פרשת השידוכים: כשמלאך מופיע לעזור

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת חיי שרה. עוסקת הפרשה בראשיתה, בהסתלקותה של שרה אמנו. התורה מאריכה מאד בענין רכישת מערת המכפלה – א' מג' המקומות שנקנו בכסף מלא;

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה עט, אות ז} – וַיִּקֶּן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ וגו' בְּמֵאָה קְשִׂיטָה (בראשית לג, יט), אָמַר רַבִּי יוּדָן בַּר סִימוֹן זֶה אֶחָד מִשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם יְכוֹלִין לְהוֹנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל לוֹמַר גְּזוּלִים הֵן בְּיֶדְכֶם, וְאֵלּוּ הֵן: מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ [גורן ארונה היבוסי], וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף. מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, דִּכְתִיב (בראשית כג, טז): וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב (דברי הימים א כא, כה): וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם וגו'. וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף: וַיִּקֶּן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, יַעֲקֹב קָנָה שְׁכֶם.

פרשת השבוע מאריכה מאד גם בנושא ה'קבורה', שעד אותו הזמן – 2100 שנה מבריאת העולם, התורה לא פירטה כיצד נקברו האנשים שנפטרו מן העולם, אלא רק ציינה את הלידה ואת הפטירה. אבל לא פירטה את ענייני הקבורה. לדוגמא, אומרת התורה: {ה, ד} וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: {ה} וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת: {ו} וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ: {ז} וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: {ח} וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת – מה עשו איתו לאחר שנפטר – קברו אותו/לא קברו אותו – כנראה שכן. אבל אין לנו פרטים על זה.

אמנם במדרשי חז"ל כן מופיע ענין הקבורה – לדוגמא, הפרקי דרבי אליעזר מביא את ענין קבורתו של הבל, לאחר שקין רצח אותו;

אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק כ"א} – [לאחר שרצח קין את הבל] והיו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו אחד מחבריו, לקח אותו  וחפר בארץ וטמנו לעיניהם. אמר אדם כעורב אני עושה, מיד לקח נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה, ושלם הקב"ה שכר טוב לעורבים בעולם הזה…

יוצא א"כ שהחברא קדישא הראשון בבריאה, היה העורב [גם הצבע מתאים]! 😊

א"כ לאחר 2085 שנה, נזכרה התורה לומר לנו: "תשמע, נפטרה אשה אחת והיו צריכים לקנות לה קבר" – למרות שמערת המכפלה, אומרים חז"ל, כבר נתגלתה לאברהם אבינו בפרשה הקודמת, שבשעה שאירח אברהם אבינו את שלושת המלאכים בביתו, אחד הפרים שרצה אברהם לשחוט לכבוד האורחים – ברח:

אומרת התורה: {יח, ז} וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

כותב בעל הטורים – ואל הבקר רץ. אותיות אל הקבר רץ שרץ אחריו למערה. ואל הבקר רץ. בגימטריא רץ למערה.

תארו לעצמכם – אברהם אבינו בגיל 100 – שלישי למילה – עושה תחרות ריצה עם פר – מבאר שבע עד חברון ! 😊

אומר הפרקי דרבי אליעזר {פרק ל"ו} – כשנגלו המלאכים עליו [=אל אברהם אבינו] היה סבור שהן אורחי עם הארץ, ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה, ואמר לשרה לעשות להם סעודה. באותה שעה כשהיתה לשה שרה, ראתה דם נדה, לפיכך לא הגיש להם מן העוגות. ורץ להביא בן בקר, וברח לפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אחריו שם ומצא שם אדם וחוה שוכבים על המיטות וישנים, ונרות דולקין עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח, לפיכך חמד את מערכת המכפלה לאחוזת קבר.

ע"כ ענין הקבורה. לאחר קבורת שרה, עוסקת התורה במציאת השידוך ליצחק; אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו לחרן, כדי לקחת ליצחק משם אישה – ועל זה הייתי רוצה לדבר היום בנק' א':

מראשית הבריאה, היתה חתונה אחת;

כותב רבינו נסים {מסכת ר"ה ז, א} – בר"ה נברא אדם הראשון. שעה ראשונה עלה במחשבה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלשה כנס עפרו ברביעית גבלו בחמישית רקמו בששית עשהו גולם בשביעית זרק בו נשמה בשמינית הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטווה בעשירית סרח באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס …

יוצא א"כ, שבין השעה התשיעית לעשירית נבראה חוה, וכבר באותו היום היו הנישואין של אדם וחוה. ממילא, החתונה הראשונה שהיתה, היתה ביום הראשון לבריאה. זו לא היתה חתונה כמו שאנחנו מכירים היום – ולמה? כי קראנו בתורה שאנשים לא התחתנו בגיל צעיר, אלא בגיל מבוגר יחסית היות וחיו חיים ארוכים דאז. החתונה ה'קונבנציונלית' הראשונה שמדברת עליה התורה, זו החתונה של יצחק ורבקה, ולכן הפרשה מאריכה מאד בענין החתונה הזאת.

מובא בספרים הקדושים, שישנם בתורה י"ג פעמים את צירוף המילים 'חסד ואמת'. א' הפעמים זה בפרשת השבוע שלנו – {כד, מט} וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל;

כידוע, הגימטריא של המילה חס"ד היא 72; אמ"ת בגימטריא 441 – וביחד זה 513. וכן 'חתן' [458] 'כלה' [55] = 513.

