בספר אך פרי תבואה הובאו דברי הגמרא במסכת סוכה (נב ע״א), הלוקחים אותנו אל אחת מתמונות העתיד העמוקות והמטלטלות שתיארו חז״ל. לעתיד לבוא ישחט הקב״ה את יצר הרע, ואז יעמדו הצדיקים והרשעים ויבכו. הצדיקים יבכו ואמרו: כיצד הצלחנו לכבוש הר גבוה כזה? והרשעים יבכו ויאמרו: כיצד לא הצלחנו לכבוש חוט שערה קטן כל כך? מיד מתעוררת השאלה הפשוטה אך היסודית: אם היצר הרע הוא הר גבוה, כיצד הרשעים ראו בו חוט דק בלבד, ואם אינו אלא חוט השערה, כיצד הצדיקים ראו בו הר עצום המאיים על קיומם?
חז״ל מלמדים כאן יסוד גדול בהבנת נפש האדם. היצר הרע אינו כוח אחיד ושווה לכל, אלא גוף אחד הפועל בשתי אסטרטגיות שונות לחלוטין. כל כוחו אינו במה שהוא אומר, אלא למי הוא מדבר וכיצד הוא מדבר אליו.
כאשר היצר פונה לרשע או לאדם המזלזל בעבודה רוחנית, דרכו להקטין. הוא לוחש לאדם: זו עבירה קטנה, מה בכך? רק פעם אחת, רק ויתור זעיר, אין כאן משהו עקרוני. וכך האדם “דש בעקביו”, צובר עוד פשרה ועוד סטייה קטנה מן הדרך, עד שהלב מתרגל. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, וההרגל הופך לאופי. האדם כבר אינו מרגיש סתירה פנימית, אלא מצדיק את עצמו שוב ושוב, הולך ומיטשטש ההבדל בין אסור למותר, עד שהמדרון הופך תלול ומסוכן.
עוד באתר:
לעומת זאת, כאשר היצר עומד מול צדיק או אדם המבקש אמת, הוא מחליף אסטרטגיה. כאן הוא אינו מקטין אלא מגדיל. חסרון קטן, נפילה רגעית, הופכים בעיניו לקטסטרופה. “איך עשית כך?”, הוא אומר, “אם נכשלת בפרט הזה, אין לך שום סיכוי. איך תלמד תורה? איך תשתנה? איך תתרומם?”. במבט אחד הופך היצר את הכשל הנקודתי להגדרה כוללת על האישיות. כך נשמטת שמחת עבודת ה’, ונכנסת במקומה תחושת ייאוש, אשמה ושחיקה. כאן נראה היצר לצדיק כהר גבוה, כמעט בלתי ניתן לכיבוש.
דוגמה מובהקת לכך מופיעה בדברי חז״ל על ניסיון אשת פוטיפר. התורה מספרת “ותתפשהו בבגדו”, ומפרשי החסידות והוסר ראו בפסוק זה לא רק תיאור פיזי אלא פעולה נפשית עמוקה. אשת פוטיפר תפסה את יוסף בבגדו, כלומר באותו פרט חיצוני שנראה בעיניה כסימן לחולשה: סלסול השיער, העיסוק בנראות. היא אומרת לו, כביכול: אתה כבר לא שייך לרוחניות, אתה בוגד בעצמך, אינך צדיק אמיתי. חסרון קטן הופך במהירות לכתב אישום כולל. זהו כוחו של היצר להגדיל ולהפוך “חוט” להר.
אך תגובתו של יוסף היא מהמופלאות שבתורה. הוא אינו מתווכח ואינו מנסה להצדיק את עצמו. “וינוס החוצה”. הוא משאיר את הבגד, כלומר משאיר אצלה את ההגדרה, את הייאוש ואת השקר. הוא בורח מן התודעה הקובעת “אתה אבוד” אל התקווה והאמונה. זו אינה בריחה פיזית בלבד, אלא הכרעה נפשית ברורה: אינני מקבל את סיפור הייאוש שאתה מספר לי.
שורש הכוח הזה טמון בדמותו של יעקב אבינו. יעקב עובד שבע שנים למען רחל, נרמה ומקבל את לאה, ובכל זאת עובד שבע שנים נוספות באותה נאמנות. חז״ל מדגישים כי עבודתו בשנים האחרונות לא הייתה פחותה מזו שבראשונות. הסיבה לכך אינה תמימות אלא אמונה עמוקה. יעקב יודע שלבן אינו כוח עצמאי אלא שליח בהנהגת הבורא. אם הדבר התרחש, כך רצון ה’. אין כאן “אין ברירה” ואין “בדיעבד”, אלא מציאות שנקבעה מלמעלה, והאדם נדרש לבחור כיצד לפעול בתוכה.
תפיסה זו יוצרת חופש פנימי. אין זליגת אנרגיה לנקמה, טינה או תלונות על העבר. יעקב אינו כופר בעוול, אך אינו נותן לו לנהל את חייו. רצון ה’ הוא הנושא, ושם ממוקדת כל עבודתו. מכאן צומחת נאמנות של שנים, סבלנות ארוכה ומבט יציב.
יוסף, תלמידו הנאמן של אביו, נושא עמו את אותה תודעה למצרים. גם כאשר הוא נמכר, גם בבית פוטיפר וגם בבית האסורים, הוא בוחר לשרת באמונה. אין מרירות ואין תסכול המכלה את כוחותיו. הוא מבין שהאדם אחראי לבחירה ולא לתוצאה, ולכן כוחות הנפש שלו פנויים ליזום, לתפקד ולהנהיג. כאשר הוא פוגש את אחיו, הוא אומר בפשטות מעוררת יראה: “לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים”. אין זו מחיקה של הכאב, אלא הנהגה של המציאות מתוך אמונה.
ביטוי עמוק לכך נמצא בשם שנתן יוסף לבנו הבכור, מנשה. “כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי”. אין משמעות הדבר שכח משפחתו או זהותו, אלא שנקה לבו מן העוול והכאב. שכחה זו אינה חולשה אלא טהרה. לב שאינו נאחז בעבר יכול להיות לב בונה ומנהיג.
עניין זה מתחבר גם לסוד כתונת הפסים. כל עוד יוסף עטוף בכתונת, קיימת עליו שמירה עליונה מיוחדת. אך כאשר היא נלקחת ממנו והוא נותר לבדו, נעשית עמידתו במבחן גדולה לאין ערוך. דווקא שם, ללא סיוע חיצוני, מתגלה עומק בחירתו. זהו הכוח המאפשר לים סוף להיבקע. חז״ל אומרים שהים ראה את ארונו של יוסף ונס. אדם שעמד לבדו מול יצרו, בלי “כתונת פסים”, נותן כוח לכל האומה להתמודד עם ניסיונותיה.
לסיום, מתברר כי המאבק האמיתי אינו על החטאים הגדולים והגלויים. שם כולנו דרוכים. המאבק האמיתי הוא על הקטנות, על הפרטים הזעירים, על האופן שבו אנו מפרשים נפילה ומה שאנו מספרים לעצמנו רגע לאחריה. שם מחליט האדם אם היצר יהיה הר גבוה או חוט שערה. הבחירה לעולם נשארת בידינו, ודווקא בה טמון כוחה של האמונה.
