שרה גירשה את ישמעאל; למה לא עשו כך לעשו

המדרש (מדרש רבה סז ב ) ובילקוט שמעוני (רמז קט"ו) נאמר כאשר יצא יעקב מאביו, אחרי הברכה שקיבל, עשו נכנס, ואז 'ויחרד חרדה גדולה' ממה פחד יצחק? מה הפחד? האם בגלל שהוא לא בדק תחילה, האם בגלל שיעקב שיקר שלו?

אומרים חז"ל ראה גיהנם תחתיו

מהי משמעות ורעיון הדברים?

בפסיקתא דרב כהנא כתוב אמר ר' אלעזר בן פדת למה נזדעזע יצחק אבינו באותה שעה מיום הדין? בשעה שבא יצחק לברך את עשו ולא היה יודע שיצא לתרבות רעה היה עשו בא ושואל את אביו מלח ומלח  צריכים מעשר או לא(לא כמו שכתוב ברש"י מלח ותבן) והיה יצחק אומר ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר שאר מעשרות על אחת כמה וכמה…היה מאושר שעשו הוא אדם 'כשר לבוא בקהל'. וכיון שנתגלו לו מעשיו נזדעזע

"וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" –חרדה של יום הדין

חז"ל (תנחומא י"ג, פסיקתא דרב כהנא נספח א) גילו לנו סוד גדול יצחק אבינו חרד פעמיים בחייו –
אחת על גבי המזבח, בשעת עקידת יצחק,
ואחת כשנכנס עשו לבקש את הברכה.

ואין אנו יודעים איזו מן החרדות גדולה יותר, עד שכתוב כאן "גדולה עד מאד", ללמדך שחרדה זו – בשעה שנגלו אליו מעשיו האמתיים של עשו – גדולה היא אפילו מחרדת העקידה.

וכך מבאר רבי אלעזר בן פדת:
עד אותה שעה היה יצחק סבור שבנו עשו מתנהג בצדקות. עשו היה שואל שאלות  מים ומלח צריכים מעשר או לא ?

יצחק ראה בכך עדות להשתוקקות רוחנית, כנפש שמחפשת לדקדק במצוות עד תומם.
והנה בבת אחת מתגלה לו האמת, אין כאן יר"ש, אלא צביעות, הצגת חזות כוזבת שמסתירה עולם של תאוות, ואפילו…רצח.

וכשהאמת מתגלית – נזדעזע מיום הדין".

ההתפעלות והדגש של חז"ל אינה רק מן העובדה שנחשפה רשעתו של עשו, אלא מן העובדה שיצחק – העולה תמימה, סמל ההקרבה והמסירות – עומד מול עצמו ומגלה שטעה. זהו שיעור עצום.

האדם יכול לשגות גם כשהוא בטוח לחלוטין שהוא עושה לשם שמים…
לפעמים נדמה לו שמעשיו מיוסדים על טהרה, על רצון נכון, על עומק של עבודת השם.
אבל האמת – עמוקה, זכה וחדה – מתגלה רק ברגעים נדירים של זעזוע.

והזעזוע הזה, אומר המדרש, גדול אפילו מן העקידה.

העקידה זה זעזוע שהוא הולך להישחט…אבל כאן – אבל כאן היה זעזוע שהוא 'טעה' במהלך שנים רבות.

להכיר בכך שהבניין הפנימי שאדם בנה בתוכו – נבנה על תפיסה מוטעית.

זהו דין. זהו חשבון. זו הנקיות,והזעזוע כאשר מזהה האדם את חוסר הנקיות

פעמים האדם בטוח בדרכו – עד שברגע אחד האמת מתפרצת

הטעות האיומה אינה בכך שהאדם חטא, אלא בכך שלא ידע שחטא.
שלמרות הסטיה בעבודת השם ,הוא חי עם עצמו בתחושה שהוא בסדר, יציב, עובד ה', בעוד שבפנים מסתתרת סטייה דקה שהפכה לשיבוש גדול.

וזה יכול להיות אצל הרבה אנשים, זה הרגע שבו האדם מגלה – שהמניע לא היה טהור,
שהכעס נשא שם של "קנאת השם" אלא הכבוד שלו.

ש"התמסרות" הייתה בעצם צורך בהכרה,
שהחינוך היה עטוף דאגה אך נשען על שליטה …
אותו רגע דומה לרגע החרדה של יצחק.