א"כ חסד ואמת מתחברים לחתן וכלה – ולמה? משום שכל נושא הנישואין שייך לחסד ואמת. בתחילה, כידוע, ברא הקב"ה את העולם במידת הדין ולכן בתחילה ברא רק את האדם. לאחר מכן ברא הקב"ה גם את האישה ואליה הצטרף גם החסד. לכן בריאת האדם ביחד עם האישה, זה חסד ואמת. דבר נוסף, המילים 'חסד ואמת', כידוע, לקוחים מי"ג מידות של רחמים ומופיעים בתנ"ך ביחד י"ג פעמים. אם ניקח את שתי המילים עם הכולל [1+1=2] ונצרף לגימט' של המילים, נקבל 515 = 'חתן כלה' = 'יצחק רבקה'.

א"כ התורה מאריכה מאד בענין השידוכין של יצחק ורבקה, ומי שמדבר על זה בהרחבה הוא רבינו בחיי בתחילת הפרשה ואומר, שכל זה נועד ללמד אותנו עד כמה חשוב הוא נושא הנישואין, ותוך כדי דבריו הוא מציין שהתורה חוזרת ג' פעמים על המילה 'עין';

כותב רבינו בחיי – הנה אנכי נצב על עין המים. יש להתעורר בענין פרשה זו שהיא כפולה, ודרשו רז"ל יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כפולה והרבה גופי תורה נתונים ברמיזה. ואין ספק כי זה מופת ועדות גדולה על מעלת האבות שהם הם המרכבה, ובודאי כפל הפרשה לא לחנם כי אם לענינים צריכים מוכרחים כאשר אפרש בפרשה. והתעורר ופקח עיני שכלך כי כל המעשים האלה בהצלחת השליחות על העין היו, והזכיר זה ג' פעמים במלות שונות זהו שאמר עין המים, ואמר ואבא היום אל העין, ואמר עוד ותרד העינה, ויש לך להתבונן בג' מלות האלה, עין, העין, העינה.

א"כ באה התורה ואומרת לנו "תפקח את העיניים" – כל פרט בפרשה מלמד אותנו לדורות; כל פרט שסיפר אליעזר, יש לו הנחיה למערכת השידוכים לדורות!

אומר המדרש {שמות רבה פרשה א, אות לב} – שְׁלשָׁה נִזְדַּוְּגוּ לָהֶם זִוּוּגֵיהֶם מִן הַבְּאֵר, יִצְחָק יַעֲקֹב וּמשֶׁה. בְּיִצְחָק כְּתִיב (בראשית כד, סב): וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר וגו'. וְעוֹד שֶׁנִּזְדַּוְגָה רִבְקָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַמַּעְיָן. יַעֲקֹב (בראשית כט, ב): וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָֹּׂדֶה. משֶׁה, וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת.

נשאלת השאלה – למה מספרים לנו את זה חז"ל, מזה משנה לנו איפה הם מצאו את הזיווג שלהם?

נתחיל תחילה בנושא החתונה:

צריך לדעת שנושא הנישואין, זה נושא שנותן לאדם שלימות. אין דבר בעולם שצריך השלמה לאחר שנברא; הקב"ה ברא את השמים ואת הארץ ואת הכוכבים וכו' הוא ברא את כל העולם כולו – {בראשית א, לא} וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. הדבר היחיד שצריך השלמה, הוא האדם – והראיה לכך שהוא לא מושלם, שהוא נקרא בפי חז"ל, שכל עוד שהוא לא התחתן, הוא נקרא 'פלגא דגופא' – ורק לאחר שהוא מתחתן, הוא נקרא גוף שלם.  ולכן בא' הברכות שמברכים את החתן, אומרים "ברוך אתה ה' … יוצר האדם" – מה זה קשור לכאן?! פשוט מאד. כי כעת שהוא עומד תחת חופתו, הוא הגיע לתכליתו!

שאל פעם הרב גלינסקי זצ"ל, ולמה חתן לא מברך ביום חתונתו 'הגומל' – עד עכשיו הוא היה חצי גוף, וכעת הושלם גופו? פשוט מאד. א"א לברך 'הגומל', כי החתן כביכול נכנס ל'כלא' ברגע שהוא אומר 'הרי את מקודשת לי' – ובכלא לא מברכים 'הגומל' 😊

אם אלה הדברים, נוכל להיכנס לעומק הסוגיה – נתחיל בדברי הרב אלישיב זצ"ל:

לכאורה, מה פתאום שלח אברהם דוקא את אליעזר עבדו לטפל בשידוך? ע"פ פשט הדברים, שרה אמנו היתה אמורה לטפל בזה. אבל היות והיא נפטרה, אליעזר כנראה היה המתאים ביותר.

אומר הרב אלישיב זצ"ל {דברי אגדה, חיי שרה} – "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו" – על המפתחות של אוצרותיו מסר לידו, הוא היה נאמן ביתו, מעולם לא ביקש ממנו חשבון, היה לו בו אימון מלא. אבל למסור לידו ענין הזיווג של בנו, דבר התלוי בנשמת בנו, ביקש ממנו שבועה חמורה, בנקיטת חפץ…

עד כדי כך, שכאשר אליעזר יוצא לחרן הוא לוקח איתו עשרה גמלים – והרמב"ן כבר מעיר על זה – מה פתאום הוא לקח איתו עשרה גמלים;

כותב הרמב"ן – "…כאשר נשבע מיד הלך מעצמו ולקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו כי כל טוב אדוניו היה בידו והוא פקיד ונגיד על הכל לקחת ממנו כאשר ירצה כמו שאמר (לעיל פסוק ב) המושל בכל אשר לו …"

א"כ הוא היה 'בעל הבית'. אבל למרות זאת, מזהיר אותו אברהם;

כותב הספורנו – אלהי השמים ואלהי הארץ. שאם תבגוד יפרע ממך בעולם הזה ובעולם הבא.

