעצמנו.

כך אנו מחזקים את הקול הבונה בנפש.
טוב שהאדם רוצה ביקורת – אך בתנאי שהיא מחדדת ומלטשת אותו, ולא מגבילה וחוסמת אותו.

אפשר לקבוע זמן יומי של ביקורת: חמש דקות ביום לכתוב את הביקורת על עצמנו, ועוד חמש דקות לכתוב איך משתפרים. וזהו.
מעבר לזה – נזכיר לעצמנו: זה כבר לא הקול הביקורתי החכם והיעיל שרוצה בטובתנו, אלא קול חוסם.

המודעות הזו – מובילה לשליטה עצמית ולחירות פנימית.