אדם חי רציני ואוהב את משמעות החיים שהוא מזהה את האמת הוא 'מזדעזע'

כאשר צדיק כמו יצחק מגלה פתאום שעמד מול מציאות מדומה – אז 'ויחרד יצחק חרדה גדולה'

אום שטעה – מה נאמר אנחנו?

העבודה הרוחנית דורשת בירור מתמיד:
לא לסמוך על הרגל, לא להתאהב בדרך, לא לעטוף תאווה בלבוש של מצווה.
אלא לשוב ולהעמיד כל מעשה על כף מאזני האמת.

עשה לך רב וקנה לך חבר, שלא יסתכל האדם על עצמו רק על ידי העיניים של עצמו.

אך יש כאן גם נחמה גדולה:
החרדה של יצחק – אינה יאוש, אלא תיקון.

רגע האמת הוא מפחיד – אבל הוא גם מרפא.

כאשר אדם מגלה טעות – זוהי הזמנה לבנייה חדשה, עמוקה יותר, נקייה יותר. דווקא ההכרה בטעויות היא פתח למסע של צמיחה.
עומק הפחד והחרטה בגישה בריאה היא שהאדם מגלה שהוא היה 'עקום' אבל זה לא משבר בלבד, אלא תיקון שממנו מתחילים עולם חדש

כעת ראה יצחק אבינו את האמת  הוא ראה שעשו שאותו אהב כל ימיו ואשר חשבו לראוי לברכה יותר מיעקב…. הוא עשו המוכן ומזומן… לגיהנום ואילו יעקב הוא המזומן לברכה וכשנגלתה לעיניו עובדה זו ונוכח לדעת כי שגגה היתה בידו כל הימים

ולכן רבקה לא יכלה לבקש להוציא או לפעול בצורה שלילית עם עשו, כי כלפיי חוץ הוא היה נראה צדיק, זו היתה הבעיה, הוא היה נראה כשר לבוא בקהל.

הוא לא היה כמו ישמעאל שהיה 'מצחק' ורוצה לפגוע ביצחק אבינו, עשו היה נראה אדם נעים נחמד טוב ורוחני.

לא היתה ברירה לרבקה, אם נבר תתברר – ידעה רבקה שיעקב יקבל את הברכה, לכן אמרה לבנה, עלי קללתך בני כי היא ידעה בנבואה שהיא תזכה לברכה

ולכן יעקב איש האמת פועל בצורה נכונה, וגם אם בלית ברירה הוא צריך לשקר, הוא לא עושה את זה כמומחה הוא לא עושה את זה כאדם 'שמח' שהוא צריך לשנות גישה ולשקר לאחרים, לא!

המדרש אומר כאשר יצחק אמר ליעקב גשה אלי ואני אמשש אותך, היה ליבו של יעקב נוקפו והיה ליבו רפה כמו שעוה וזימן לו הקב"ה שני מלאכים לאוחזו שלא ייפול

כי השקר הוא עראי הוא לא 'האמת' של יעקב הוא זמני אצל יעקב אבינו

ולכן אמר יעקב, אנוכי – פסיק  – עשו בכורך, והייתה כאן מכ"מ כמו שעשו היה גונב את דעת אביו, שהיה מעשר את המלח והתבן כך הוא איבד את הברכות על ידיד גניבת דעת של יעקב

ואמר יצחק , בא אחיך במרמה – אמר רש"י  – בחכמה.

וכאשר היה יעקב בבית לבן, היה במשך שנים רבות נזהר מהשקר, מכל רבב של שקר, ולמרות שלבן היה מרמה אותו, למרות שעבד שנים רבות מעבר למה שהיה צריך לעבוד, יעקב שונא שקר ומשקרים אותו.

ובכל אופן הוא שומר על האמת בזמן שהוא אצל לבן

אומרים החתם סופר השפת אמת והמלבי"ם על הפסוק  הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו.

השאלה היא, מה ראה יצחק לברך דווקא את עשיו בו בזמן שיעקב היה ודאי צדיק ועשיו לכל היותר ספק צדיק והלא אין ספק מוציא מידי ודאי?

אלא שראה יצחק שהתכלית היא יששכר וזבולון, והמטרה היא שזבולון יפרנס את יששכר, ואם זבולון, מפרנס יששכר לומד, עשו הוא זבולון, ויעקב איש תם יושב אוהלים, זה יששכר.