אומר רש"י, לגבי השבועה שהשביע אברהם את אליעזר – תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפלין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה.

חוץ מזה, באותם זמנים כאשר היו נשבעים היו כורתים ברית – לדוגמא, הקב"ה נשבע שלא יביא יותר מבול לעולם ומיד לאחר מכן כרת את הברית עם הקשת בענן; בשבוע שעבר קראנו שאברהם ואבימלך כרתו ברית, ומיד לאחר מכן נאמר {כן, לא} עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וכך בשבוע הבא, נקרא על יעקב ולבן שכרתו ברית, ולאחר מכן נאמר {לא, נג} וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב.

א"כ שואל הרב אלישיב, בענין הממון הוא סומך עליו בעיניים עצומות – נותן לו יד חופשית בלי שום שבועה וכד'. אבל כאן בענין השידוך הוא משביע אותו וכורת עמו ברית – למה?

בראש ובראשונה, שואל הספורנו, למה הוא היה צריך להשביע אותו?

כותב הספורנו – ואברהם זקן. ויי ברך. באר הסכות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו ושהוצרך להשביעו עליו שהרי לסבת הזקנה דאג שימו' ולא יראה בחופת בנו והסכים שלא לאחר עוד ומבלי אין בארצו אשה הגונה לבנו הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת. ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו. ולכן הוצרך להשביע את עבדו על כל אלה.

אומר הרב אלישיב – רבי ישראל  מסלנט בא פעם לכפר אחד ונכנס לבית מלון. כשראהו בעל הבית שאלו, אולי כבודו שוחט? כי יש לי עגל לשחוט. אמר לו רבי ישראל, לא. לאחרי שעה ביקש ממנו רבי ישראל, אולי יאבה להלוותו רובל כסף אחד למשך חצי יום, למחר יגיע לו כסף וישיבו. אמר לו בעל המלון, איך אלווה לכם רובל כסף, והרי אינני מכירכם. אמר לו רבי ישראל, על רובל כסף אין לי נאמנות אצלכם ועל הנשמה שלכם הייתם מאמינים לי?! יהודי הנוסע מעיר לעיר ורואה שלט כשר, הוא נכנס אצלם ואוכל כאוות נפשו, אם אך החנוני אומר 'כשר', הוא מקיים החטוף ואכול. ומסופק אני אם היה מוסר לידו על סמך השלט אף לירה אחת, והנשמה שלו הוא מפקיד בידו!

אצל אברהם אבינו היה להיפך. את רכושו מסר ביד אליעזר עבדו, אבל בענייני רוחניות לא האמינו – "לא תקח אשה מבנות הכנעני"

א"כ אומר לנו הרב אלישיב זצ"ל, זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו – במילֵי דעלמא, אפשר לסמוך על אנשים ללא שבועה. אבל במילֵי דשמיא אפשר לסמוך רק ע"י שבועה – "אתה הולך להקים את הבית של יצחק אבינו – שם תישבע לי!

מסופר על ר' ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, שעמד פעם בשוק ארבעת המינים ובדק את האתרוג; עבר שם איזה מישהו ואמר לו: "כבוד הרב, זה לא שידוך – זה בסכ"ה אתרוג, למה אתה מתאמץ כ"כ?"

אמר לו הרב: "בוא ואספר לך סיפור: ר' ברל לייבוביץ' ר"י קמיניץ הציע שידוך לבחור א'. אז התחיל הבחור לשאול שאלות חיצוניות על אותה אישה – השמנה היא אם רזה … מה הגובה … וכו' וכו', אמר לו ר' ברל – אישה זה לא אתרוג; על האתרוג צריך להסתכל על החיצוניות. אבל בשידוך תחפש את הפנימיות – תבדוק את המידות שלה! – ולכן אני בודק את האתרוג ככה!"

אברהם אבינו מצוה את אליעזר ללכת ולמצוא לבנו יצחק שידוך, הוא משביע אותו, ואומר לו: {כד, ג} אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: {ד} כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק – ומי אמר לו שהמשפחה שלו כולם צדיקים?! ואולי היא עובדת ע"ז?!