משום כך נולד עשיו עם תכונות של איש ציד, תכונות המתאימות ביותר כדי לפרנס

וכך יהיה שיעקב איש תם יושב אהלים והוא וזרעו יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש ויעסקו בתורה ועשיו וזרעו יפרנסו את עם ישראל

ולכן רימה עשיו את אביו דוקא במעשרות, שאל עשו את אביו, כיצד מעשרים את התבן ואת המלח

כיון שרצה להראות לו שכביכול הוא צד ציד ומאכיל בו עניים, ואז יבין יצחק שהוא יפרנס בני תורה

ולכן קודם הברכות צריך עשיו להכין אוכל ליצחק שכן ההכנה של עשיו לקבלת הברכות היא לצוד ציד ולהאכיל כי זהו תפקידו לפרנס ולכן יובן גם כן שהברכות כולם היו ברכות גשמיות שהרי מכיוון שתפקידו לפרנס מובן שצריך ברכות של טל שמים משמני הארץ מלכות ושפע הכל כדי לפרנס את יעקב.

הרוחניות נועדה רק ליעקב אבינו וידע יצחק אבינו בבירור שיעקב אבינו הוא הוא הממשיך של האבות הקדושים עשיו מועל בתפקידו

ולכן יעקב הוא המאכיל את יצחק ועשו מאבד את הבכורה שהוא כבר מכר…עשו מוכר ומבזה את הבכורה….

אומר האור החיים הק', איך יעקב מכר את הבכורה, הרי זה דבר שלא הגיע לעולם…חז"ל קבעו כלל הלכתי.

אדם לא מוכר שלא בא לעולם

כלומר: אי־אפשר למכור משהו שעדיין לא קיים.

והבכורה — הזכות לעבודת המקדש, המעמד הרוחני, הקדושה — לכאורה לא קיימת כ"נכס" מוחשי.

איך בכל זאת המכירה תקפה?

האור החיים הקדוש מבאר על בסיס דין מיוחד מהגמרא בבבא מציעא כתוב שם לגבי צייד עני שאין לו מה לאכול הוא רשאי למכור מראש את מה שיעלה היום ברשת שלו.
מדוע?

משום כדי חייו.

כלומר— אדם רעב, שנאבק על החיים שלו יכול למכור גם דבר עתידי, כדי לאכול היום…כלומר זה דין מיוחד, שהמוכר אם זה כדי חייו הוא כן יכול למכור דבר שלא בא לעולם.

חז"ל קבעו תקנה שצייד עני שאין לו מה לאכול רשאי למכור מראש את מה שיתפוס היום.
אף שזה דבר שלא בא לעולם.

הטעם:
"משום כדי חייו" כדי שיוכל להתקיים…

מכירה כזאת תקפה אפילו בדבר שעדיין לא הגיע לידו.

ולפי זה יעקב משתמש בתקנה זו ממש

ולכן אמר לו יעקב במילים מדויקות:

"מכרה כיום"

כלומר:
מסור לי כעת את הבכורה, באותו אופן שחכמים תיקנו לגבי הצייד:

"מכרי לי את מה שלפי הדין יכול להימכר היום".

בשפה קצת שונה,  יעקב לא ביקש בתחילה את כל הבכורה

אלא את חלק הבכורה שחל באותו יום.

מהו "חלק הבכורה של אותו יום"

הבכורה איננה דבר חד־פעמי, אלא, זכות תמידית

תפקיד מתמשך.

השתייכות למדריגת קדושת "בכור" בכל יום ויום

ולכן

כשהמכירה חלה על חלק מסוים מן הבכורה (של אותו יום)

כאשר חלק קנוי — גם הכול מתלווה.

מכירה חלה על דבר שכבר יש לו שורש

אם יש חלק קיים (היום) —
והוא חלק בלתי נפרד מן הכלל (הבכורה) —
כאשר מוכרים את החלק, נגרר גם הכלל אחריו.

אם נסביר את הדברים איך עשו מוכר את הבכורה – שזה לכאורה עניין עתידי, איך זה נעשה

נסכם בצורה פשוטה

עשו במצב של "כדי חייו" — מותר לו למכור דבר עתידי.

יעקב מבקש ממנו למכור את חלק הבכורה של היום

ברגע שמכר את חלק הבכורה שהיה בר־קניין רק של היום

נגררה עמו מכירת כל הבכורה, כי אין אפשרות להפריד בין חלק אחד לבין כל המעמד כולו.

כך חלה מכירה מושלמת על כל הבכורה.

וזה עומק "מכרה כיום".

לכן המכירה תופסת כדין גמור.