אומר הכלי יקר – לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. וכי עדיין לא ידענו שהוא יושב בקרבו, אלא שבא לתרץ בזה קושיא וזה, כי מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם, כדרך שנאמר בתורה (דברים ז.ג) ולא תתחתן בם וגו' כי יסיר את בנך מאחרי וגו' וא"כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל כי גם המה עובדי ע"ג כמו הכנעני, על כן אמר אשר אנכי יושב בקרבו, ואמר פן תשיב את בני שמה, כי אמר פשיטא אם ישא בני אשה מבנות הכנעני מאחר שאנכי יושב בקרבו מסתמא גם בני יגור אצלם ואז יש לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, ואם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם אז יש ג"כ לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, אבל כשישא אשה משם וידור כאן אז ממ"נ אין כאן בית מיחוש, כי מן לבן ובתואל לא ילמוד שהרי לא ידור אצלם, ומן הכנעני לא ילמוד כי לא יהיה לו התערבות עמהם, ואדרבה ישטמו אותו על אשר לא רצה להתחתן בם, אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים וזה דווקא באותן עבירות הבאים מפאת החומר כאכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המדות הרעות הנתלין בחומר, נגעים אלו מתפשטים מהאבות לבנים, ותולדותיהן כיוצא בהם, אבל הע"ג דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים, כי ג' שותפין באדם, החומר בא מן אב ואם לפיכך כל מעשה אבות התלוין בחומר ירשו בנים, אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם והרי הקב"ה נותן בו נשמה ושכל למה יתפשט זה מאבות לבנים, ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופי זמה וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם זולת ע"ג, ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ג לבד.

א"כ בהתחלה שמשביע אברהם את אליעזר, נאמר: {כד, ג} וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי וכו', ואחרי שהוא נשבע לו, אומר לו אליעזר: {שם ה} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם: {ו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה: {ז} ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם;

אומר רש"י – ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ.

לכאורה, מה הוא מספר לו כאן שהוא הכיר את הקב"ה לכל העולם – מזה קשור לנושא כאן?!

בא הספר מלא העומר ואומר, שאברהם אבינו היה בטוח שהקב"ה ישלח לו סיעתא דשמיא מיוחדת היות והוא הפיץ את דבר ה' בעולם;

כותב הספר מלא העומר – ומה ענין זה שהזכיר זאת לאליעזר עבדו? אמנם יתכן, כי מצינו לפעמים שהצדיק אינו מאמין בעצמו בהבטחתו יתברך, כמו שנאמר במובחר שבאבות 'ויירא יעקב', שמא יגרום החטא שלא תתקיים ההבטחה [ברכות ד, א]. ואך מצינו במזכה הרבים דאין חטא בא על ידו [אבות פ"ה מי"ח]. וזהו הנרצה שבתחילה השביעו בה' אלהי השמים והארץ כאשר הוא עכשיו, וכאשר אמר לו העבד 'אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי' כו', על זה השיב לו: אחר שהוא ית' ייעד לו 'לזרעך אתן' כו', אם כן הרי נתבשר בבשורת זרע קדוש שראויים למתנת הארץ, אם כן ראוי שתהיה לו אשה ראויה. אלא שיש לחוש פן יגרום החטא . ולזה קאמר 'אלהי השמים', אחר שבתחילה היה אלהי השמים, ועל ידי נתפרסם יחודו ואחדותו יתברך בארץ, אין לך מזכה הרבים גדול מזה, אם כן בטוח שלא יגרום החטא לבטל ההבטחה.

בא האבן עזרא ושואל, האם כשאמר לו אברהם "הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ" זו היתה הבטחה או תפילה?

אומר האבן עזרא – הוא ישלח מלאכו. תפלה. ואלו היתה נבואה למה אמר ואם לא תאבה האשה.

וכך כותב הספורנו – אלהי השמים ישלח מלאכו. יהי רצון שישלח מלאכו ממעון קדשו השמים בהיות שהוא לקחני משם ולו נתכנו עלילות לעשות באופן שלא יצטרך בני ללכת שם.

כותב בעל הטורים – ישלח מלאכו. המיוחד לו כדכתיב כי ילך מלאכי לפניך. אבל לא אותו שכתוב בו מלאך ושלחתי לפניך מלאך. ב"פ כתיב מלאכו ופירוש שביקש על ב' אחד בהליכה ואחד בחזרה.

וכך מובא גם במדרש {בראשית רבה פרשה נט, אות י} – הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ (בראשית כד, ו ז), רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַלְאָךְ מְסֻיָּם, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית כד, ז): הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, זִימֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד לְהוֹצִיא אֶת רִבְקָה, וְאֶחָד לְלַוּוֹת אֶת אֱלִיעֶזֶר.

על איזה מלאך מדובר?

כאן בפרשה נאמר מַלְאָכוֹ ואילו בפרשת כי תשא נאמר [לב, לד] הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ;

כותב בעל הטורים {פרשת כי תשא} – הנה מלאכי ילך לפניך. מלאכי עולה בגי' מאה ואחד: הנה מלאכי אותיות מיכאל שהוא מלאכי המיוחד לי.

בא ר' שלמה קלוגר בספרו גבורת שלמה ושואל, ולמה לא אמר 'מלאך' – למה 'מלאכו'?

אומר ר' שלמה קלוגר, פעמים שהקב"ה מטיל על פלוני עבודה מסוימת – מאותו הרגע, אותו המלאך הוא שליחו של הקב"ה – 'ידא אריכתא' של הקב"ה; יש פעמים שאומר הקב"ה: "אני צריך מלאך לשליחות פלונית" – מי שמתנדב זוכה. הוא לא מכריח אותו ללכת לשליחות;

כותב ר' שלמה קלוגר {פרשת ויגש} – והעולה משם בקיצור דיש שני עניני שליחות: יש שליחות שהוא ית' גוזר למלאך פרטי 'לך ועשה כך וכך' והוא מוכרח לילך ולעשות ויש שליחות שהוא ית' מכריז מי יתנדב לילך לעשות כך וכך וכששומעים מה"ש כן נמצא מי שמתנדב לילך ואז שולחו הקב"ה וכ"מ בישעיה ששמע מאמרו ית' את מי אשלח ומי לך לנו ואמר הנני שלחני וכן באחאב שאמר הוא ית' מי ילך ויפתה את אחאב וכו', ויצא הרוח מלפני ד' ויאמר אני אלך והחילוק ביניהם  הוא כך דבענין הראשון דאין השליח הולך מדעתו אלא בע"כ א"ל להחזיק טובה להשליח רק לו ית' ולא נחשב השליח עושה כלום רק השי"ת עושה בכל: הן גוף הדבר הן מינוי השליחות. אבל באופן השני יש להחזיק טובה גם להשליח … כיון דהשליח מתנדב לילך מדעתו ואם לא היה מתנדב לא היה הולך … ומה יומתק בזה המדרש פ' חיי שרה בפס' 'הוא ישלח מלאכו לפניך' … ובע"כ הכוונה שלא נמסר לשליח וא"כ קשה האיך אמר הוא ישלח מלאכו לפניך, לכך אמר דכאן לא נתן הברירה ביד איזה מלאך שירצה לילך רק ה"ז מלאך מסוים והקב"ה מייחד המלאך ובזה נחשב כאילו הקב"ה עשאו כביכול בעצמו ממש …

פירוש הדבר, אמר אברהם "הוא ישלח מלאכו לפניך" – כדי שהתודה רבה תהיה ישירות לקב"ה ללא אמצעים אחרים!

אם אלה הדברים, נוכל להתקדם לעוד נק':

בא הספר שמן ראש ושואל מס' שאלות בענין השידוכין;

בראש ובראשונה הוא שואל, אברהם ביקש מלאך – האם הוא שלח מלאך או לא שלח מלאך – נראה בסוף. אבל בכל אופן, ע"פ מה שנראה בהתחלה, לא היו מלאכים. מגיע אליעזר ומבקש בקשה – {כד, יב} וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם;

הַקְרֵה נָא, פירוש הדבר לשון 'מקרה'; אמר אליעזר: "ריבונו של עולם, תסדר את זה שיהיה טבעי – בלי מלאכים ובלי דרמות"; יש שידוכים שבאים בטבעיות, ויש שידוכים שצריך להפוך עולמות;

יעקב פוגש את דוד, וזה אומר לו שיש לו בת בשידוכים – "מה אתה אומר, לי יש בן!"

א"כ שואל השמן ראש, איך יכול להיות שאברהם אבינו מבקש מלאכים ואילו אליעזר מבקש שזה יהיה באופן ספונטני – דבר שלא ביקש אותו אברהם?!

ועוד הוא שואל, מתי ביקש אברהם אבינו מלאכים?! – רק ברגע שאליעזר אומר לו "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי" – רק אז מבקש אברהם מלאכים. אבל קודם לכן הוא לא ביקש – למה, מה קרה שפתאום הוא דחף כאן את המלאך?

שאלה נוספת שהוא שואל – וקדם לו החתם סופר;

אברהם אבינו – נשיא אלקים, משפחה טובה, עשיר וכו' וכו' – למה הוא היה צריך להתפלל שהשידוך יצליח – עם משפחה כזאת למה שלא יצליח השידוך?!

ועוד, יצחק ג"כ התפלל, ברגע שהוא חזר מגן עדן, נאמר {כד, סג} וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וגו' – אומרים חז"ל, שכאן הוא תיקן תפילת מנחה – ועל מה הוא בדיוק התפלל?!

כותב בעל הטורים – לשוח בשדה. היינו שיצחק תקן תפלת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה והיינו דכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא דהיינו אשה דכתיב מצא אשה מצא טוב.

כותב הכלי יקר –  ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. רז"ל (ברכות כו:) למדו מכאן שיצחק תיקן תפלת מנחה שהוא לפנות ערב סמוך להערב שמש. ומכאן סמך למה שאמרו רז"ל (ברכות ו:) לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה, ואע"פ שאברהם ויעקב תקנו גם תפלת שחרית וערבית, מ"מ לא מצינו שנענו מיד ותכף, אבל בתפלת מנחה מצינו שיצחק נענה מיד, כי מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך, כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה (שם ח.) ולכך הלך להתפלל תפלה זו בשדה. שאם נתן לו ה' השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על שאר כל השדות, כמ"ש (בראשית כו.יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. קל וחומר שיתן לו אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלהים, ומיד כאשר התפלל עליה כתיב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, כי בשעת התפלה היה נותן עיניו למטה, ומיד אחר סיום התפלה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד, והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו, ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפלת המנחה, וטעמו של דבר לפי שמדת הדין מקטרג דווקא בלילה וע"כ תפלת ערבית הסמוכה ללילה, וכן תפלת שחרית גם כן סמוכה ללילה שעברה, אבל מנחה רחוק משני לילות על כן אין בתפלה זו שום קטיגור.

טעם אחר. לכך היתה תפלה זו סמוך להערב שמש, לפי שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, ע"כ הודיע לנו הכתוב שבאה רבקה סמוך להערב שמש, להודיע שקודם הערב שמשה של שרה כבר זרחה שמשה של רבקה, כדי שלא יחסר העולם מן נשים צדקניות אלו שהם לעולם כגלגל חמה, וכדי שלא יחסר נר דלוק באהל וענן קשור עליו וברכת העיסה וק"ל.

א"כ יצחק אבינו שעבר את העקידה ועבר ניסיונות כאלה עוד צריך לקרוע את השמים בשביל שידוך – על מה ולמה?!