והתורה אומרת

"ויאכל וישת ויקם וילך — ויבז עשו את הבכורה".
כלומר:
הוא ידע בדיוק מה הוא עושה —הוא לא מכר שהוא רעב וזהו, אלא הוא מכר רעב ואחרי שהוא שבע הוא ממשיך לזלזל במכירה, הוא לא מפקפק ולא מטיל ספק במכירה

בהמשך דבריו דן האור החיים הקדוש, מדוע ביקש יעקב אבינו מעשו שישבע על המכירה?

השבועה נועדה ליצור קניין, להבטיח מחויבות פנימית ומוסרית של עשו — שלא יחזור בו.

ויש עוד הסבר, לפי השולחן ערוך (חו"מ רכז, ט):

אם אדם מוכר בזול בגלל לחץ — אבל ברור שידע מה עשה — המכר תקף. והוא יכל לבטל אח"כ שהוא היה שבע, אך הוא לא עשה כך, הוא ידע מה הוא עושה

יעקב לא "רצה לנצח" את עשו.
הוא רצה שהקדושה תהיה שייכת לו בצדק מוחלט

לכן הוא דקדק:

שלא יהיה "דבר שלא בא לעולם"

שיהיה "משום כדי חייו" כל עשו

שיהיה מחיר מדויק

שתהיה שבועה

שתהיה הבנה גמורה

יעקב מלמד:
רוחניות אמיתית חייבת לעמוד על בסיס של יושר הלכתי.
לא על תחנונים, לא על מרמה — רק על אמת.

אם כו, על אף שגם לאברהם וגם ליצחק היו בנים רשעים – ישמעאל ועשו –
ובכל זאת שתי האימהות, שרה ורבקה, לא פעלו באותה דרך.
הסיבה לכך עמוקה ומדויקת, ונוגעת לשורש ההבדל בין רשעתו הגלויה של ישמעאל לרשעתו הנסתרת של עשו.

ישמעאל הרשיע בגלוי – ולכן ניתן היה לגרשו

ישמעאל לא הסתיר את דרכיו.
חז"ל אומרים (רש"י על "מצחק"):

• גילוי עריות
• עבודה זרה
• שפיכות דמים

מעשיו היו ידועים לכל.
במצב כזה, שרה יכולה לדרוש:

"גרש האמה ואת בנה"

כדי שלא יקלקל את יצחק.

האמת גלויה = הדרך ברורה.

עשו – רשע נסתר, הצדקה של צידקות

לעומת זאת, עשו:

עשו שואל את יצחק שאלות של צדקות ("כיצד מעשרין מלח"?)

מציג עצמו כירא שמים

מרמה את סביבתו בחן ובצדקות חיצונית

ובפרט מרמה את יצחק, שאהב אותו וראה בו צדיק

כיוון שמעשיו הרעים היו בהסתר.

אי־אפשר היה לגרשו. אין עילה, אין ראיה, אין בסיס.

זהו שורש השקר של עשו.
"הוא יודע לצוד — לדעת אביו בפיו".
ציד של דיבור.

יעקב משלם לעשו מדה כנגד מדה

עשו חי על תחפושת
ועל כן — כמו שמבארים גדולי המוסר —
מי שחי בשקר, נידון בכך שגם עונשו יהיה על ידי   השקר.

יעקב, בעל מידת האמת, פועל כאן דווקא בכלי של מרמה… "עם נבל תתנבל"

לא כדרך קבועה, אלא כדרך של תיקון ומידה כנגד מידה,
להוציא את הברכה מן השקר. מעולם השקר

רבקה – יודעת בנבואה את רצון ה'

רבקה לא פעלה מתוך תוכנית אישית, אלא מתוך נבואה ברורה:

נודע לרבקה בנבואה שעיקב זה שצריך להתברך.

למרות שיעקב "איש תם יושב אוהלים", שונא מרמה מטבעו,
כאן הוא אנוס על פי הדיבור.

אומר האור החיים הק', היה צריך יעקב לשמוע לאמו רבקה כמו ששומעים לנביא אפילו בהוראת שעה אם זה לא מסתדר לפי ההלכה, אבל בהוראת שעה נקודתית חד פעמית כן מקשיבים לנביא

חז"ל אומרים שיעקב בכה.
לא מחמת חרטה, אלא מחמת רגישותו לאמת.
על כך שנאלץ "להתחפש" בניגוד למידת האמת

כשאמר יצחק "גשה נא ואמושך".
היה לבו של יעקב רפוי כשעוה
עד שהקב"ה זימן שני מלאכים להחזיק אותו…

יעקב לא מסוגל באופן טבעי לעשות מעשה תחפושת.
רק עזרה אלוקית מאפשרת לו…

זה מראה שהמעשה אינו טבעי לו .