אומר השמן ראש, דע לך שאדם בפה שלו יכול לגרום צרות נוראות, כמ"ש 'ברית כרותה לשפתים'. ולכן אדם צריך להיזהר מה הוא מוציא בפה;

אומרת הגמרא {מסכת מו"ק יח, א} –  פנחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא פינחס, אחיו של האמורא הידוע שמואל, 'אירע בו דבר'. כלומר, נפטר אחד מקרוביו, ונעשה אבל. על שמואל למישאל טעמא מיניה נכנס שמואל אליו לדבר על לבו ולנחמו חזנהו לטופרי דהוו נפישן ראה שמואל את ציפורניו של אחיו שהיו גדולות. אמר ליה שמואל לפנחס אחיו: אמאי לא שקלת להו מדוע לא נטלת אותן, את ציפורניך? (שהרי לדעתו של שמואל הלכה שמותר לאבל ליטול צפורניו) אמר ליה פינחס לשמואל: אי בדידיה הוה מי מזלזלת ביה כולי האי אילו שלך היה האבל, כלומר: אילו היית אבל, וכי היית מזלזל באבילות כל כך ליטול את  ציפורניך? הואי היו דברים אלה של פנחס, שהוציא מפיו לשון 'אילו שלו היה האבל' על של שמואל {קהלת י-ה} כשגגה שיוצא מלפני השליט שנתקיימו דבריו אע"פ שלא התכווין לכך, ואיתרע ביה מילתא בשמואל ואירע בו דבר בשמואל, שגם הוא נפטר לו אחד מקרוביו, ונעשה אבל. על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה נכנס פנחס אחיו לנחמו שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה  נטל שמואל את צפורניו (כשיטתו שמותר) וזרק אותן לפני פנחס בכעס, ואמר ליה שמואל לפנחס: לית לך וכי חולק אתה על המימרא הידועה ש'ברית כרותה לשפתים' שדיבור שמוציאים מהפה עשוי להתקיים, ולמה לא נזהרת בלשונך? מביאה הגמרא מקור לכך: דאמר ר' יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים שנאמר {בראשית כב-ה} ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם  וכשאמר זאת אברהם הרי לא נתכוין שישובו הוא ויצחק, שהרי היה בדעתו לעקוד את יצחק על המזבח, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו ובכל זאת נסתייע הדבר מן השמים וחזרו שניהם, הוא ויצחק, הרי שדיבור אפילו בלא כוונה יש לו סגולה מיוחדת להתקיים.

כותב השמן ראש – הרי לנו גודל כח הדיבור, שצריכין להשמר מאד מלומר דברים לא טובים, כי ברית כרותה לשפתים שיארעו הדברים שהוציא על פיו.

קראתי פעם מעשה שהיה, על יהודי א' שחיפש דירה מרווחת, במקום שקט וכו' – לבסוף הוא מצא בס"ד. ביום הכניסה לדירה, הוא הזמין את כל הילדים, נכדים, נינים והיתה שמחה גדולה. בסוף חנוכת הבית, הוא אמר לכולם – "ברוך ה' זכיתי למצוא את הבית שתמיד רציתי – מכאן רק לבית קברות!" 😐

עברו להם כמה שנים טובות, ואותו בנאדם כבר התחיל להזדקן והתחילו לו בעיות ברגליים, ממילא כבר היה קשה לו לעלות את כל המדרגות בשבת וכו', ואז הוא החליט לחפש דירה אחרת – לאיפה עוברים? או לבנים עם מעלית, או לקומת קרקע; בס"ד מצאו גינת גן, העבירו את כל הדברים וביום שהוא עבר לאותה דירה – דום לב ומשם לבית החיים! 😐

בלוויה ספד לו הבן והזכיר את מה שהוא הוציא מהפה, שאמר 'מכאן רק לבית קברות' – "תראו כמה כוח יש לפה של האדם – עד כמה צריך להיזהר במה שמוציאים מפה!"

מסופר על איזה יהודי שעשה מעשה מסוים ובבית הכנסת הזהירו אותו ואמרו לו "תשמע, אם ישמעו מה שעשית אף א' לא ירצה להיות מחותן שלך", אז הוא אמר להם בזלזול – "אז שלא יתחתנו איתי – אז הילדים שלי ישארו רווקים – נו ו…" – לבסוף הילדים שלו הגיעו לגיל זקנה ולא התחתנו ר"ל.

ממשיך השמן ראש ואומר – ובספה"ק נועם אלימלך (פ' בהר) כתב לפרש בשם אחיו זיע"א, הפס' וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וצויתי את ברכתי לכם וכו' {ויקרא כה- כ}. דלכאורה יש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות א' ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר כי אם וצויתי את ברכתי, וממילא לא יקשה שום אדם מה נאכל…

לפני כמה שנים נסעתי לארצות הברית – הייתי צריך לדבר שם באיזה כינוס. לידי בטיסה ישב חקלאי אחד; שאלתי אותו לאיפה הוא נוסע, אז הוא אמר לי שהוא נוסע לכינוס של גיוס כספים לוועדת השמיטה. אותה שנה היתה שנת שמיטה, אז מיד שאלתי אותו – "תגיד, באמת בשנה הקודמת היתה לך ברכה לשלש שנים???"