אומר המהר"ל:

 

כל דרך המרמה שבה נקט יעקב — אינה חלק ממידתו  אלא נכפית עליו בנסיבות יוצאות דופן.
יעקב הוא  איש אמת  במהותו, ושנאת שקר מושרשת בנפשו.
המרמה

הגור אריה (בראשית כז) מבאר:,

במקרה של יעקב גניבת דעת היא מכ"מ – כנגד מי שגנב דעת אחרים — והיא חלק מתיקון השקר.

הרי עשו גנב את דעת יצחק שנים רבות.
ולכן מדה כנגד מדה — גניבת דעת חוזרת עליו.

הוכחה  לדבר:

הקב"ה השרה שכינתו באותו רגע, והברכה חלה.

אם היה כאן שקר  שלילי ורע
לא הייתה השכינה שורה על דיבור שכזה.

גם אצל לבן – יעקב מתמודד עם שקר, יעקב אבינו שונא שקר במהותו, לבן הארמי הוא רמאי

ובכל אופן

יעקב אבינו עובד ביושר

בכל כוחי עבדתי את אביכן

יעקב אבינו נזהר מכל רבב של שקר.

רק כאשר לבן ממשיך להונותו —
יעקב הוא לא רמאי, אלא הוא מגיב לפי העניין בצורה מוצקדת למציאות עקומה

העיקרון: הידיים ידי עשו – יעקב משתמש בידיים אך לא בקול

הידיים הם תחום של עשו: כוח, תכסיס, עורמה.
הקול — הוא תחום של יעקב: אמת, תפילה, תורה.

כאשר יעקב נצרך להשתמש ב"ידיים ידי עשו",
זה רק משום שהתנאים נוצרו כך:
עשו פועל בידיים   ולכן יעקב מוכרח משתמש באותה גישה, אבל גם אז… הקול נשאר קול יעקב טהור, אמיתי, נקי משקר.

אומר החת"ס וגם השפת אמת,  יצחק אבינו רצה שיהיה זבולון ויששכר עשו ויעקב יעבדו יחד – הידיים ידי עשו
הידיים מייצגות את עולם המעשה.
זו דרגה שיכולה להגיע לשיא הקדושה (מלכות),
אבל היא מסוכנת: אפשר לעלות או ליפול.

יעקב אינו שייך לעולם הידיים.
אך כאשר יעקב לובש את בגדי עשו…

בעומק ראה יצחק, שיש פה שילוב, קול קול יעקב וידיים ידי עשו, מי שמסוגל לחבר את קול יעקב עם ידי עשו —
הוא זה שראוי לברכה.

לפי כל זה אפשר להבין, מדוע קודם הברכות צריך עשיו להכין אוכל, ההכנה של עשיו לקבלת הברכות היא לצוד ציד ולהאכיל זה התפקיד, לפרנס.

לכן הברכות של עשו הן גשמיות.

הברכה היא, טל שמים משמני הארץ שפע – הכל כדי לפרנס את יעקב

ולכן לא חשב יצחק אבינו לברך את עשו בברכות רוחניות, שהרי יעקב הוא ממשיך האבות הקדושים.

כאשר עשיו מועל בתפקידו אז יעקב הוא המאכיל את יצחק. וכך איבד יצחק את בכורתו אך כאשר יעקב נתברך ועשיו נכנס נאמר ויחרד יצחק חרדה גדולה כי ראה יצחק שנכנסה עמו גיהנום ואז הבין שידי עשיו… תכלית אחרת יש להם: המשמעות שלהם היא על חרבך תחיה והיה כאשד תריד ופרקת עולו מעל צוארך ורבקה ראתה את כל זה, קודם לכן וידעה שעשיו כלל אינו מעוניין למלא את תפקידו לפרנס אלא רוצה תכלית אחרת הוא רוצה לרצוח ובמדרש כתוב,  שעשיו נשתהה בשדה כל כך הרבה זמן עד שהצליח לבוא ליצחק בכדי לקבל את הברכות – כיון שכל אותו יום היה צד עופות וקושרם והולך לצוד עופות אחרים ואז היה בא מלאך ומתיר אותם

סיבבו כך מן השמים כדי שיעקב יטול בינתיים את הברכות עד שלבסוף ראה עשיו שאינו מצליח לצוד עופות הלך ושחט כלב והביא את בשרו ונודע דבר זה ליצחק ברוח הקודש וכך ידע שאם עשיו מאכילו נבלות ודאי שאיננו ראוי להיות אף לא המפרנס ולכן אמר על הברכות של יעקב שהן נכונות הוא אמר עליהן, ברוך יהיה

לכן התורה מציינת כאשר עשו חזר מהשדה, מי האכיל את מי? יעקב את עשו, התורה מציינת את האירוע הזה, לא רק בשביל לאמר שיעקב קנה את הבכורה

אלא גם כדי לציין שעשו לא ראוי לבכורה זה לא אירוע נקודתי אלא מהותי, יעקב מאכיל את עשו, עשו לא מאכיל את יעקב, עשו לא עושה ומממש את התפקיד שלו

נמצא שכבר אז היו ליעקב את ידי …עשו!

כי מה היה עושה עשו עם הידיים שלו באותו היום…היה הורג ורוצח את נמרוד

לכן איבד עשו את הבכורה – אם אין קמח אין תורה

עשו יכל להיות הקמח אך הוא בחר לוותר על 'להיות הקמח'…

וכך אמר יעקב – אנוכי – עשו בכורך במקום שעשו הבכור יפרנס את הצעיר יעקב כמו שזבולון הבן הששי היה אמור לפרנס את השביעי יששכר…

עשו לא עושה כן לכן 'אנוכי' עשו בכורך…

 

יעקב אומר את האמת בצורה עדינה יפה ועקיפה

שעשו לא רוצה את הבכורה הוא אפילו בז לה אחרי שהוא מכר את הבכורה

 

אומר הבית הלוי, למה עשו רצה להיות רשע? כי הוא ידע שבברית בין הבתרים אמר הקב"ה שגר יהיה זרעך וייסבלו בגלות, לכן אמר אם ייסבלו בגלות…זה קשה היה נראה כמו רשע שהגלות תהיה לזרע אברהם ויצחק ולא לעשו כך חרד השיעבוד לא תפגע בעשו

כל מי שמזלזל בדבר לא יהנה ממנו לעולם כפי שאמר שלמה המלך (במשלי יג יג) בז לדבר יחבל לו וכיון שבז לבכורה וזלזל בה שוב אינו יכול להנות מהבכורה

 

כך בשולחן ערוך (או"ח סי' ק"פ) פסק הלכה למעשה מי שמזלזל בפרורי לחם הרי זה קשה לעניות והטעם פשוט כיון שמי שמזלזל במזון אין הקב"ה נותן לו מזון וכן אמרו בגמרא במסכת תענית (דף כ"ד) כשראה ר' יהודה אנשים המשחקים בלחם ומזלזלים בו נתן עיניו ונהיה רעב בעולם.

 

וכך פעמים האדם מוותר על משהו יקר, לא מעריך את המשמעות של מה שיש לו בזמן אמת, מוכר בזול — ואז כשהמציאות מתהפכת, הוא מתחרט ומנסה להחזיר את הגלגל לאחור…

כך פעמים בפולטיקה אדם או תנועה פוליטית מוכנה לוותר על עמדה ערכית מרכזית שלה כדי להשיג רווח קצר — קואליציה, תקציב, שקט תקשורתי, תמיכה פוליטית, אפילו אולי כדי להיות ראש ממשלה
כמו עשו שמכר בכורה בשביל "נזיד עדשים", כך גם בפוליטיקה יש ויתורים שמתקבלים מלחץ רגעי.

פעמים האדם מוותר על אחריות — ואז מאשים אחרים

עשו הוא מודל לאדם או מנהיג שחי מתוך רגעיות.
יעקב אבינו הוא הדוגמא של איזהו חכם הרואה את הנולד

אדם שמוותר על קריירה גדולה בשביל נוחות רגעית

אדם שמוכר את העתיד הכלכלי שלו בשביל קנייה מיותרת

מישהו שיש לו כסף להתחלת עסק, דירה, השקעה —
ובמקום זה קונה:

רכב מפואר בשביל רושם

טלפון יקר בלי צורך

חופשות בלי הכרה

הוא "מוכר בכורה" של יציבות עתידית בשביל נזיד של רגע.

אחר כך הוא מתחרט.

אדם שמוותר על שלום בית טובה בשביל הכבוד שלו

הוא רוצה שלום בית, אבל גם מרגיש שהוא 'חייב' לנצח!! מתעקש ושורף יחסים בגלל גאווה.