אמר לי: "פי 3 זה רק מי ששואל מה יהיה. אני צוויתי את ברכתי מבלי ששאלתי! – אתה שואל איך?! חוץ מזה שאני מגדל חיטה, אני מגדל גם כבשים – בשנת השמיטה לא היתה לידה א' שבה נולד כבש בודד – כל הלידות היו שתים! – ממילא שלשתי את ברכתי! הקב"ה שילם לי דרך הכבשים ולא דרך התבואה!"

אומר השמן ראש – ונראה שהשי"ת ב"ה כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם, ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשהאדם נופל ממדריגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה המשגיח  אמיתי הזן ומפרנס בריוח בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההוא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל, ואז נפסק השפע חלילה וצריך השי"ת ב"ה לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה. וזה הוא וכי תאמרו וכו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בבטחונו על אלהיו ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל, הוא עושה פגם חלילה בהשפע, ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש. וכי תאמרו  פירוש כאשר תאמרו כך אז תטריחו אותי וצויתי וכו', אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה עכל"ק.

וכמו כן הוא בשידוכין, אשר ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני (סוטה ב.), ואמר רב משום רבי ראובן אצטרובלי מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש (מו"ק יח.) יש להזהר מאד בדיבורו שלא יעלה על לבו ופיו דיבורים הגורמים לביטול שידוכין, כי ברית כרותה לשפתים, וכאשר מהרהר אחרי דרכי ה' הוא מפסיק בזה השפע המוכנת לו עוד קודם יצירתו ומתיש בזה כח פמליא של מעלה, עד שצריך השי"ת לצוות ולעשות פעולות חדשות לחידוש השפע ההוא.

ומעתה אברהם שלח את אליעזר לקחת אשה לבנו ליצחק, אשר כבר ארבעים יום קודם יצירתו מוכנת היא לפניו, ואין צריכין לזה שום כוחות מעל לטבע שיגמרו הדבר. אמנם בהיות שהפליט אליעזר מפיו 'אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי', וברית כרותה לשפתים, כבר צריכין כוחות למעלה מדרך הטבע שיגמור הדבר בלי מכשול. וה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך, וה' יצוה שפע חדש לגמור השידוך. וכאשר באמת היתה כן בנקודה אחת, כי בתואל היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו (רש"י כד-נה). וגם אחר זה אמרו אחיה ואמה תשב הנערה  אתנו ימים או עשור אחר תלך. עד שאמרה רבקה אלך מעצמי אף אם אינכם רוצים (כד, נח). וכל זה נגרמה על ידי דיבורו של אליעזר שאמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, בשביל שיהיו מניעות שונות מכמה צדדים, ולא תאבה לעזוב אביה ואמה.

אמנם אליעזר כאשר שמע מאברהם, שה' ישלח מלאכו לפניו, התפלל אל ה' הקרה נא לפני היום, שהקב"ה יגמור הדבר על ידי מקרה ונסים נסתרות ולא על ידי נס במלאכים, כי מעשה אבות סימן לבנים, ובכל שידוך יש מכשולות רבות עד הגיע לגמר הדבר, וקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף (סוטה ב.), וליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא (שבת קל.), כדי למנוע השראת השכינה שיש בזיווגי ישראל. ואם זיווגו של יצחק ורבקה יהיו רק על ידי ניסים, ומעשיהם יהיו סימן לבנים, הלא לאו כל הדורות שלאחריהם ראויים לניסים, על כן הפיל תחנתו הקרה נא לפני היום, שיזמין לו ה' הזיווג על ידי מקראות שונות וסיבות משונים. וכל מה שיהא נצרך לגמר השידוך יהיה בדרך הטבע מלובש בפשטות.

אומר ספר חסידים, אם אומרים לך 'לא' לגבי שידוך לילד שלך – אל תפציר ותגיד 'אולי כן'; אומר אברהם לאליעזר "ואם היא לא תאבה" וכו' – תעשה פרסה ואל תלחץ! אם תלחץ יתחילו בעיות!

בא יהודי א' פעם לחזון איש זיע"א, ושאל אותו "למה צריך לברר בשידוכין; האוהבים שלו יגידו עליו שהוא בחור נהדר, והשונאים שלו יגידו שהוא הגרוע ביותר – אז בשביל מה לברר???"

אמר לו החזון איש: "תשמע, אתה תברר; אם הקב"ה ירצה שהשידוך ילך – הוא יזמן לך את האהובים שלו. ואם הקב"ה לא ירצה שהשידוך יצא – הוא יזמן לך את השונאים שלו!"

בא א' פעם לרב מבריסק והתלונן בפניו שהילדה שלו תקועה בשידוכין, ונראה לו שיש לו איזה עיכוב משמים. אמר לו הרב: "אין דבר כזה. ברגע שמגיע הזמן היא תתחתן; שדכ"ן ר"ת  כ'י ש'בר ד'לתות נ'חושת – כשמגיע הזמן, גם דלתות של נחושת נשברות! אם השידוך נגזר משמים, אף א' לא יכול לעכב את זה – אפילו חומת ברזל תיפתח כדי שזה יצא לפועל! – והראיה, מאליעזר עבד אברהם; בתחילה אמרו בתואל ולבן 'מה' יצא הדבר' ומהר מאד שינו את דעתם וניסו לעשות כל מיני תחבולות ולהרעיל את אליעזר – בא המלאך וסיבב את הצלחת ולבסוף בתואל אכל את הרעל ומת – מכאן הראיה, שאם א' מנסה למנוע שידוך משמים, מיד מוציאים עליו מבצע 'פינוי בינוי'" 😊

מעשה נוסף, מסופר על השפת אמת שנכנס אליו יהודי א', ואמר לו שהציעו לבת שלו בחור מעיר פלונית, והוא לא יודע אם ללכת על השידוך, שאל אותו השפת אמת: "וכבר ביררת על השידוך?"

"לא תאמין. השבוע היה כאן מישהו מאותה העיר וניגשתי אליו ושאלתי אותו איך המשפחה – הוא אמר לי לחטוף מהר!"

אמר לו השפת אמת: "זה שידוך משמים – תלך על זה!"

יצא אותו יהודי מהחדר, וסיפר לחסידים בחוץ את מה שאמר לו הרב'ה – "הרב'ה אמר לך שזה שידוך משמים?! אפילו לנכדים שלו הוא לא אומר דבר כזה!" – לא האמינו לדברים. עד שנכנס א' החסידים ושאל את הרב'ה אם באמת הוא אמר את הדברים;

אמר לו השפת אמת: "כן. אכן אמרתי לו את הדברים;  הוא נכנס אלי וסיפר לי מה שסיפר, אז שאלתי אותו אם הוא ברר על הבחור וכו'. מסתבר שאותו א' שהוא שאל עליו, הגיע אליי לפני חודש לקבל ברכה, הוא אמר שיש לו שלש ילדים תקועים בשידוכים בבית, וחוץ מזה הוא הסתכסך עם כל אנשי העיירה ואף א' לא סובל אותו – חוץ מאדם אחד שאיתו הוא מסתדר והוא מצדיק את מעשיו – והוא הוא שבא לשאול על השידוך! – אז מה נראה לך, שזה לא שידוך משמים?! – אם הקב"ה הביא את החבר שלו לפה כדי שיאמר עליו שבחים כדי שהשידוך יסגר, אז ודאי שזה שידוך משמים!"

דבר א' יש לנו כאן. אדם צריך לדעת שכבר 40 יום לפני יצירת הולד נגזר בת פלוני לפלוני. אסור לשאול שאלות, אחרת יצטרכו משמים לשלוח מלאכים וכו' וכו'. לכן לא שואלים שאלות. צריך לסמוך על הקב"ה שימציא לך את השידוך המתאים בשבילך!

הרב בידרמן שליט"א סיפר פעם מעשה נפלא. הגיע פעם יהודי א' לת"ח א' ואמר לו "כבוד הרב, אני כבר בן 30+ ועדיין לא התחתנתי. נראה לי שהקב"ה שכח אותי!"

"שכח אותך?! בוא איתי לטיול" – לקח אותו לבית אבות, והכניס אותו לחדר האוכל – שם ישבו כל הזקנים והזקנות, ואז שאל הרב: "סליחה, יש כאן מישהו מתקופת הבעל שם טוב???"

😐 אף א' לא ענה.

"יש כאן מישהו אולי מתקופת הגאון מוילנא???"

😐 אף א' לא ענה.

"אולי מישהו מכיר את החיד"א???"

אמר לו הרב: "ראית? הקב"ה לא שכח כאן אף א' מהתקופה של הבעל שם טוב, וגם מתקופת הגר"א. הוא לקח כל א' בזמן שלו. לכן כמו שכל אחד הולך בזמן שלו, ככה גם כל א' מתחתן בזמן שלו – הקב"ה לא שוכח אף א!"

ואולי אפשר לומר, למה נסמכה פרשת החתונה לפרשת המיתה של שרה אמנו? אולי לומר לנו, שכמו שכל אחד מת בזמנו, כך כל אחד גם מתחתן בזמנו 😊

דבר א' צריך לדעת – גם אברהם אבינו, וגם יצחק אבינו – כולם התפללו, בלי תפילה לא מקבלים כלום!

כותב החתם סופר – דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, והנה שיחה היינו תפלה כידוע, ומה ענין לכאן שנשא עיניו והנה גמלים באים ומה בא להשמיענו, גם כתיב ויספר לו העבד את כל אשר עשה פירש"י שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו, יש לפרש כך, דהלא יפלא כיון שבהליכתו קפצה לו הארץ, מ"ט לא קפצה לו בחזירתו, אבל נראה לענ"ד כי עתה הלך יצחק לשוח ולהתפלל על הצלחת העבד עם הזדמנת בת זוגו עד שהתפלל תחלה כי הקב"ה התאוה לתפלתו ע"כ נתאחרו בדרך ולא קפצה להו ארעא, אמנם מיד כשיצא יצחק לשוח בשדה אחר תפלתו מיד וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ברגע כמימרי' ראה אותם, וזה שספר לו העבד שקפצה לו הארץ בהליכתו ומכ"ש שהי' לו לקפוץ בחזירתו אלא שנזדמנה לו רבקה בתפלתו של יצחק.

מוסיף הרב פינקוס ואומר, הבחור מחכה לשידוך, הבחורה מחכה לשידוך – וגם הקב"ה מחכה לשידוך, שבכל נישואין – איש ואישה זכו, שכינה ביניהם; ואיך מביאים את הקב"ה לשידוך? פשוט מאד. אם אתה תתפלל אליו והיא תתפלל אליו – יגיע השותף השלישי ויחבר ביניהם!

ובזכות התפילה, יביא הקב"ה שמחות בעם ישראל, דורות ישרים ושידוכים מבורכים ונזכה לביאת גואל צדק ב"ב אמן ואמן!